מאמר לסיכום חוק הקרינה
האנטנות הסלולריות כמשל במרוץ לחיים ולמוות, תרתי משמע, צברו האינטרסים הציבוריים ונציגיהם כוח מסוים מול חברות הסלולר. לוואי ויהיה באישור חוק הקרינה לקח לחברות אחרות, הפועלות בדורסנות במרחב הציבורי אישור חוק הקרינה במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית, מהווה ניצחון ציבורי חשוב במאבק על שמירת האינטרסים של הכלל מול כוח ההון. אבל בעוד שהקרב הקטן הוכרע, מלחמת כיפופי הזרועות בכל החזיתות נותרה בעינה. שכן המאבק הציבורי להסדרת נושא האנטנות הסלולריות, שבא לביטוי פרלמנטרי בחקיקת החוק, הוא בבסיסו מאבק לריסון ואיזון הכוח הפוליטי העצום של חברות הסלולר ושולחיהם, הנדמים לעתים כשלוחיהם, מסביב לשולחן הממשלה. במקרה זה, החוק החדש מטיל אחריות ברורה יותר על החברות, ומאפשר לתבוע אותן ואת מנהליהן על הפרתו. העובדה שעד כה עבירות על החוק מצד החברות עברו בשתיקה, מחייבת אכיפה נוקשה. לחץ ציבורי יוכל להביא למימוש בפועל של האפשרות הזו. הענקת הזיכיונות הממשלתיים לפריסת רשת הסלולר לחברות המפעילות, סימנה בשנות התשעים את תחילת המרוץ הדורסני לקביעת אנטנות על כל גבעה רעננה ובתוך כל שלט חוצות ודוד שמש דמה 'תמים'. החברות צפצפו על כל כללי המנהל התקין, כשקבעו אלפי אנטנות ללא היתרי בנייה. כיום, כשנחה עליהם רוח טובה, הם מכנים את התופעה 'טעויות עבר'. כשמדובר באזרחים, בגין אותן 'טעויות' בדיוק נהרסים מאות בתים, אלפים מושמים מאחורי סורג ובריח ומתבצעים עשרות אלפי עיקולי רכוש מדי שנה. אבל כשמדובר בחברות, כוחן העצום הופך את האפשרויות הללו לדמיוניות. עוד 'טעות עבר' מתמשכת, המטופלת חלקית בחוק, היא התקנה מסיבית של אנטנות על ובסמוך מאוד למוסדות חינוך, ועל בתי קשישים (כפי שחשף לאחרונה "דוח העוני הסביבתי" של אגודת "אדם, טבע ודין" ). החברות התחייבו, במהלך הדיונים בחוק, להסיר את כל האנטנות הללו בתוך שנה. החוק, מצדו, מעניק לרשויות המקומיות סמכות שתיקבע בתקנות, להרחיק את האנטנות בדין מהמוסדות הללו. בנוסף, סעיפים רבים של הצעת החוק, שכללו הסדרה מלאה של הנושא, נדחו בלחץ חברות הסלולר ומשרדי הממשלה, שעומדים פעמים רבות לצדן. על-אף כל זאת, הבשורה החשובה היא התקדים שנקבע: במרוץ לחיים ולמוות, תרתי משמע, צברו האינטרסים הציבוריים ונציגיהם כוח מסוים אל מול כוחן של החברות. מעמדה של חוסר אונים מוחלט ניצב הציבור כשחקן לגיטימי בזירה. כעת יש להתחשב גם בנו, האזרחים. אם החברות ראו עד כה את תושבי ישראל כלקוחות נאמנים (המשלשלים להן רווחים שנתיים הנאמדים במיליארדי שקלים) ותו לא, והדפו כל תביעה לזהירות ועמידה בחוק כ'היסטריה', כעת מתברר שהן ייאלצו לספור שנית את אותם הלקוחות. הפעם, כבעלי זכויות לגיטימיות להשתתפות, גם אם מוגבלת, בתכנון המרחב הציבורי. העובדה שנוצרה קואליציה רחבה ואפקטיבית של ארגונים ציבוריים, חברי כנסת (בראשות יורי שטרן) ומרכז השלטון המקומי (בהובלת יעל גרמן), מעידה על הדרך היהירה בה ניהלו החברות את ענייניהן עד עתה. המשך פעילות הקואליציה הזו יכולה להביא בשנים הקרובות להסדרה אמיתית ושלמה יותר של הנושא, תוך שמירה על זכויות הציבור. לוואי ויהיה בזה גם לקח תקדימי לחברות פרטיות אחרות, הפועלות בדורסנות במרחב הציבורי שלנו. • אבי דבוש הוא רכז "הפורום לסלולריות שפויה"
