מדיצטציה עם עוגן או בלי עוגן.

מדיצטציה עם עוגן או בלי עוגן.

להיות במדיטציה, במובן של להיות בהווה, עם עוגן או בלי עוגן?
למה אני מתכוון, כאשר אתם מנסים להיות בהווה ומחשבות מגיעות אליכם
כמו מסך שמסיט ומנווט את תשומת לבכם מההתבוננות...
איך אתם מתמודדים עם זה? או איך אתם ממליצים להתמודד עם זה?
מורה אחד אמר שחזרה לתחושת הגוף הפנימי מומלצת כי זה כמו "עוגן"
שקל יותר לחזור אליו כי המחשבות יכולות לקחת אותך רחוק.
מצד שני, ב"זן" למשל, אין שום עוגן (עד כמה שידוע לי) אלא פשוט "יושבים".
ההנחיה הייתה לא לעשות כלום.איו מה לעשות מלבד פשוט לשבת.
אז כשאני מנסה פשוט "לשבת" המודעות שלי נחה על דברים שונים ואני לא מכוון אותה,
אבל כשיש מחשבות אז המודעות שלי נחה גם עליהם ואני צופה בהם ואז היא פשוט ממשיכה איתם (
כי המחשבות הן רבות ומתגלגלות ללא סוף), ואז אני צריך "לחזור" להווה... אז אני מבולבל - הרי זה נקרא עשייה...
מקווה שיצאתי ברור
 
בנסיון להיות בהווה כבר נוצרו חלל וזמן וגוף אי

אישי נפרד, מתוקף שלושתם כבר אי אפשר סתם "לשבת". יש תנועה פנימית חדשה. כי יש רצון להשיג משהו, חוויה מסוימת. ישנם זיכרונות על רעיונות שיטות מצבים. קיימת מטרת-הווה.
נוצרות מחשבות על צריך רצוי עדיף. מכאן הדרך קצרה להתמודדות עם בעיה, בלבול, תהיה על אי-עשייה.
 
זה לא מטרה

מדובר במצב בו אני מקבל את המצב התודעתי שלי,
להניח את המודעות במקום מסויים זו לא מטרה, זו סתם בחירה, לא?
 
הכוונה היא לא לגוף כפי

שהמיינד תופס אותו אלא אל התחושה\תפיסה\ חישה ללא פירוש של מה שקיים שם, כעוגן.
 
יש פה שני מצבים באופן כללי

אחד הוא המצב המוכר של הזדהות, בתוכו גם יש הזדהות עם מחשבות, ובכלל תחושת אני בעלת חוסר-סיפוק כמעט תמידי.
השני הוא אי-הזדהות, בתוכו יכולה להיות התבוננות חסרת-מאמץ בכל דבר כולל מחשבות או אי-חשיבה.

ואז מה המתרגל רוצה להשיג*? התבוננות. ואיך? בדרך כלל בעזרת עוגן. איך? על ידי הנחת תשומת הלב במקום מסוים מתוך "בחירה". ובכל פעם שהמודעות כמו-נודדת, להחזיר אותה לאותו מקום.

נדמיין לרגע שאין כלל זיכרון, הרי לא היה נדרש לשבת להתבונן ולנסות לחזור להווה. נכון?
ללא זיכרון, ללא דמיון עתידי, ללא זמן, היה רק הווה פשוט, ולא הייתה נוצרת שאלה באשר לעוגן להתבוננות.
מה מחזיק את ה"בחירה" לתרגל מדיטציה, ובצורה מסוימת? מחשבה מותנית, אמונה, זיכרון.

והנה, באופן תמוה, כאשר לא מנסים שום דבר, ישנה תנועה של מחשבה שכאילו משתלטת על המרחב. מדוע? מה לא מספיק ברגע הזה עד שצריך לרתום מושכות לסוס-המחשבות ואיזו הצלפה בכדי שיעשה מה שרוצים ממנו?

