מבע של עיניים
אתם יודעים, יום שישי, קניות אחרונות לסוף שבוע. עומדת בסופר, התור ארוך, העגלות עמוסות. המולה של יומיום, רגע לפני שבת. המחשבות האקראיות מופנות לכיוון הערב, ערב ט"ו באב. חג האהבה, מסורת ומנהג שהשתרשו להם במהלך הזמן. קיבלנו הוראה לבוא לבושים בלבן, חושבת ששילוב הצבעוניות הזו של לבן, אור ירח וטבע תתרום קצת לאווירה המעיקה ששוררת עלינו בימים אלה. העיניים מביטות רואות לא רואות, המבט חולף נע ממקום למקום ופתאום נתקל בחיוך שכזה בפני אישה. אישה קטנה מוכרת כל כך. לרגע אינני מבינה את החיוך הזה, המחשבות לא שם, ואז קולטת את המבט, את ההבעה בעיניים. המבט המוכר הזה שנע בין חמלה לעצב. והיא אומרת לי שלום ואני עונה חזרה אוטומטית. רואה לא רואה, כי המעבר הוא חד. תחושה של כאב עולה, המחנק מתחיל לטפס במעלה הגרון. חזרתי אחורה בזמן. סוף דצמבר 2000 , חנוכה אנחנו בביה"ח. לכאן הביאו אותה אחרי שנפלה סתם כך פתאום. היא כועסת "אני לא רוצה להיות פה" אני "יעשו בדיקות יראו מה קורה ואח"כ נחזור הבייתה". היא "לא רוצה בדיקות, אין לי כלום. רוצה הבייתה". המולה של חולים, אחיות, רופאים ומבקרים, רעש אמבולנסים צופרים. בליל של קולות רקע, ואנחנו כמו בבועה סגורה, היא ואני. הדקות חלפו ולי נדמה היה שהזמן לא זז. "טוב מאשפזים" אומר הרופא, אני מהנהנת בראש, היא מבטה זועם וכועס, מפנה את הראש. אנחנו בחדר, במחלקה, התחנה הראשונה בדרך."טוב את כבר יכולה ללכת" היא אומרת, "מאוחר, כמעט בוקר". ולי המילים מצטלצלות כמו תלכי כבר אני לא צריכה אותך יותר. צריך להביא לך דברים תני לי את המפתחות. לא,מחר אני יוצאת אז לא צריך. אני לא עונה. היא מפנה את הראש לכיוון החלון. אורות העיר מנצנצים, יפה העיר הזו בלילה. תראי איזה יופי אני אומרת כדי למלא את החלל שנוצר, היא מתעלמת. רחש צעדים נשמע מכיוון הדלת, אני מפנה את הראש. אישה קטנה בלבן, שיער אסוף תג הרופא מתנוסס על כיס החלוק. מבטה מופנה כלפי מטה לקלסר הפתוח, היא קוראת בו. אני מתבוננת, היא מרימה את עיניה מביטה בה במיטה ואח"כ המבט עובר אלי. המבט הזה שאני לא יכולה לשכוח, נקודת הציון הראשונה בזמן הקצר שנותר. אותו מבט של צהריי אתמול שהחזיר את זיכרון הריחות, התחושות והמראות. הריח של המחלקה ההיא שנדמה היה שנספג לכל תא מתאי הגוף ורדף אחרי חוסר האונים שלה ושלנו ומבע של עיניים שהלך וכבה, ככל שחדרה ההכרה שאין, אין דרך חזרה. מוקדש לר. שנפטרה ממחלת הסרטן בפברואר 2001 .
אתם יודעים, יום שישי, קניות אחרונות לסוף שבוע. עומדת בסופר, התור ארוך, העגלות עמוסות. המולה של יומיום, רגע לפני שבת. המחשבות האקראיות מופנות לכיוון הערב, ערב ט"ו באב. חג האהבה, מסורת ומנהג שהשתרשו להם במהלך הזמן. קיבלנו הוראה לבוא לבושים בלבן, חושבת ששילוב הצבעוניות הזו של לבן, אור ירח וטבע תתרום קצת לאווירה המעיקה ששוררת עלינו בימים אלה. העיניים מביטות רואות לא רואות, המבט חולף נע ממקום למקום ופתאום נתקל בחיוך שכזה בפני אישה. אישה קטנה מוכרת כל כך. לרגע אינני מבינה את החיוך הזה, המחשבות לא שם, ואז קולטת את המבט, את ההבעה בעיניים. המבט המוכר הזה שנע בין חמלה לעצב. והיא אומרת לי שלום ואני עונה חזרה אוטומטית. רואה לא רואה, כי המעבר הוא חד. תחושה של כאב עולה, המחנק מתחיל לטפס במעלה הגרון. חזרתי אחורה בזמן. סוף דצמבר 2000 , חנוכה אנחנו בביה"ח. לכאן הביאו אותה אחרי שנפלה סתם כך פתאום. היא כועסת "אני לא רוצה להיות פה" אני "יעשו בדיקות יראו מה קורה ואח"כ נחזור הבייתה". היא "לא רוצה בדיקות, אין לי כלום. רוצה הבייתה". המולה של חולים, אחיות, רופאים ומבקרים, רעש אמבולנסים צופרים. בליל של קולות רקע, ואנחנו כמו בבועה סגורה, היא ואני. הדקות חלפו ולי נדמה היה שהזמן לא זז. "טוב מאשפזים" אומר הרופא, אני מהנהנת בראש, היא מבטה זועם וכועס, מפנה את הראש. אנחנו בחדר, במחלקה, התחנה הראשונה בדרך."טוב את כבר יכולה ללכת" היא אומרת, "מאוחר, כמעט בוקר". ולי המילים מצטלצלות כמו תלכי כבר אני לא צריכה אותך יותר. צריך להביא לך דברים תני לי את המפתחות. לא,מחר אני יוצאת אז לא צריך. אני לא עונה. היא מפנה את הראש לכיוון החלון. אורות העיר מנצנצים, יפה העיר הזו בלילה. תראי איזה יופי אני אומרת כדי למלא את החלל שנוצר, היא מתעלמת. רחש צעדים נשמע מכיוון הדלת, אני מפנה את הראש. אישה קטנה בלבן, שיער אסוף תג הרופא מתנוסס על כיס החלוק. מבטה מופנה כלפי מטה לקלסר הפתוח, היא קוראת בו. אני מתבוננת, היא מרימה את עיניה מביטה בה במיטה ואח"כ המבט עובר אלי. המבט הזה שאני לא יכולה לשכוח, נקודת הציון הראשונה בזמן הקצר שנותר. אותו מבט של צהריי אתמול שהחזיר את זיכרון הריחות, התחושות והמראות. הריח של המחלקה ההיא שנדמה היה שנספג לכל תא מתאי הגוף ורדף אחרי חוסר האונים שלה ושלנו ומבע של עיניים שהלך וכבה, ככל שחדרה ההכרה שאין, אין דרך חזרה. מוקדש לר. שנפטרה ממחלת הסרטן בפברואר 2001 .
