מָקוֹם לְתִקְוָה

מָקוֹם לְתִקְוָה

מָקוֹם לְתִקְוָה הַכַּרְמֶל מִתְרַפֵּק עַל הַשָּׂדוֹת שֶׁל יָגוּר וְכֶתֶם צֵל נֶחְבָּא בֵּין כְּתֵפָיו. הוּא עַתָּה מִמִּין אִשָּׁה הָרָה, שֶׁיָּדְעָה עֶצֶב לֵידַת בָּנִּים וְעֶצְבוֹנוֹת אֲחֵרִים. זֶה מִכְּבָר שָׁכְחָה אֶת שְׁבוּעַת הַנְּכוֹנִים לָמוּת וְאֶת הָאִשִּׁים שֶׁהִדְלִיקוּ נְעָרִים בֵּין סְתָרֶיהָ; בְּקֹשִׁי הִיא זוֹכֶרֶת אֶת הַשְּׂרֵיפָה הַגְּדוֹלָה, וְאַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁצִפּוֹר דּוֹאָה בֵּין הַשְּׁלוּחוֹת עוֹבֵר בָּהּ רֶטֶט לַח וְעֵינֵיהָ הַחַדּוֹת כִּמְחָטִים מוֹרִיקוֹת כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ.
 
אינשאללה מחר..

אורחים בפתח ואני במתח... בינתיים משפט אחד: על מי השיר בדיוק...?!
 
אפרופו מתח../images/Emo13.gif

שמעון יקר, אני אמתין כמובן. רק שלא הבנתי האם שאלתך מחכה לתשובה...
 