המציאות/הווה אינה מחולקת אבל נדמית ככזו. נדמה לי שהקיום קורה לי על ציר זמן, ומתנהלת מערכת-יחסים מסועפת ביני לעולם הנפרד ממני בדמיון.
ואז לומדים שאנחנו מזדהים עם מחשבות ויש להשיג שליטה עליהן בדרך כלשהי. ואז מנסים ולומדים שאפשר להשיג שליטה מסוימת על ידי עוגן, ובהדרגה גם זוכים ליותר שקט נפשי, רגיעה ויכולת התבוננות. התנועה המחשבתית מתרגלת להיות פחות רועשת ורוגשת.

אבל אותה מערכת-יחסים ביני לעולם מתוחזקת עכשיו גם ביני למחשבות. ביני לבין המדיטציה. יצרתי התניות נוספות.
"מה עליי לעשות בשביל להיות בהווה ולהתבונן", "אני והמצב שלי", מנציח את הבורות הבסיסית של אני-עולם. וגם מסתיר את חוסר הסיפוק הראשוני הנובע ממנה.
בעצם כמעט תמיד יוצא שדרך או שיטה מנוהלות על ידי המחשבה המותנית, ואינן חושפות את אותם דברים ראשוניים. בבחינת חושף טפח ומסתיר טפחיים.

סתם לשבת לפחות לא מוסיף צרות


* אם נראה שאין קשר ממשי בין ההודעות של חגי לושתי, אפשר רצוי וכדאי להתעלם
 
אתה מפרש ומבהיר יפה אך

מה עושים "לשיטתך"?
המחשבות\ מיינד מעיפות אותי מהישיבה על ידי מה שהן רגילות
לעשות, להפריד.
האם חוזרים להתבונן? האם זה מאמץ?
האם לשבת כרוך במאמץ?
איפה נמצאת ההנחיה של אי המאמץ כאשר שמת לב שעפת
במחשבות? האין בלחזור "לשבת" שיפוט\ החלטה \תנועה \מאמץ?
 
תלוי מהי מטרת המתאמץ או הבוחר?

למה קיימת ההתניה - אני רוצה להתבונן? למה זה חשוב?
מהי המטרה של חגי? מה הוא רוצה?

אי אפשר להמנע מהחלטה תנועה מאמץ עשיה. השאלה איזו הבנה עומדת מאחוריהן. איזה רצון. איזו התניה. איזו אמונה.
 
יהיה נכון לומר ש...

אותה האנרגיה שמבקשת נוכחות (אנרגיה, אני אמיתי, רצון, לא משנה איך נקרא לזה)
היא אותה האנרגיה שבוחרת לחזור אל הנוכחות (אל עצמה? הגשמה של עצמה?)
כשאני רואה את זה כך אני חש שהבנה כזו עוזרת לתרגל. הייתכן?
 
ייתכן

אם נגיד המטרה היא נוכחות, הרי שהכרה מעמיקה בכך שהנוכחות קיימת בין כה וכה רק משנה צורתה ללא מאמץ, יכולה לעזור. יכולה להסיר את המתאמץ, אפשר לאמר.
כי אותה תנועה בוחרת שולטת מתאמצת היא גם זו ש"תפריע".

אפשר גם לאמר שמה שנראה כהפרדה הוא רק תוכן כלשהו. רק נראות.

נכתב קודם המחשבה מעיפה אותי.. את מי? ללא נקודת יחוס עצמית, ללא הקרב הזה ביני למחשבות, או האמונה שמצבי משתנה ביחס אליהן, אין משהו שבעצם קורה. ודאי לא לי. ואז אין דרמה, אין ציפיה, הצלחה, כישלון. אין מרחק ביני לשום דבר. הנוכחות (בניסוחנו כרגע) מכילה כל דבר. זה מה שיש.
זה לא שברגע אחד יש נוכחות, וברגע הבא אין כי השתלטה מחשבה.
לכן "להשיג" אותה או לחזור אליה ייראה מצחיק כי אי אפשר לאבד אותה. אפילו כאשר היא בצורת אמונה עמוקה בתוכן מחשבתי.

