מאז ועד פו: תחנות בחייו של הדוב המפורסם בעולם
אילו שינויים עשה אלתרמן בדמותו כדי לגרום לו לדבר בעברית (ואפילו לשיר!), מי הפך אותו לענק טאואיזם ואיזה מייקאובר נאלץ לעבור כדי לככב על מסכי ברית המועצות (רמז: למי קראתם צהוב?)? עם עלייתו לאקרנים של הסרט "להתראות כריסטופר רובין" שהיה חברו הטוב, חזרנו לכמה גרסאות מפתיעות במיוחד של פו הדוב
בגיל 91, פו הדוב לא מראה סימני תשישות. הגיבור, שהגיח לעולם מפצעי מלחמת העולם הראשונה של מחבר סדרת הספרים, א"א מילן (שהניח את הטראומות בצד והתמסר לגידול יחידני של בנו, כריסטופר רובין, לאחר שאשתו עזבה את שניהם), עבר לא מעט במהלך חייו - ובכל זאת נדמה שאין לו שום כוונה להיפרד מאיתנו בזמן הקרוב.
סרטו של הבמאי סיימון קרטיס, "להתראות כריסטופר רובין", שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ, הוא חלק משושלת ארוכה של מופעים שמחזירים את האייקון השמנמן שאוהב דבש לאור הזרקורים. רק בשנה האחרונה, פו הספיק לעשות כותרות לאחר שצונזר ברשתות החברתיות בסין בעקבות מים שהשווה בינו ובין הנשיא, שי ג'ינפינג; לחגוג את גילו העגול בישראל בתערוכה שכללה איורים חדשים ובהם חבורת הדמויות מיער אשדון מטיילת באתרים שונים בארץ; ולככב בספר חדש בסדרה, בשם "הדבר הכי טוב בכל העולם", שכלל ארבעה סיפורים שנכתבו על ידי ארבעה סופרים שונים.
הסרט, שמביא למסך הגדול את הסיפור הביוגרפי של מילן ואת התפאורה שבה נולד פו, חוזר אל הדמות המקורית מהספרים. זו, הצליחה להפוך במהירות די מדהימה לקאנונית, להיתרגם לשפות בכל העולם ולגדל כמה דורות של ילדים. במבט לאחור, ה"דוב בעל מוח קטן מאוד", עבר מאז ועד היום לא מעט תחנות וגלגולים די מפתיעים, שסקירתם מעלה דיוקן שספק אם מילן חלם עליו.
אם נשוב לתחילת הדרך, כפי שעשה הספר "Finding Winnie" מ-2015, נגלה להפתעתנו שפו הדוב נולד במין הלא נכון, וכי בראשית חייו היה נקבה. כריסטופר רובין, נטען שם, נהג לבקר בגן החיות בלונדון דובה שחורה אחת אותה אהב במיוחד. קראו לה ויני, על שם העיר הקנדית ויניפג שממנה הגיעה. בשלב מסוים, הוא החל לכנות בשם הזה גם את דוב הצעצוע שהיה ברשותו, בין כמה בובות שונות, בהן חזרזיר, ארנב, חמור, ינשוף, קנגרו וטיגריס.
פרסום הספר הראשון בסדרה, "פו הדוב" מ-1926, היה זה שקנה למילן את מרבית הצלחתו והתבסס על סיפורים שטווה יחד עם בנו. שנתיים אחר כך יצא "הבית בקרן פו", שיחד עם השירים שנכתבו על הדוב והודפסו בשני ספרי שירה שלו מאותן השנים, היווה את המסגרת הראשונה להופעתו של פו בעולם.
הרישומים של ארנסט ה. שפרד, שליוו את כל ארבעת הספרים, הציגו את פו קרוב יותר לדוב אמיתי, שבין השאר לא לובש חולצת בטן אדומה. תחילה הוא היה מאויר בגרפיט בלבד ובשלב מאוחר יותר הכניס שפרד גם את הצבע לחייו. הקווים לדמותו, שהופיעה בגרסאות המאוחרות של וולט דיסני, היו שם אז בעיקר בטקסט. "זרועותיו היו כל כך קשות", כתב מילן בספר הראשון. "הן נשארו באוויר למשך יותר משבוע ובכל פעם שזבוב הגיע והתיישב על אפו הוא נאלץ להתעטש. ואני חושב - למרות שאיני בטוח - שמהסיבה הזו קוראים לו פו".