ואני מחכה לשאלה../images/Emo13.gif. והרי תשובתי

אני קורא את השיר שכסיפור של התפכחות והתבגרות ובזה תקוותו ולא מתוך שקרה איזה דבר חדש ומסעיר. נראה כי הדוברת עוברת שלב נוסף של התגברות ויציאה מהיאוש בחסד הזמן המאפשר לשוב ולראות את החיוב מתוך הכרה בשלה במציאות. השפעת הזמן אינה נאמרת בפרוש אך היא יותר מנרמזת מהשימוש בכרמל על תקופותיו ההיסטוריות, אירועיו הטראומטיים כמו גם הרמז לעונותיו המתחלפות, פוריותו ו"הריונותיו" – את כל אלה לוותה הדוברת בחייה עליו או בקרבתו. לכן אם מתכוונת הדוברת לכך שיש מקום לתקווה אצלה, אזי מקום זה, או זירת התרחשותו, הוא הכרמל. הדבר ניכר ל א רק בשיר זה. כי לאחר כמה שירים בהם הוא "מופיע" אני חש שיש לו מקום יקר, כמעט הייתי אומר מקום מקודש ומיסטי עבורה (כשם שהכנרת הייתה כך עבור רחל או נעמי שמר), שניתן לראות בו ישות חיה, ובעיקר נשית - הרה (הכרמל כסמל קדום של אלת הפוריות? - ראוי לבדוק), ומתרפקת, זוכרת את לידות העבר ואת אהבותיה הגבריים, וכן הלאה (לכן גם ראוי לבחון אם שיריך הם מה שקרוי "שירה נשית"). אמרתי מקודשת ומיסטית – לכן כזו שיכולה להביא לה גאולת נפש והזדככות, שבאה גם מעצם הקרבה לטבע ומשום תחושה של שותפות, או זהות גורל והזדהות עם ההר גם בשל עבר משותף. זה בלט למשל בשיר "כי מי בוכה בגלל הר", שבו ניכר כי כאשר כביכול היא "לא בוכה" בגללו, בעצם באמצעותו ההר בוכה בגלל עצמה. גם בדיון בשיר ההוא עמדתי על הצד המזדהה, על אחדות הגורל הקיימת בסופו של דבר, ועוד יותר בשירים שבהם - באותו הר - הגיעה האהבה למיצויה, כולל בתיאורים הארוטיים, כשמצע הכבול שימש כרית ומיטה למעשה האהבה ואף היה שותף סוד לאהבה "אסורה". אם כך גם בשיר זה הכרמל אמור להיות לדוברת למצפן שיראה - אם לא עתה אז בעתיד – על כיוון התקווה, כשהיא יכולה לשאוב מהתחדשותו בשל היותו חלק מהטבע ומעונות השנה המתחלפים בקצב תמידי שאינו נפסק ואנו בוגד ((וְעֵינֵיהָ הַחַדּוֹת כִּמְחָטִים מוֹרִיקוֹת כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ).), וגם משום שהכרמל השכיל להתאושש מאסונות לא עונתיות, אף "שלא מן הטבע" אלא מיד אדם, שניחתו עליו – ששיאם השריפה הנוראה שכילתה את שמורת הטבע הגדולה. ואם כן גם היא תשכיל להתאושש מהמכה. אז אם יש מקום לתקווה, הרי היא עומדת מנגד וחזקה מן הייאוש, שלא כמו בשיר אחר בו חשה הדוברת כי אינה מצליחה לגזור שמחה ותקווה מאותו מקום - בשיר "איזו משוררת את" שבו אף הכרמל נתן תקווה היא אינה "נלקחת", והיא לא מצליחה לזהות בהר תקווה לעצמה: "גַּם אִם לֹא תִּשְׂמְחִי שׁוּב בְּעָלִים דְּמוּיֵי לֵב אוֹ בְּרֵיחַ פַּרְדֵּסִים אוֹ בַּשַּׁחַר שֶׁנִּקְרַע מִן הַכַּרְמֶל" מכאן שניתן להבחין כי מאותו שיר הדוברת עברה כברת דרך, התפתחות והתנערות מן הייאוש, שהיה קשה במיוחד. אבל כאן היא מתרפקת כל כולה על ההר ומצפה להתחדש ולהתרגש מחדש. (במאמר מוסגר, החורג אולי ממה שהשיר יכול להציע - ואולי אינו חורג? - אני תוהה אם כן אם אין השיר לא רק מבשר היחלצות ממבוך היאוש והבדידות אלא ממש מרמז על אהבה חדשה בראשית התהוותה? הלוואי). כי הנה הכרמל (קרי היא) מתרפק, וכתם הצל נחבא, קרי הכאב כבר אינו חריף וגלוי, או מודחק? - ואגב יש אסכולה הטוענת בשבח ההדחקה כשלב למזור. וכמו ההר היא שבה "להרות" (במובן הסמבולי). אמנם אין מדובר בשיבה לימי הנעורים, כאשר התמימות (המופיעה בשירים אחרים) התבטאה בשבועת הנכונות למות וברומנים הבוערים במסתרי וקפלי ההר (ניתן כמובן לקרא את המשפט גם בהקשר היסטורי-לאומי. וניתן לראות את הנוער הציוני, תנועת הצופים, נוער ביתר או השומר הצעיר או הנוער העובד והלומד עומד על ההר ונשבע לארץ אמונים ומדליק מדורות בפעולות אש לילה). לא הדוברת, התפכחה מכל אלה אחרי חיים מלאים, ניסיונות – גם קשים – ולידות, וכבר התנסתה באהבה הגדולה של חייה(?). ברי שכל אלה לא ישובו, כשם שההר כבר איבד את גדולתו וגם היער שלו כבר אינו מה שהיה פעם (עד לפני מאה שנה) ועדיין מהמעט שנותר ממנו וממנה ניתן עדיין להעביר רטט התרגשות ולמצא הנאות בחיים כפי שהם כעת. כרגיל אצלך – הגשה מוקפדת, נקייה מ"שבבים", מרגשת, למרות ואולי דווקא בשל טון התיאור המדווח, כביכול "יבש" ומרוחק. אם כי אני עצמי הייתי מעדיף יותר לרמז וללת לקורא להבין את המובן מאליו בדבר שיותו של הכרמל בלי לומר במפורש: "הַכַּרְמֶל .... הוּא עַתָּה מִמִּין אִשָּׁה"
 
