תמיד איתנו
New member
מבולבלי..מבולבלי..מה דעתכן/ם?../images/Emo39.gif
שלום לכולן/ם... רוצה לשתף אתכן/ם במחשבותי...נראה לי שהנושא מדבר אליכן/ם... רקע: שוחחנו כאן רבות על יחס החברה אלינו לפני ולאחר האבדן... לאחר האבדן קשה לחברה להתמודד עם עוצמות האבדן והשכול שלנו, קשה למשפחה ולחברים (לעיתים גם לנו...) להישיר מבט אלינו ולומר את אשר על הלב... לכן, בני משפחה (לעיתים הקרובים ביותר) וחברות וחברים טובים פשוט נעלמים אט אט, שוב לא חושב שמרוע לב או התעלמות, אלא ממקום של חוסר יכולת להתמודד עם כאבנו. שוחחנו גם על כך שההתעלמות מעכירה את יחסינו אל החברה, אנו כועסים, אנו נעלבים ואנו כואבים...מדוע דווקא כעת כשקשה לנו כל כך הן/ם מתעלמים מאיתנו? לא מזמינים אותנו לאירועים וכו'... עובדות: לאחר האבדן, התנתקו מאילהם ביוזמתי הפגישות ושיחות הטלפון עם ידידה טובה ומשותפת שלי ושל בת זוגתי, אתם בטח מבינים...העדפנו להיות אני ובת זוגתי ולא היה לנו חשק לצאת לבלות וכו'...החודשים חלפו והקשר עם אותה ידידה הלך והתפוגג...שיוחת הטלפון שהיו בתדירות של אחת לחודש, הפכו לאחת לחודשיים אחת לשלושה...ולא שוחחנו מזה לדעתי ארבעה חודשים... בשבוע שעבר בשבת בצהריים, טלפון...אני עונה...היא שואלת, שלום...מה שלומכם?...האמת, לא הייתי מוכן לשיחה הזו...לפתע פתאום...ללא הכנה מוקדמת...עניתי באינסטקטיביות : "אוכל לחזור אלייך בעוד חצי שעה?" היא עונה, כן בטח, חשבתי אולי נוכל להיפגש היום אתה ובת זוגתך ונצא לבלות איפה שהוא... אני משתף אתכן/ם כיוון שחשוב לי להעביר לכן/ם את תחושותי...כשם הכותרת של ההודעה... מבולבלי...מבולבלי... כשמשפחה, החברות והחברים התעלמו מהאבדן האישי שלנו אנו כועסים, נעלבים ועצובים... והנה דווקא היא, שהיא כל כך בסדר, מנסה לשמור על הקשר, כל כך מנומסת...רוצה להציע לנו להיפגש...דווקא אני מחזיר יחס קר ומנוכר...פשוט רוצה להתעטף בכאבי האישי ופשוט לא מוכן עדיין לשיחה הזו... לא לקח לי חצי שעה להחזיר טלפון...כן, לקח לי יומיים... התנצלתי, ואמרתי את האמת...(סבא שלי לימד אותי מילדות: השקר הכי טוב זו האמת!) אמרתי לה, שנכון, עבר הרבה זמן מאז האבדן, אבל עדיין יש לנו תחושה שקשה לנו להיפגש,ולצאת בספונטניות ולבלות כמו פעם... למזלי הטוב, כמו שאומר המשפט "אנשים טובים באמצע הדרך..." היא כזו, מייד הבינה ואמרה שהיא ידעה שאשיב בשלילה על ההצעה שניפגש ונצא לבלות, אבל היא מנסה, ועוד תמשיך לנסות... לסיכום, שוב, מבולבלי מבולבלי...לאחר השיחה עימה הייתי מאד מבולבל... שאלתי את עצמי- מה אתה מצפה ממנה? אם החברים לא מתקשרים, אתה כועס...אם הם מתקשרים אתה נלחץ מה לענות... טוב שיש לנו ידידים טובים כמוה...מקווה שהן/ם ישארו נאמנים למרות שאנו מצידנו מתעלמים להצעותיהן/ להיפגש וכו'... מדבר אליכן/ם ? אשמח לשמוע...
