הפרדוקסים המוזכרים בו ../images/Emo26.gif
אני שם את זה לכל מי שטיפה התקשה עם המשוגים שבהתחלה והתייאש: - הקטע הבא מועתק מתוך המאמר - את הפרדוקסים השונים הקשורים למסע בזמן ניתן בעיקרון לחלק לשני סוגים: פרדוקסים של מציאות בלתי-עקבית, שבהם המסע בזמן יוצר מציאות חלופית, השונה מהמציאות שקדמה למסע זה, וכתוצאה מכך מתקבלת סתירה לוגית, ולעומתם פרדוקסים של מציאות עקבית, שבהם מעשיהם של נוסעי-הזמן אינם משנים את המציאות, אך מפירים את עקרון הסיבתיות. פרדוקס הסבתא (או הסבא) פרדוקס הסבתא הוא כנראה הפרדוקס המוכר ביותר של מסעות בזמן. הוא מתאר נוסע-בזמן שחוזר לעָבָר לתקופה שלפני הולדת הוריו, והורג את סבתו מצד אמו. הואיל וסבתו נהרגת לפני שהיא מספיקה ללדת את אמו, הרי שגם הוא עצמו מעולם לא נולד, ולכן הוא אינו יכול לחזור לעָבָר כדי להרוג את סבתו. אך אם הסבתא נשארת בחיים, היא כן יולדת את אמו, וכך גם הוא עצמו נולד, ובבוא הזמן הוא חוזר לעָבָר ו... לו תייר-הזמן שלנו היה הורג מישהו אחר, ייתכן שבשובו להווה היה מגלה בארכיון עיתונים מקומי כתבה מהעבר הרחוק על מקרה המוות המסתורי שהוא עצמו גרם לו רק שעות ספורות קודם לכן. אפשר גם שכתבה זו מן הסתם היתה שם כל השנים הללו מבלי שידע עליה, ולכן בפועל הוא לא גרם לשום שינוי מציאות. הריגת הסבתא, לעומת זאת, יוצרת לולאה אינסופית של דילוגים בין שתי מציאויות חלופיות, שכל אחת מהן סותרת בסופו של דבר את אפשרות קיומה שלה. גירסה אחרת לפרדוקס זה (שהיא פחות אלימה מקודמתה), מתארת מדען, שחוזר במכונת-הזמן שלו לעָבָר המיידי, ומשכנע את עצמו שלא להשתמש בה (רצוי בדיבורים, אך ליתר ביטחון אפשר גם להביא אזיקים). אם המדען שלנו אכן משתכנע ואינו מפעיל את מכונת-הזמן, הוא אינו יכול עוד לחזור לעבר המיידי כדי למנוע מעצמו להשתמש במכונה... פרדוקס הסיבתיות ראינו כבר שחזרה לעבר אינה מביאה בהכרח לשינוי מציאות, ושפעולותיו של תייר-הזמן בעבר עשויות להיות חלק אינטגרלי מהמציאות של זמנו. אבל גם אם עקביותה של המציאות נשמרת, עשויות פעולותיו של הנוסע-בזמן להפר את עקרון הסיבתיות, שלפיו הסיבה קודמת למסובב (אם אני נחבל בידי וחש בכאב, הרי שהכאב, שנגרם על-ידי המכה שקיבלתי, יופיע בעקבות המכה ולא לפניה. אם אחוש בכאב בידי עוד לפני שנחבלתי אדע בוודאות שדבר אחר גרם לַכאב). כדי לראות כיצד תיתכן הפרה של עיקרון זה נדמיין לעצמנו שתייר-הזמן חוזר לתקופה שבה הוריו טרם נפגשו, ומשנוכח לדעת שללא עזרה שלו הם לעולם גם לא ייפגשו, הוא מתערב ומפגיש ביניהם. המציאות שנוצרת היא אמנם עקבית לגמרי, אך מושג הסיבתיות נפגע אנושות: תייר הזמן נולד בזכות העובדה שהוריו הכירו, אלא שהוריו הכירו בזכות העובדה שהוא הפגיש ביניהם! אז מה קדם למה ? מהי הסיבה ומה המסובב ? פרדוקס הידע (או "ארוחה חינם") פרדוקס הידע הוא מקרה מיוחד של פרדוקס הסיבתיות. נתאר לעצמנו תייר-בזמן שלוקח עמו את תווי הסימפוניה התשיעית של בטהובן, נוסע לתקופתו של