תודה שמעון../images/Emo39.gif../images/Emo91.gif

שמעון יקר, איזה ניתוח נהדר. אני מודה לך מקרב לבי ומתרגשת עד מאוד (וגם עד דמעות) מהפרשנות המקפת ומההתייחסות שלך לשירים אחרים שמדברים עם השיר הזה. אכן, כמעט מקום מיסטי יש לכרמל. לא יודעת אם מיסטי זו המילה אבל בוודאי משמעותי מאוד. וההסתכלות עליו היא הסתכלות גם אל תוכי.
 

milim

New member
התרפקות מקסימה ../images/Emo91.gif

מקום אישי ומקום לאומי לתקווה במבט מתרפק. כמה יפה ההקבלה הזו בין הדוברת לכרמל, שהופך לאישה, בדרכו שלו. לא רוצה לחטוא למושגי הפסיכולוגיה, אבל נראה לי שיש כאן השלכה במקום על איש אחר- על הר אחר:) מעגל חיים שלם של לידה,נעורים,אהבות, בגרות. בחסות ההר ובהשתתפותו הפעילה. (אולי יש רמז לטקסי ההשבעה הצבאיים שהיו בכרמל?) בין ההר להריון והורות- עם כל הכאב והעצב אבל גם התקווה של אישה, של ארץ. טוב השימוש באש כמוטיב מדליק, שורף וגם מכבה- בחיי אדם, בחיי ארץ, בחיי הר. "הַשְּׂרֵיפָה הַגְּדוֹלָה," שקרתה וקורה בכרמל והעצב הנורא בלראות את העצים המושחרים(אני בכיתי אחרי השריפה הגדולה בסוף שנות השמונים). אבל בד בבד גם "כְּשֶׁצִפּוֹר דּוֹאָה"- יש חיים. ושוב, יכולה לעבוד כאנלוגיה לכאב קשה בחיי האישה ולחיים שפורצים אחרי כן. ונהדרות העיניים שהן חלון הנפש בסיום, שהקוראה הזו היתה צריכה להזכיר לעצמה, שמדובר לא רק בעיניים של הדוברת אלא בעיני הכרמל "מִמִּין אִשָּׁה". והנה הירוק=חיוּת חוזר, אבל איתו גם הקונוטציה הכואבת של מוריקות אש, ו"הַחַדּוֹת כִּמְחָטִים". ואם לחזור להתרפקות- לא רק על השדות, במובן הגיאוגרפי כמובן, אלא גם התרפקות על עבר, על דרך שעברה בין "וְכֶתֶם צֵל נֶחְבָּא בֵּין כְּתֵפָיו." אבל גם מתחדשת וחיה "כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ." והיום, אחרי ארוחת חג ההודיה, רצנו החוצה לקור כלבים לראות איך ענן לבן וענק נתלה בין הרי הסנדיה. אז השיר הזה השלים לי עוד מעגל נהדר ותודה.
 
תודה מלים../images/Emo39.gif

תודה מלים. אני מחייכת עכשיו - איזה איש? איזה הר? שמחה על כל מה שראית, וגם אם ראית תקוה יותר גדולה ממה שיש בשיר - זה נהדר, ובוודאי אם המתין לך ענן לבן בין הרי הסנדיה. (מזכיר לי את "והיום איננו כלה". קראת? יש שם סיפור על ג'ינגיס חאן (נדמה לי) ויש לו ענן לבן שמלווה אותו - עד שהוא עושה טעות קשה, הענן נוטש אותו והדבר מביא לאחריתו.)
 

pieceofmadness

New member
וואו

התלהבתי קשות אבל אני ממהרת, מבטיחה לחזור אחרי הסופ"ש העמוס...
 