בעברית הופיעו שלושה תרגומים שונים לספרים. הראשון מ-1943, על ידי ורה ישראלית וא. ד. שפירא. את השירים באותו ספר תרגם נתן אלתרמן, שבצורה משונה, במהדורות המאוחרות חתימתו לא מופיעה בין המתרגמים.
לא רק ששמו של אלתרמן לא מופיע בספר, גם האופן שבו בחר לתרגם את השירים לא מאפשר להתחקות אחריו. התרגום שלו עושה שימוש בסגנון שונה מזה המובחן והמבריק שמזוהה עם כתיבתו בדרך כלל, והוא גם חסר את צורת השקילה האופיינית לו. בשיר "זמר חרדות לפו", הוא כותב: "די, חדלו! מדברים פה על פו! (פה על מי?) פה על הוא! מי זה הוא? (הוא זה פו! הה, סליחה, יש לי טבע לשכח). ובכן פו היה דב בעל מח ענק! (מה אמרת? חזק!) בעל מח ענק! (בעל איזה ענק?)".
אלתרמן ניצל חירות תרגומית די גדולה, שהייתה נאמנה למימוש השפה העברית יותר מלשחזור דמותו של הדוב משפת המקור. התרגומים המוכרים שהופיעו מאוחר יותר, זה של דן מישר שפורסם ב-2003 וזה של אבירמה גולן מ-2004, היו גם נאמנים יותר לתוכן שמילן העמיד בספרו - ואף עשו שימוש בעברית עדכנית שפונה לקהל הקוראים הצעיר של היום. פו המאויר הופיע כמעט ללא שינוי בכל מהדורות הספר, שעשו שימוש בציוריו של שפרד.
את החולצה הקטנטנה האדומה שלו, פו קיבל מהמפיק האמריקני סטפן סלסינגר, שרכש את הזכויות על שימוש ביצירה ממילן ב-1929. שנה לאחר מכן, האייקון כבר עמד במרכז תעשייה שגלגלה 50 מיליון דולר, עם משחקי קופסא, בובות, תקליטים והסרט הראשון שבו הופיע.
הסרט המוכר בכיכובו של פו, יצא כידוע על ידי דיסני. הם רכשו זכויות חלקיות על הדמות מחברתו של סלסינגר ב-1966 והוציאו כמה סרטים וסדרות, שעיצבו את הגרסה המוכרת ביותר שלו. מאוחר יותר, חברת סלסינגר ודיסני נכנסו לסכסוך משפטי ארוך שנים לגבי הזכויות הבלעדיות על הדוב. זה הסתיים ב-2003, עם ההחלטה כי דיסני צריכה לפצות את החברה שקנתה את הזכויות המקוריות ממילן במאות מיליוני דולרים.
לצד כמה גרסאות תיאטרון בעולם, שלקחו את הדוב לטרירטוריות רחוקות מאלה של דיסני, פו מצא לו צורה אלטרנטיבית על המרקע, בעיבוד רוסי לספרים, שנוצר במקביל לגרסה האמריקנית וללא היכרות איתה. הרוסים בחרו להפיח בפו חיים שיהיו קרובים יותר לטבע, כך שהוא לא לובש חולצה ופרוותו בצבע חום. הוא גם קצת פחות חמוד.
