לא חיה בכלל
New member
מבולבלת.
הכל הופך להיות לי מוזר. הצבעים נדמים לי כלועגים לשפיות דעתי החבוטה השקר של קיומי מתעתע בי כאילו הייתי דבר פרט לאניגמה, רוח חולפת, לא קיימת בכלל. תוהה למה אני עדיין כאן, למה הכעס רוטט במגירות חבויות, למה הרגש הפך להיות עניין שבקלישאה ולא--- ובכן, רגש. המערבולת מגבירה תאוצה ואני לכודה בתוכה- יודעת את סופי, יודעת את מבטי. אין עוד דבר שאינו גלוי, שום סוד לגלות, חידה שיש לתהות עלפתרונה, אדם לתהות על קנקנו, הכל אני רואה במבט אחד לעיניים, ואפילו אין לי את הכוח להושיט יד בתקווה שיד מקרית תמשוך אותי החוצה. שלמה עם ערבול חושי, עם האור המסנוור שקורא לי ממחוזות השפל האינסופי. כל חיי נפילה, ואני מדמה לי כנפיים שפעם היו לי באמת. לא מסוגלת יותר להגיב לאנשים- נותרת דמומה ואפאטית, חסרת תחושה, אפילו רגשות אשמה על אדישותי כבר אין לי. החיים הפכו לזיכרון והקצה להרגל, השתיקה לברירת מחדל ואני- לסיפור רחוק, שאיש כבר לא זוכר. אין לי יותר כוח להלחם וכל צל של אופטימיזם מעורר בי אינסטינקטיבית תחושות מתמרדות. אבריי מתמרדים להזנחה, ואני אפילו לא יודעת מה שולט עליי ומעיר אותי כל בוקר לעוד יום חסר תקווה או מעוף, לחיפוש מתמיד אחר המשמעות לאתמול, אחר קיומו האפשרי בלבד של המחר. משחקת עם עצמי ברולטה הרסנית ולא יודעת מתי היא תגמר. חובטת את ראשי בקיר, מקיאה את אבריי הפנימיים אל האסלה שהפכה לאלוהי המקרה כי אחרת למה כריעת הברך הפגאנית ומעוררת בחילה הזו, חותכת את עצמי בתקווה להגיע לרגש שמותו ידוע ונדוש, שאפילו הדיבור עליו בקושי מעלה לי זכרונות. יודעת לתאר הכל בצורה יבשה אבל לא רגש, כי אין רגש. מתמוטטת אחרי נפילה מתישה, מתקמטת כמו מצנח אל הקרקע, ומתפללת שתבלע אותי, שתיקח אותי מפה. שזה ייגמר, שזה יבער, שזה יכאב עד שלא תהיה אפשרות לסבול יותר, שיהיה אחר מהנפילה הזו ששואבת אותי לתהומות שכבר אינם שייכים למחוז הנפש האנושית, כבר אינם בתחום המוניציפלי של שליטה כלשהי, תהא אשר תהא חיצונית או פנימית. מתפללת לאדמה הזו שתחבק אותי חיבוק מוות. לפני שאדע כמה עמוק זה עוד מגיע, לפני שאתעוור לגמרי.
הכל הופך להיות לי מוזר. הצבעים נדמים לי כלועגים לשפיות דעתי החבוטה השקר של קיומי מתעתע בי כאילו הייתי דבר פרט לאניגמה, רוח חולפת, לא קיימת בכלל. תוהה למה אני עדיין כאן, למה הכעס רוטט במגירות חבויות, למה הרגש הפך להיות עניין שבקלישאה ולא--- ובכן, רגש. המערבולת מגבירה תאוצה ואני לכודה בתוכה- יודעת את סופי, יודעת את מבטי. אין עוד דבר שאינו גלוי, שום סוד לגלות, חידה שיש לתהות עלפתרונה, אדם לתהות על קנקנו, הכל אני רואה במבט אחד לעיניים, ואפילו אין לי את הכוח להושיט יד בתקווה שיד מקרית תמשוך אותי החוצה. שלמה עם ערבול חושי, עם האור המסנוור שקורא לי ממחוזות השפל האינסופי. כל חיי נפילה, ואני מדמה לי כנפיים שפעם היו לי באמת. לא מסוגלת יותר להגיב לאנשים- נותרת דמומה ואפאטית, חסרת תחושה, אפילו רגשות אשמה על אדישותי כבר אין לי. החיים הפכו לזיכרון והקצה להרגל, השתיקה לברירת מחדל ואני- לסיפור רחוק, שאיש כבר לא זוכר. אין לי יותר כוח להלחם וכל צל של אופטימיזם מעורר בי אינסטינקטיבית תחושות מתמרדות. אבריי מתמרדים להזנחה, ואני אפילו לא יודעת מה שולט עליי ומעיר אותי כל בוקר לעוד יום חסר תקווה או מעוף, לחיפוש מתמיד אחר המשמעות לאתמול, אחר קיומו האפשרי בלבד של המחר. משחקת עם עצמי ברולטה הרסנית ולא יודעת מתי היא תגמר. חובטת את ראשי בקיר, מקיאה את אבריי הפנימיים אל האסלה שהפכה לאלוהי המקרה כי אחרת למה כריעת הברך הפגאנית ומעוררת בחילה הזו, חותכת את עצמי בתקווה להגיע לרגש שמותו ידוע ונדוש, שאפילו הדיבור עליו בקושי מעלה לי זכרונות. יודעת לתאר הכל בצורה יבשה אבל לא רגש, כי אין רגש. מתמוטטת אחרי נפילה מתישה, מתקמטת כמו מצנח אל הקרקע, ומתפללת שתבלע אותי, שתיקח אותי מפה. שזה ייגמר, שזה יבער, שזה יכאב עד שלא תהיה אפשרות לסבול יותר, שיהיה אחר מהנפילה הזו ששואבת אותי לתהומות שכבר אינם שייכים למחוז הנפש האנושית, כבר אינם בתחום המוניציפלי של שליטה כלשהי, תהא אשר תהא חיצונית או פנימית. מתפללת לאדמה הזו שתחבק אותי חיבוק מוות. לפני שאדע כמה עמוק זה עוד מגיע, לפני שאתעוור לגמרי.