מקום לתקוה?../images/Emo91.gif

פרח יקרה, אני אוהב את שירי כרמל שלך ואהבתי שהפכת את הכרמל למין אשה (ועוד הרה!) ואהבתי שהוא "מתרפק" על השדות של יגור! למרות הכותרת, אני חושב שיש פה מקום גדול לעצב. כמעט אני אומר שהתקוה נמצאת בכותרת ולרגע מבליחה בסוף השיר, אבל מתחת לתקוה מסתתר עצב גדול - אלה שנשבעו והיו נכונים למות (רמז להשבעות בכרמל? רמז ל"מצדה בכרמל"? ובהשאלה לאשה - השבועה בברית הזוגית?) אינם ונשכחו, האשים שהדליקו הנערים (קומזיצים בכרמל? ובהשאלה לאשה - אהבות והורמונים תוססים של גיל הנעורים?) נשכחו גם כן! והשריפה הגדולה (זכורה לי היטב השריפה הגדולה בכרמל, ובהשאלה לאשה - הבעירה - האהבה הגדולה?) בקושי נזכרת. אני מהמר שהופעתם בשיר מעידה שהיא זוכרת את ההעדר - את העובדה שהיו ולא ישובו עוד! ומה מביא לדוברת (הרת הכרמל:)) "מזור"? רגע של ציפור דואה - והציפור חולפת וממריאה מעל, היא אינה חלק מהיומיום, והיא נעלמת - הרטט הלח הרי הוא רגעי! לכן גם העיניים שמוריקות (מצויין! - מחטי האורן) אינן "טובות", הן מחטים ולכן הן גם דוקרות! פרח, מאוד אהבתי את השיר - אולי יש בו מקום לתקוה אך זהו מקום קטן מאוד, הרי יש שם כתם צל שיגדל בהמשך השיר ומבחינה שירית זה טוב (אני אינני מהשרים "תנו לנו שירים שמחים":)) תודה!
 
תודה מלח../images/Emo39.gif

תודה מלח, על כל מה שראית - על כל שאלותיך אני משיבה ב"כן". ואגב "תקווה" התלבטתי עם שם השיר - הוא היה "הר התקוה הטובה" אבל אחר כך החלטתי על מקום לתקוה - גם בגלל "מקום" וגם האירוניה - המקום הרי יכול להיות קטן מאוד. תודה שראית.
 

קסנדרה*

New member
../images/Emo91.gif מצטרפת בחום להמלצה לקריאה

מָקוֹם לְתִקְוָה הַכַּרְמֶל מִתְרַפֵּק עַל הַשָּׂדוֹת שֶׁל יָגוּר וְכֶתֶם צֵל נֶחְבָּא בֵּין כְּתֵפָיו. הוּא עַתָּה מִמִּין אִשָּׁה הָרָה, שֶׁיָּדְעָה עֶצֶב לֵידַת בָּנִּים וְעֶצְבוֹנוֹת אֲחֵרִים. זֶה מִכְּבָר שָׁכְחָה אֶת שְׁבוּעַת הַנְּכוֹנִים לָמוּת וְאֶת הָאִשִּׁים שֶׁהִדְלִיקוּ נְעָרִים בֵּין סְתָרֶיהָ; בְּקֹשִׁי הִיא זוֹכֶרֶת אֶת הַשְּׂרֵיפָה הַגְּדוֹלָה, וְאַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁצִפּוֹר דּוֹאָה בֵּין הַשְּׁלוּחוֹת עוֹבֵר בָּהּ רֶטֶט לַח וְעֵינֵיהָ הַחַדּוֹת כִּמְחָטִים מוֹרִיקוֹת כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ. אני מוצאת את הכרמל כאנלוגיה לרגשות הכותבת. לא תמיד קושרים את הדובר בשיר לכותב אותו, וגם הפעם אין את הבטחון הזה, אבל כך אני "סופגת" מהשיר. ההתרפקות על השדות של יגור, היא יפה, אבל בכל זאת כתם של צל נחבא בין כתפיו/כתיפיה. אני רואה בכתם את המשמעות של פגם, הוא פוגם ביופיו של הכרמל וביופים של השדות, כמו כתם בשמו הטוב של אדם. הכתם נחבא, אולי מנסים להחביא אותו, מבושה (נחבא אל הכלים), אולי הוא נחבא מעצמו. למה בין הכתפיים, כי על הכתפיים מוטל עול כבד, או שאין נטל, תמיד זהעל הכתפיים, וביניהם הראש, המחשבה, המשהו שטורד את המחשבה והוא הצל. אבל ההר נדמה כמו אשה הרה שידעה כבר עצב לידת בנים, אשה שאולי היום היא לא הרה ללדת בנים, אולי היא רק ידועת עצב, והיא הרה בו, בעצב הזה, ובעוד עצבונות אחרים. שבועת הנעורים נשכחה זה מכבר, היא כבר אינה נערה, זו אשה בשלה, וכבר בקושי זוכרת את להט היצרים ותשוקת הנעורים והעיסוק באהבה הלוהטת ושורפת בגדול. והיום ציפוא הדואה בשמיים, יכולה להרטיט את זכרונותיה, ולהלהיט את יצריה, אבל רק לרגע קט, הרי כל פעם מחדש. פרח יקרה, השיר הזה תעתע בי, לכאורה שיר מלא תקווה, אבל הוא בא ממקום כואב, הוא עומד על המקום הכי כואב, הוא נובע מכאב גדול. הכותרת מעידה שיש מקום לתקווה, השיר אף הוא משאיר מקום לתקווה, אבל בזרזיף דקיק. פרח, תודה. כמי שגדלה על הר הכרמל ולמרגלותיו, אני אוהבת את המראות המשתקפות דרך עינייך, מבינה את המראות, ומצליחה ליצור אינטראקציה טובה עם השירים. תענוג. קסנדרה
 
