ואני מחכה לשאלה../images/Emo13.gif. והרי תשובתי
אני קורא את השיר שכסיפור של התפכחות והתבגרות ובזה תקוותו ולא מתוך שקרה איזה דבר חדש ומסעיר. נראה כי הדוברת עוברת שלב נוסף של התגברות ויציאה מהיאוש בחסד הזמן המאפשר לשוב ולראות את החיוב מתוך הכרה בשלה במציאות. השפעת הזמן אינה נאמרת בפרוש אך היא יותר מנרמזת מהשימוש בכרמל על תקופותיו ההיסטוריות, אירועיו הטראומטיים כמו גם הרמז לעונותיו המתחלפות, פוריותו ו"הריונותיו" – את כל אלה לוותה הדוברת בחייה עליו או בקרבתו. לכן אם מתכוונת הדוברת לכך שיש מקום לתקווה אצלה, אזי מקום זה, או זירת התרחשותו, הוא הכרמל. הדבר ניכר ל א רק בשיר זה. כי לאחר כמה שירים בהם הוא "מופיע" אני חש שיש לו מקום יקר, כמעט הייתי אומר מקום מקודש ומיסטי עבורה (כשם שהכנרת הייתה כך עבור רחל או נעמי שמר), שניתן לראות בו ישות חיה, ובעיקר נשית - הרה (הכרמל כסמל קדום של אלת הפוריות? - ראוי לבדוק), ומתרפקת, זוכרת את לידות העבר ואת אהבותיה הגבריים, וכן הלאה (לכן גם ראוי לבחון אם שיריך הם מה שקרוי "שירה נשית"). אמרתי מקודשת ומיסטית – לכן כזו שיכולה להביא לה גאולת נפש והזדככות, שבאה גם מעצם הקרבה לטבע ומשום תחושה של שותפות, או זהות גורל והזדהות עם ההר גם בשל עבר משותף. זה בלט למשל בשיר "כי מי בוכה בגלל הר", שבו ניכר כי כאשר כביכול היא "לא בוכה" בגללו, בעצם באמצעותו ההר בוכה בגלל עצמה. גם בדיון בשיר ההוא עמדתי על הצד המזדהה, על אחדות הגורל הקיימת בסופו של דבר, ועוד יותר בשירים שבהם - באותו הר - הגיעה האהבה למיצויה, כולל בתיאורים הארוטיים, כשמצע הכבול שימש כרית ומיטה למעשה האהבה ואף היה שותף סוד לאהבה "אסורה". אם כך גם בשיר זה הכרמל אמור להיות לדוברת למצפן שיראה - אם לא עתה אז בעתיד – על כיוון התקווה, כשהיא יכולה לשאוב מהתחדשותו בשל היותו חלק מהטבע ומעונות השנה המתחלפים בקצב תמידי שאינו נפסק ואנו בוגד ((וְעֵינֵיהָ הַחַדּוֹת כִּמְחָטִים מוֹרִיקוֹת כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ).), וגם משום שהכרמל השכיל להתאושש מאסונות לא עונתיות, אף "שלא מן הטבע" אלא מיד אדם, שניחתו עליו – ששיאם השריפה הנוראה שכילתה את שמורת הטבע הגדולה. ואם כן גם היא תשכיל להתאושש מהמכה. אז אם יש מקום לתקווה, הרי היא עומדת מנגד וחזקה מן הייאוש, שלא כמו בשיר אחר בו חשה הדוברת כי אינה מצליחה לגזור שמחה ותקווה מאותו מקום - בשיר "איזו משוררת את" שבו אף הכרמל נתן תקווה היא אינה "נלקחת", והיא לא מצליחה לזהות בהר תקווה לעצמה: "גַּם אִם לֹא תִּשְׂמְחִי שׁוּב בְּעָלִים דְּמוּיֵי לֵב אוֹ בְּרֵיחַ פַּרְדֵּסִים אוֹ בַּשַּׁחַר שֶׁנִּקְרַע מִן הַכַּרְמֶל" מכאן שניתן להבחין כי מאותו שיר הדוברת עברה כברת דרך, התפתחות והתנערות מן הייאוש, שהיה קשה במיוחד. אבל כאן היא מתרפקת כל כולה על ההר ומצפה להתחדש ולהתרגש מחדש. (במאמר מוסגר, החורג אולי ממה שהשיר יכול להציע - ואולי אינו חורג? - אני תוהה אם כן אם אין השיר לא רק מבשר היחלצות ממבוך היאוש והבדידות אלא ממש מרמז על אהבה חדשה בראשית התהוותה? הלוואי). כי הנה הכרמל (קרי היא) מתרפק, וכתם הצל נחבא, קרי הכאב כבר אינו חריף וגלוי, או מודחק? - ואגב יש אסכולה הטוענת בשבח ההדחקה כשלב למזור. וכמו ההר היא שבה "להרות" (במובן הסמבולי). אמנם אין מדובר בשיבה לימי הנעורים, כאשר התמימות (המופיעה בשירים אחרים) התבטאה בשבועת הנכונות למות וברומנים הבוערים במסתרי וקפלי ההר (ניתן כמובן לקרא את המשפט גם בהקשר היסטורי-לאומי. וניתן לראות את הנוער הציוני, תנועת הצופים, נוער ביתר או השומר הצעיר או הנוער העובד והלומד עומד על ההר ונשבע לארץ אמונים ומדליק מדורות בפעולות אש לילה). לא הדוברת, התפכחה מכל אלה אחרי חיים מלאים, ניסיונות – גם קשים – ולידות, וכבר התנסתה באהבה הגדולה של חייה(?). ברי שכל אלה לא ישובו, כשם שההר כבר איבד את גדולתו וגם היער שלו כבר אינו מה שהיה פעם (עד לפני מאה שנה) ועדיין מהמעט שנותר ממנו וממנה ניתן עדיין להעביר רטט התרגשות ולמצא הנאות בחיים כפי שהם כעת. כרגיל אצלך – הגשה מוקפדת, נקייה מ"שבבים", מרגשת, למרות ואולי דווקא בשל טון התיאור המדווח, כביכול "יבש" ומרוחק. אם כי אני עצמי הייתי מעדיף יותר לרמז וללת לקורא להבין את המובן מאליו בדבר שיותו של הכרמל בלי לומר במפורש: "הַכַּרְמֶל .... הוּא עַתָּה מִמִּין אִשָּׁה"