אם מתרגלים לאור "זה מה שיש" למשל, יהיה אולי אפשרי סתם לשבת ולהיות מה שיש.
אולי יהיה מעבר יותר חלק דרך המחשבות, מתוך הכרה שהן ברגע הזה מה שיש, ואינן אובייקט ביחס אליי שעליי להתמודד אתו ולשלוט בו.
יש התרחשות כלשהי, חויה, וזהו.
במקום המשך ניהול מערכת היחסים הרגילה אני-מחשבות, והכנסתה גם לתרגול.

ייתכן
 
הוזכר קודם חוסר הסיפוק

מה שמטריד ומפריע, לא נעים, דוחף לתנועה. בין אם במחשבה או בתחושות הגוף.
אותה תנועה היא לא מכשול אלא ביטוי עצמי. דלת. ואפשר לפגוש את כל זה.

כאשר המטרה היא לשלוט במחשבות ולהרגיע אותן כדי שאפשר יהיה להתבונן, או בשביל להרגיש טוב יותר, אז הגוף הופך לעוגן, אמצעי.

כאשר המטרה היא לפגוש ב"עצמי" אז אפשר להכיר בחוסר הסיפוק במחשבה ובגוף, ולהיות מוכנים שכך יהיה מבלי לשנות דבר, כי זה מה שיש.
אם מה שיש הוא מחשבות דוהרות באחו משולחות-רסן, אז מכירים בהן לגמרי, בתנועתן, בתוכנן, פעולתן, החוסר המניע אותן. אם מה שיש הוא תחושות בלתי נעימות, אז מכירים בהן לגמרי.
לא כמשהו הנפרד ממני ההתבוננות הטהורה והנקייה מחומר גס של גוף ונפש מיוסרים. לא התבוננות המרוחקת ממה שהיא רואה.

במציאות אין הפרדה ביני למחשבות או ביני לגוף. הם ביטוי יפהפה אהוב ואלוהי שהוא אני. אני הביטוי וכל ביטוי. ואין דבר פרט אליו.
כל דבר שמודעים אליו הוא תוכן כלשהו, נוצרת חויה כלשהי. והתוכן החווייתי המודע עצמו הוא אני.

לכן ההצבעה פה היא על פיתוח רצון/התניה/בחירה בכיוון מוכנות לפגוש כל דבר שיש כפי שהוא. המחשבות, הגוף, החושים, ואפילו תחושת האישיות הנבדלת עצמה.

גם המוכנות לפגוש (מי את מה?) היא כמובן סוג של דלוזיה, אבל זה מינימלי ובכיוון האחד. אחרי הכל, אין ברירה אלא לתאר להתניה המחשבתית בשפה שהיא תבין.

אולי כל זה עונה על השאלה המקורית. אולי לא
 

lightflake

New member
אוקיי, תשובות מעולות, אין ספק, אבל...

מה תכלס עשית לפני שראית את זה ככה שאיפשר אצלך את הראיה הזו ?



 
שאלה מצויינת


זהו בדיוק העניין.
היא יכולה להגיד לך, אבל אתה לא תבין.
או גרוע מכך, תחשוב שאתה כן.
יש דברים שהדרך היחידה אליהם היא בצעידה לאחור, שזה החוצה מהדרך שמובילה אליהם.

אז איך יוצאים מתוך המוח ומסתכלים עליו מבחוץ?
ודאי שלא על-ידי כך שדמות כלשהי בתוך המוח מנסה לעשות את זה.

בכל מקרה לא מדובר במשהו קשה.
מדובר במשהו טבעי לחלוטין, שקורה מעצמו. לגמרי בלי מאמץ.

אז איך מפסיקים להפריע לזה לקרות?
ודאי שלא על-ידי כך שמאמינים לתיוגים של המחשבה על מה שכתוב כאן ועל בכלל.

אז איך מפסיקים להאמין בכל זה?
ודאי שלא על-ידי כך שנאבקים, מתאמצים ומעלים עשן מול ההודעה הזאת ומול בכלל.

אז מה אפשר לעשות?
לשים לב לנשימה הזאת. באמת.