התעלמו מענייני זכויות יוצרים. העיבוד בברית המועצות
פיודור חיטרוק יצר בסוף שנות השישים ותחילת השבעים טרילוגיה קולנועית המבוססת על ספריו של מילן. זכויות יוצרים לא עניינו אף אחד בברית המועצות המסוגרת ומנותקת מהמערב, כך שזו לא הייתה בעיה. כך נוצרה גרסה שונה מאוד מזו של דיסני, שכאמור כלל לא הייתה מודעת אליה ועשתה המרות תרבותיות שיתאימו לסביבה החדשה. בין היתר נעשו שינויים בחלק מהדמויות ושמו של פו הוחלף בשם "פוך" - מילה שיש לה את אותה המשמעות ברוסית כמו בעברית, כך שהיא הלמה את מימדיו של הגיבור.
ב-1982, פו מצא עצמו מזרחה מברית המועצות. ספרו הפופולרי של בנג'מין הוף, "הטאו של פו", הציע למערב היכרות עם הטאואיזם, דרך שיחות שהכותב מקיים עם דמותו של פו וציטוטים מספרו של מילן. בין היתר התכתב הדוב עם גישת הטאו לקיום האנושי דרך שגרתו הפשוטה, שאין בה מאמץ גדול. הוף בהציב את פו מול הדמויות האחרות ביצירתו של מילן כמו הארנב, שחושב יותר מדי ומסתבך, או אי-אה, שמחזיק בתפיסה פסימית. הספר זכה להצלחה לא קטנה והוביל את הוף לכתוב מאוחר יותר גם את "הטה של חזרזיר".
בהקדמה לספרו, הוף מספר שבשיחה עם חברים, שבה צוטטו הוגים טאואיסטים גדולים שכולם היו מהמזרח, הוא ניסה לחשוב על דמויות שמשקפות את הלך המחשבה במערב ומהר מאוד הגיע לפו. הוא ציטט בפני חבריו את הקטע הבא מספרו של מילן: "'כשאתה קם בבוקר, פו', אמר חזרזיר לבסוף, 'מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?' - 'מה אוכלים הבוקר?' אמר פו. 'מה אתה אומר, חזרזיר?' - 'אני תוהה איזה דבר מרגש עשוי לקרות היום', אמר חזרזיר. פו נד בראשו מהורהר. 'זה אותו הדבר', הוא אמר".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5051721,00.html
אילו שינויים עשה אלתרמן בדמותו כדי לגרום לו לדבר בעברית (ואפילו לשיר!), מי הפך אותו לענק טאואיזם ואיזה מייקאובר נאלץ לעבור כדי לככב על מסכי ברית המועצות (רמז: למי קראתם צהוב?)? עם עלייתו לאקרנים של הסרט "להתראות כריסטופר רובין" שהיה חברו הטוב, חזרנו לכמה גרסאות מפתיעות במיוחד של פו הדוב
בגיל 91, פו הדוב לא מראה סימני תשישות. הגיבור, שהגיח לעולם מפצעי מלחמת העולם הראשונה של מחבר סדרת הספרים, א"א מילן (שהניח את הטראומות בצד והתמסר לגידול יחידני של בנו, כריסטופר רובין, לאחר שאשתו עזבה את שניהם), עבר לא מעט במהלך חייו - ובכל זאת נדמה שאין לו שום כוונה להיפרד מאיתנו בזמן הקרוב.
סרטו של הבמאי סיימון קרטיס, "להתראות כריסטופר רובין", שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ, הוא חלק משושלת ארוכה של מופעים שמחזירים את האייקון השמנמן שאוהב דבש לאור הזרקורים. רק בשנה האחרונה, פו הספיק לעשות כותרות לאחר שצונזר ברשתות החברתיות בסין בעקבות מים שהשווה בינו ובין הנשיא, שי ג'ינפינג; לחגוג את גילו העגול בישראל בתערוכה שכללה איורים חדשים ובהם חבורת הדמויות מיער אשדון מטיילת באתרים שונים בארץ; ולככב בספר חדש בסדרה, בשם "הדבר הכי טוב בכל העולם", שכלל ארבעה סיפורים שנכתבו על ידי ארבעה סופרים שונים.