האנטנות הסלולריות כמשל במרוץ לחיים ולמוות, תרתי משמע, צברו האינטרסים הציבוריים ונציגיהם כוח מסוים מול חברות הסלולר. לוואי ויהיה באישור חוק הקרינה לקח לחברות אחרות, הפועלות בדורסנות במרחב הציבורי אישור חוק הקרינה במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית, מהווה ניצחון ציבורי חשוב במאבק על שמירת האינטרסים של הכלל מול כוח ההון. אבל בעוד שהקרב הקטן הוכרע, מלחמת כיפופי הזרועות בכל החזיתות נותרה בעינה. שכן המאבק הציבורי להסדרת נושא האנטנות הסלולריות, שבא לביטוי פרלמנטרי בחקיקת החוק, הוא בבסיסו מאבק לריסון ואיזון הכוח הפוליטי העצום של חברות הסלולר ושולחיהם, הנדמים לעתים כשלוחיהם, מסביב לשולחן הממשלה. במקרה זה, החוק החדש מטיל אחריות ברורה יותר על החברות, ומאפשר לתבוע אותן ואת מנהליהן על הפרתו. העובדה שעד כה עבירות על החוק מצד החברות עברו בשתיקה, מחייבת אכיפה נוקשה. לחץ ציבורי יוכל להביא למימוש בפועל של האפשרות הזו. הענקת הזיכיונות הממשלתיים לפריסת רשת הסלולר לחברות המפעילות, סימנה בשנות התשעים את תחילת המרוץ הדורסני לקביעת אנטנות על כל גבעה רעננה ובתוך כל שלט חוצות ודוד שמש דמה 'תמים'. החברות צפצפו על כל כללי המנהל התקין, כשקבעו אלפי אנטנות ללא היתרי בנייה. כיום, כשנחה עליהם רוח טובה, הם מכנים את התופעה 'טעויות עבר'. כשמדובר באזרחים, בגין אותן 'טעויות' בדיוק נהרסים מאות בתים, אלפים מושמים מאחורי סורג ובריח ומתבצעים עשרות אלפי עיקולי רכוש מדי שנה. אבל כשמדובר בחברות, כוחן העצום הופך את האפשרויות הללו לדמיוניות. עוד 'טעות עבר' מתמשכת, המטופלת חלקית בחוק, היא התקנה מסיבית של אנטנות על ובסמוך מאוד למוסדות חינוך, ועל בתי קשישים (כפי שחשף לאחרונה "דוח העוני הסביבתי" של אגודת "אדם, טבע ודין" ). החברות התחייבו, במהלך הדיונים בחוק, להסיר את כל האנטנות הללו בתוך שנה. החוק, מצדו, מעניק לרשויות המקומיות סמכות שתיקבע בתקנות, להרחיק את האנטנות בדין מהמוסדות הללו. בנוסף, סעיפים רבים של הצעת החוק, שכללו הסדרה מלאה של הנושא, נדחו בלחץ חברות הסלולר ומשרדי הממשלה, שעומדים פעמים רבות לצדן. על-אף כל זאת, הבשורה החשובה היא התקדים שנקבע: במרוץ לחיים ולמוות, תרתי משמע, צברו האינטרסים הציבוריים ונציגיהם כוח מסוים אל מול כוחן של החברות. מעמדה של חוסר אונים מוחלט ניצב הציבור כשחקן לגיטימי בזירה. כעת יש להתחשב גם בנו, האזרחים. אם החברות ראו עד כה את תושבי ישראל כלקוחות נאמנים (המשלשלים להן רווחים שנתיים הנאמדים במיליארדי שקלים) ותו לא, והדפו כל תביעה לזהירות ועמידה בחוק כ'היסטריה', כעת מתברר שהן ייאלצו לספור שנית את אותם הלקוחות. הפעם, כבעלי זכויות לגיטימיות להשתתפות, גם אם מוגבלת, בתכנון המרחב הציבורי. העובדה שנוצרה קואליציה רחבה ואפקטיבית של ארגונים ציבוריים, חברי כנסת (בראשות יורי שטרן) ומרכז השלטון המקומי (בהובלת יעל גרמן), מעידה על הדרך היהירה בה ניהלו החברות את ענייניהן עד עתה. המשך פעילות הקואליציה הזו יכולה להביא בשנים הקרובות להסדרה אמיתית ושלמה יותר של הנושא, תוך שמירה על זכויות הציבור. לוואי ויהיה בזה גם לקח תקדימי לחברות פרטיות אחרות, הפועלות בדורסנות במרחב הציבורי שלנו. • אבי דבוש הוא רכז "הפורום לסלולריות שפויה"