ואז, אם יהיה קצת מזל, לשים לב בכלל.

אבל אי אפשר לעשות את זה, לעזאזל. אפשר רק לשים לב לזה.
וגם זה לא.
אז בבקשה, מספיק עם השטויות.

הן יותר מדי נהדרות מכדי לבזות אותן ככה.
אני נזכר שמישהו פה בפורום המליץ לעצור. מה שיפה בלעצור זה שאי אפשר לנסות את זה.

תמיד אמרו לי לאכול יותר לאט. טענו שככה זה מתעכל יותר טוב... ושאני אהנה יותר מהאוכל.
ואני תמיד חשבתי, פאק על זה, אני רוצה לאכול מהר, מה תעשו לי?

המלים משנות את משמעותן כאשר קוראים אותן לאט יותר, עד כדי כך שאשכרה מופיע קול מקריא בתוכנו.
וכאשר נותנים לטון המקריא להשתנות, הן שוב, משנות את משמעותן בהתאם... פלאי פלאים ממש
 
אפשר לראות את זה ככה.

אבל ממש לא חייבים.

מדיטציה והתעוררות זה קצת כמו...

הכנסת היד לכיס (מדיטציה)

והגעה למצב של שובע (התעוררות).

יכול להיות קשר כלשהו בין שני הדברים. לדוגמה, אם אני אמצא בכיס כסף ואני אדע מה זה ואני אוציא אותו משם ואני אגש אל המקום הנכון ואבקש אוכל, אני עשוי להגיע בסופו של דבר, כעבור אי אלו פעולות נוספות, למצב של שובע.


יכול להיות שמתישהו, לפני זמן רב, ניסה מישהו ללמד קבוצה של אנשים כיצד להשיג אוכל. אחת מהטכניקות היתה קניה בסופר. כמה מהם כל כך התלהבו מתרגול הכנסת היד לכיסם עד שהם הפכו את זה לאמנות בפני עצמה והמשיכו להעביר אותה הלאה.

עד היום אנשים מתרגלים את הכנסת ידם לכיסם. זה נחמד, חמים שם בפנים. אין כל רע בהכנסת היד לכיס, אם כי יש האומרים שזה תלוי מה אתה מוצא שם ומה אתה מוציא משם.

אם אתה מתעורר, אתה מתעורר. זאת עובדה שלא נזקקת להסברים.
אינך צריך אישור מאף אחד כדי להתעורר.

אם לעומת זאת אתה עושה משהו בתקווה שאולי בזכות עשיה זו תתעורר מתישהו, אתה עושה משהו בתקווה שאולי בזכות עשיה זו תתעורר מתישהו.
זה יכול לעבוד בערך כמו שיכול לעבוד לכתוב ספר על-ידי כך שנחזור מדי בוקר על המלים, "אני כותב ספר". אולי זה יעזור, אולי לא, בכל מקרה זוהי לא כתיבת ספר.

ועדיין, אני מניח שטוב לעשות את זה, אם אנחנו רוצים לכתוב ספר וזה מה שגילינו בינתיים בנושא. החיפוש נמשך. מותר לנו לחפש ולהתחפש ואף אחד לא יגיד לנו אחרת.
 

lightflake

New member
הזמזם של עודף-הפלספנות התחיל לעשות בזזזז

עוד לפני האמצע

מצטער
 
ככה זה עם זמזמים ועם פלספנים.

העיקר שהם נהנים.
היתרון בטקסט כתוב הוא שאפשר לחזור אליו מתוך מצב אחר.
או מתוך אדם אחר.
 

lightflake

New member
שמע, יש אנשים שקונים סכין לסלט

וחותכים איתה מלפפונים
סתם כי הם נהנים מזה
וזה אפילו מסתבר מוריד להם את הלחץ דם (בטח יש מחקר על זה)
ואין לי שום בעיות איתם, הם נחמדים כאלה, לובשים בגדים רכים וארוכים
אבל כל זה לא אומר שהסכין הזאת לא מסוגלת עדיין להכין סלט!
 
למעלה