סוף שבוע נעים וקייצי...
מכל הלב...
ממני, תמיד איתנו
שלום לכולן/ם... רוצה לשתף אתכן/ם במחשבותי...נראה לי שהנושא מדבר אליכן/ם... רקע: שוחחנו כאן רבות על יחס החברה אלינו לפני ולאחר האבדן... לאחר האבדן קשה לחברה להתמודד עם עוצמות האבדן והשכול שלנו, קשה למשפחה ולחברים (לעיתים גם לנו...) להישיר מבט אלינו ולומר את אשר על הלב... לכן, בני משפחה (לעיתים הקרובים ביותר) וחברות וחברים טובים פשוט נעלמים אט אט, שוב לא חושב שמרוע לב או התעלמות, אלא ממקום של חוסר יכולת להתמודד עם כאבנו. שוחחנו גם על כך שההתעלמות מעכירה את יחסינו אל החברה, אנו כועסים, אנו נעלבים ואנו כואבים...מדוע דווקא כעת כשקשה לנו כל כך הן/ם מתעלמים מאיתנו? לא מזמינים אותנו לאירועים וכו'... עובדות: לאחר האבדן, התנתקו מאילהם ביוזמתי הפגישות ושיחות הטלפון עם ידידה טובה ומשותפת שלי ושל בת זוגתי, אתם בטח מבינים...העדפנו להיות אני ובת זוגתי ולא היה לנו חשק לצאת לבלות וכו'...החודשים חלפו והקשר עם אותה ידידה הלך והתפוגג...שיוחת הטלפון שהיו בתדירות של אחת לחודש, הפכו לאחת לחודשיים אחת לשלושה...ולא שוחחנו מזה לדעתי ארבעה חודשים... בשבוע שעבר בשבת בצהריים, טלפון...אני עונה...היא שואלת, שלום...מה שלומכם?...האמת, לא הייתי מוכן לשיחה הזו...לפתע פתאום...ללא הכנה מוקדמת...עניתי באינסטקטיביות : "אוכל לחזור אלייך בעוד חצי שעה?" היא עונה, כן בטח, חשבתי אולי נוכל להיפגש היום אתה ובת זוגתך ונצא לבלות איפה שהוא... אני משתף אתכן/ם כיוון שחשוב לי להעביר לכן/ם את תחושותי...כשם הכותרת של ההודעה... מבולבלי...מבולבלי... כשמשפחה, החברות והחברים התעלמו מהאבדן האישי שלנו אנו כועסים, נעלבים ועצובים... והנה דווקא היא, שהיא כל כך בסדר, מנסה לשמור על הקשר, כל כך מנומסת...רוצה להציע לנו להיפגש...דווקא אני מחזיר יחס קר ומנוכר...פשוט רוצה להתעטף בכאבי האישי ופשוט לא מוכן עדיין לשיחה הזו... לא לקח לי חצי שעה להחזיר טלפון...כן, לקח לי יומיים... התנצלתי, ואמרתי את האמת...(סבא שלי לימד אותי מילדות: השקר הכי טוב זו האמת!) אמרתי לה, שנכון, עבר הרבה זמן מאז האבדן, אבל עדיין יש לנו תחושה שקשה לנו להיפגש,ולצאת בספונטניות ולבלות כמו פעם... למזלי הטוב, כמו שאומר המשפט "אנשים טובים באמצע הדרך..." היא כזו, מייד הבינה ואמרה שהיא ידעה שאשיב בשלילה על ההצעה שניפגש ונצא לבלות, אבל היא מנסה, ועוד תמשיך לנסות... לסיכום, שוב, מבולבלי מבולבלי...לאחר השיחה עימה הייתי מאד מבולבל... שאלתי את עצמי- מה אתה מצפה ממנה? אם החברים לא מתקשרים, אתה כועס...אם הם מתקשרים אתה נלחץ מה לענות... טוב שיש לנו ידידים טובים כמוה...מקווה שהן/ם ישארו נאמנים למרות שאנו מצידנו מתעלמים להצעותיהן/ להיפגש וכו'... מדבר אליכן/ם ? אשמח לשמוע...