המלחין, מוסר לו את התווים, ומאשר לו לפרסם את היצירה כשלו. כתוצאה מכך מפרסם בטהובן את הסימפוניה התשיעית, ועולם שלם זוכה ליהנות ממנה לאורך הדורות. גם כאן מתקבלת מציאות עקבית לגמרי, אך קיימת עכשיו בעולם יצירת פאר שאף אחד לא כתב! הנוסע בזמן בוודאי שלא עשה זאת, שכן היצירה היתה כבר קיימת מזה דורות, ואילו בטהובן לא כתב אותה משום שקיבל אותה ממישהו אחר. גירסה נוספת לפרדוקס הידע מתארת פיזיקאי צעיר ששואף להמציא מכונת-זמן, אך אין לו מושג איך אפילו להתחיל את המלאכה. יום אחד הוא פוגש קשיש, שמזדהה כגירסה מבוגרת של עצמו, ואשר מוסר לו הנחיות מדויקות כיצד לבנות את מכונת-הזמן המיוחלת. הפיזיקאי שלנו ממלא אחר ההנחיות שקיבל בדייקנות רבה, ומבלה את חייו בנעימים בטיולים בזמן (כשהוא משתדל שלא לגרום לשינויים משמעותיים בעבר, וכמובן נמנע מלפגוש את סבתו). בערוב ימיו מבין הפיזיקאי שהוא חייב לחזור לימי בחרותו כדי להדריך את עצמו בבניית מכונת-הזמן, אחרת כל זה לא קרה ולא יקרה. אז מי המציא את מכונת-הזמן? על אותו בסיס רעיוני נוכל לדמיין לעצמנו שמדענים מעבירים לשלהי תקופת הדינוזאורים מספר יונקים קטנים, ויונקים אלו הופכים להיות, בסופו של דבר, אבותיהם הקדומים של היונקים בני-ימינו. או, אפשרות מתוחכמת אחרת, שמבוססת על סיפורו של רוברט היינלין (Heinlein) "אתם המתים המהלכים" ('All You Zombies'): תיירת-זמן, שבינקותה אומצה על-ידי משפחה אומנת מבית-יתומים, לוקחת אִתה לעָבָר תינוקת שילדה מחוץ לנישואין, ומשאירה אותה על המפתן של אותו בית-יתומים שבו גדלה. התינוקת גדלה להיות היא עצמה וממשיכה את הלולאה שאין לה התחלה ואין לה סוף... ואולי "ארוחת-החינם" הגדולה ביותר שנהגתה אי-פעם היא זו של לי (Li) וְגוט Gott)), שהציעו את האפשרות, שהיקום כולו הוא תולדה של עצמו בעקום מרחב-זמן סגור. פרדוקס הבליה פרדוקס זה מבוסס על פרדוקס הידע. נניח שתייר הזמן שלנו לוקח איתו הפעם את ציור המונה ליזה של ליאונרדו דה-וינצ'י, חוזר לעָבָר, ומוסר אותו לאמן מספר שבועות לפני שזה התחיל לעבוד עליו בפועל. האמן מתלהב מהציור ומציג אותו כיצירה מקורית שלו. ללא ספק "ארוחה חינם". אלא שבמקרה זה הבעיה סבוכה עוד יותר: הציור כבר בן כמה מאות שנים כשתייר הזמן מחליט לקחתו לעבר, ולכן כשהאמן מקבל אותו לידיו הריהו כבר עתיק למדי. מרגע שהציור מגיע לדה-וינצ'י ועד לרגע יציאתו של תייר הזמן לדרך (כלומר, לעבר) עוברות עליו עוד כמה מאות שנים, ואז עוד כמה מאות שנים עד למחזור "הבא", וכן הלאה וכן הלאה. למעשה, סביר להניח שהציור שיגיע לידי האמן יהיה בסופו של דבר כל-כך דהוי, שהוא לא ירשים אותו כלל. ניתן להניח אמנם שבמהלך השנים חוזרים ומשפצים את הציור, אולם גם ציור שמשופץ אינספור פעמים מתבלה בסופו של דבר, ולו בגלל אי-עמידתו של הבד בפגעי הזמן. פרדוקס זה יוצר, כמובן, מציאות בלתי-עקבית, שכן בלייתו של הציור תמנע את מסירתו לאמן, אשר אז יצייר אותו בעצמו, וכך כל המהלך יתאפשר "מחדש"...