תודה קסנדרה../images/Emo39.gif

תודה קסנדרה. אהבתי את הפרשנות לכתם וגם התשומת לב למקומו (בין הכתפיים). ותודה שראית את מקומה של התקווה (זרזיף דקיק...) שמחה על התעתוע.
 

מיקהM

New member
פרח יקרה,

אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם שירך שעסק גם הוא באותה התימה, ועכשיו ברורה לי יותר ההתעסקות שלך עם המקום, והאנאלוגיה שאת עורכת בינו לבין אישה. "ממין אישה" ולא סתם ממין נקבה, אישה בשלה, פורייה, שבהריונה מוצאת נחמה, מקום לתקווה, ומדי פעם, כשהיא מתבוננת מעלה היא מתלחלחת כשזיכרון נעוריה מכה בה. אמנם יש מקום לתקווה, אמנם בקושי זוכרת, אך ה"בקושי" מדגיש את ההתאמצות להתרומם, לדאות כציפור, את הזיכרונות "השרופים", את העצבות והכתם שנותר בה, הכתם השחור, שחרף התאמצותה הוא עודנו שם, חבוי אך גלוי. "הָאִשִּׁים שֶׁהִדְלִיקוּ נְעָרִים בֵּין סְתָרֶיהָ" – משפט רב משמעי; אישים – איש / אש, אש מכלה / תשוקה, הדליקו / הבעירו וגם האירו, חשפו, סתריה – במובן הפיזי, הפסיכולוגי ואף האירוטי. הערות: הוּא עַתָּה מִמִּין אִשָּׁה – האזכור "הוא" לא כ"כ ברור, שכן התייחסת קודם לכרמל ולכתם הצל, וכן נראה לי שיש מקום לחדד את תמונת האישה ההרה כדי להגביר את הריגושיות שבהתבוננות בתמונה זו. תודה
 
מיקה תודה../images/Emo39.gif

מיקה תודה - על הקריאה והתגובה וההערות. חשבתי שדיי ברור ש"הוא" הכוונה להר - כי ממין אשה הוא הופך "הרה"... ואחשוב על ההערות.
 

pieceofmadness

New member
מקום לתקווה ../images/Emo91.gif

פרח, מכל שירייך האחרונים, השיר הזה הוא היפה בעיניי ביותר!! מקום לתקווה - תמיד הוא נשאר בגדר "מקום", לעולם לא מתמלא... כתם צל בין הכתפיים - הכתפיים, שהם מקום החיבור, מסתירות משהו אפל ביניהן. אהבתי מאוד את הפסיחה אחרי "ממין אישה", זה מעורר עניין ועושה טוב לשורה הזו והבאה אחריה. כלכך אהבתי את הבטוייים המדוייקים שלך! את הרטט הלח, האש בין הסתרים, שבועת הנכונים למות והעיניים החדות, החשדניות, של אישה שידעה. יפהפה ומעורר השראה!! תודה רבה
 
למעלה