הסרט, שמביא למסך הגדול את הסיפור הביוגרפי של מילן ואת התפאורה שבה נולד פו, חוזר אל הדמות המקורית מהספרים. זו, הצליחה להפוך במהירות די מדהימה לקאנונית, להיתרגם לשפות בכל העולם ולגדל כמה דורות של ילדים. במבט לאחור, ה"דוב בעל מוח קטן מאוד", עבר מאז ועד היום לא מעט תחנות וגלגולים די מפתיעים, שסקירתם מעלה דיוקן שספק אם מילן חלם עליו.
אם נשוב לתחילת הדרך, כפי שעשה הספר "Finding Winnie" מ-2015, נגלה להפתעתנו שפו הדוב נולד במין הלא נכון, וכי בראשית חייו היה נקבה. כריסטופר רובין, נטען שם, נהג לבקר בגן החיות בלונדון דובה שחורה אחת אותה אהב במיוחד. קראו לה ויני, על שם העיר הקנדית ויניפג שממנה הגיעה. בשלב מסוים, הוא החל לכנות בשם הזה גם את דוב הצעצוע שהיה ברשותו, בין כמה בובות שונות, בהן חזרזיר, ארנב, חמור, ינשוף, קנגרו וטיגריס.
פרסום הספר הראשון בסדרה, "פו הדוב" מ-1926, היה זה שקנה למילן את מרבית הצלחתו והתבסס על סיפורים שטווה יחד עם בנו. שנתיים אחר כך יצא "הבית בקרן פו", שיחד עם השירים שנכתבו על הדוב והודפסו בשני ספרי שירה שלו מאותן השנים, היווה את המסגרת הראשונה להופעתו של פו בעולם.
הרישומים של ארנסט ה. שפרד, שליוו את כל ארבעת הספרים, הציגו את פו קרוב יותר לדוב אמיתי, שבין השאר לא לובש חולצת בטן אדומה. תחילה הוא היה מאויר בגרפיט בלבד ובשלב מאוחר יותר הכניס שפרד גם את הצבע לחייו. הקווים לדמותו, שהופיעה בגרסאות המאוחרות של וולט דיסני, היו שם אז בעיקר בטקסט. "זרועותיו היו כל כך קשות", כתב מילן בספר הראשון. "הן נשארו באוויר למשך יותר משבוע ובכל פעם שזבוב הגיע והתיישב על אפו הוא נאלץ להתעטש. ואני חושב - למרות שאיני בטוח - שמהסיבה הזו קוראים לו פו".
בעברית הופיעו שלושה תרגומים שונים לספרים. הראשון מ-1943, על ידי ורה ישראלית וא. ד. שפירא. את השירים באותו ספר תרגם נתן אלתרמן, שבצורה משונה, במהדורות המאוחרות חתימתו לא מופיעה בין המתרגמים.
לא רק ששמו של אלתרמן לא מופיע בספר, גם האופן שבו בחר לתרגם את השירים לא מאפשר להתחקות אחריו. התרגום שלו עושה שימוש בסגנון שונה מזה המובחן והמבריק שמזוהה עם כתיבתו בדרך כלל, והוא גם חסר את צורת השקילה האופיינית לו. בשיר "זמר חרדות לפו", הוא כותב: "די, חדלו! מדברים פה על פו! (פה על מי?) פה על הוא! מי זה הוא? (הוא זה פו! הה, סליחה, יש לי טבע לשכח). ובכן פו היה דב בעל מח ענק! (מה אמרת? חזק!) בעל מח ענק! (בעל איזה ענק?)".
אלתרמן ניצל חירות תרגומית די גדולה, שהייתה נאמנה למימוש השפה העברית יותר מלשחזור דמותו של הדוב משפת המקור. התרגומים המוכרים שהופיעו מאוחר יותר, זה של דן מישר שפורסם ב-2003 וזה של אבירמה גולן מ-2004, היו גם נאמנים יותר לתוכן שמילן העמיד בספרו - ואף עשו שימוש בעברית עדכנית שפונה לקהל הקוראים הצעיר של היום. פו המאויר הופיע כמעט ללא שינוי בכל מהדורות הספר, שעשו שימוש בציוריו של שפרד.
את החולצה הקטנטנה האדומה שלו, פו קיבל מהמפיק האמריקני סטפן סלסינגר, שרכש את הזכויות על שימוש ביצירה ממילן ב-1929. שנה לאחר מכן, האייקון כבר עמד במרכז תעשייה שגלגלה 50 מיליון דולר, עם משחקי קופסא, בובות, תקליטים והסרט הראשון שבו הופיע.
הסרט המוכר בכיכובו של פו, יצא כידוע על ידי דיסני. הם רכשו זכויות חלקיות על הדמות מחברתו של סלסינגר ב-1966 והוציאו כמה סרטים וסדרות, שעיצבו את הגרסה המוכרת ביותר שלו. מאוחר יותר, חברת סלסינגר ודיסני נכנסו לסכסוך משפטי ארוך שנים לגבי הזכויות הבלעדיות על הדוב. זה הסתיים ב-2003, עם ההחלטה כי דיסני צריכה לפצות את החברה שקנתה את הזכויות המקוריות ממילן במאות מיליוני דולרים.
לצד כמה גרסאות תיאטרון בעולם, שלקחו את הדוב לטרירטוריות רחוקות מאלה של דיסני, פו מצא לו צורה אלטרנטיבית על המרקע, בעיבוד רוסי לספרים, שנוצר במקביל לגרסה האמריקנית וללא היכרות איתה. הרוסים בחרו להפיח בפו חיים שיהיו קרובים יותר לטבע, כך שהוא לא לובש חולצה ופרוותו בצבע חום. הוא גם קצת פחות חמוד.
התעלמו מענייני זכויות יוצרים. העיבוד בברית המועצות
פיודור חיטרוק יצר בסוף שנות השישים ותחילת השבעים טרילוגיה קולנועית המבוססת על ספריו של מילן. זכויות יוצרים לא עניינו אף אחד בברית המועצות המסוגרת ומנותקת מהמערב, כך שזו לא הייתה בעיה. כך נוצרה גרסה שונה מאוד מזו של דיסני, שכאמור כלל לא הייתה מודעת אליה ועשתה המרות תרבותיות שיתאימו לסביבה החדשה. בין היתר נעשו שינויים בחלק מהדמויות ושמו של פו הוחלף בשם "פוך" - מילה שיש לה את אותה המשמעות ברוסית כמו בעברית, כך שהיא הלמה את מימדיו של הגיבור.
ב-1982, פו מצא עצמו מזרחה מברית המועצות. ספרו הפופולרי של בנג'מין הוף, "הטאו של פו", הציע למערב היכרות עם הטאואיזם, דרך שיחות שהכותב מקיים עם דמותו של פו וציטוטים מספרו של מילן. בין היתר התכתב הדוב עם גישת הטאו לקיום האנושי דרך שגרתו הפשוטה, שאין בה מאמץ גדול. הוף בהציב את פו מול הדמויות האחרות ביצירתו של מילן כמו הארנב, שחושב יותר מדי ומסתבך, או אי-אה, שמחזיק בתפיסה פסימית. הספר זכה להצלחה לא קטנה והוביל את הוף לכתוב מאוחר יותר גם את "הטה של חזרזיר".
בהקדמה לספרו, הוף מספר שבשיחה עם חברים, שבה צוטטו הוגים טאואיסטים גדולים שכולם היו מהמזרח, הוא ניסה לחשוב על דמויות שמשקפות את הלך המחשבה במערב ומהר מאוד הגיע לפו. הוא ציטט בפני חבריו את הקטע הבא מספרו של מילן: "'כשאתה קם בבוקר, פו', אמר חזרזיר לבסוף, 'מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?' - 'מה אוכלים הבוקר?' אמר פו. 'מה אתה אומר, חזרזיר?' - 'אני תוהה איזה דבר מרגש עשוי לקרות היום', אמר חזרזיר. פו נד בראשו מהורהר. 'זה אותו הדבר', הוא אמר".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5051721,00.html
