מִי יִחְיֶה - האם כדאי לכתוב צוואה ולמי ולמה?

Admin

Administrator
מנהל
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן: כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ.



מילים אלה מתוך תפילת הימים הנוראים שחלפו עתה, "ונתנה תוקף", מבליחות לתודעתנו הרהורים שהיינו רוצים לשכוח: לכולנו יש מועד תפוגה. ראוי אם כן בימי הדין והחשבון לתת את הדעת על תכנון הירושה כדי שכאשר נשמותינו ירחפו בעולמות מופשטים, צאצאינו לא יחרפו זה את זה באולמות משפטים.



אנשים נבונים מחלקים חלק מרכושם לילדיהם כבר בחייהם. ההנאה מובטחת, והעיניים שינצצו לעומתם הם נכס מניב ומשתלם בפני עצמו. אלא שהצורך שלנו בביטחון כלכלי מונע מרובנו לוותר על כספינו בעודנו כאן.



אם אין צוואה, אזי לפי חוק הירושה בן הזוג הנותר יורש מחצית, והילדים מתחלקים ביניהם בשווה במחצית השנייה. אבל לא אחת כורה הורה בכך תהום בין אחים, ולפעמים גם בין ילדיו לאמם: כשהם רוצים לממש מיד את חלקם בעיזבון, ובמיוחד בדירה שהאלמנה (או האלמן) גרה בה.



לא פעם מנוחתו האחרונה של אבי המשפחה היא גם מנוחתם האחרונה של צאצאיו, כי מרה וקשה היא מלחמת הירושה. לפיכך מקובל יותר ויותר לערוך צוואות הדדיות, שבהן מוריש כל צד את כל רכושו לבן זוגו. אפשר לצוות בצוואה שרכוש זה יועבר לילדים בבוא יומו של בן הזוג הנותר בחיים.



***​



כשהיחסים הזוגיים רעועים, או כשסביר שהנותר בחיים יקים משפחה חדשה, מומלץ לשקול כתיבת צוואה המורישה את כול הרכוש או את רובו לילדים. הוראה כזאת אינה מונעת מהורה השני לתבוע מחצית מהעיזבון, שאינה רשומה על שמו, אך הזכות אינה מכוח חוק הירושה אלא מתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג. חוק זה קובע כי כלל הרכוש שנצבר בנישואין שייך לשני בני הזוג בשווה ללא קשר לרישומו הפורמלי.



ועוד היבט הראוי למחשבה: קורה תכופות שההורים מסייעים כספית באופן משמעותי לאחד הילדים, בעיקר לרכישת דירה. כתיבת צוואה שתיטיב יותר עם הילדים שטרם קיבלו סיוע כזה הכרחית כדי לכונן בין כל הצאצאים צדק חלוקתי שעשוי למנוע סדק משפחתי.



אני ממליץ ללקוחותיי במקרים כאלה להוסיף בצוואה סעיף של "צוואה רוחנית", שבה יביעו את תקוותם שבן הזוג והילדים יקבלו באהבה את שאיפתם, שנכתבה לאחר שיקול דעת, לנהוג בהגינות עם כל יקיריהם.



***​



הפיוט "מעשה אנוש" במחזור ליום כיפור מזקק את הסיפור כולו:



תַחְבּוּלוֹתָיו מְזִימָּה, שִׁבְתּוֹ בְּתוֹךְ מִרְמָה, רְפִידָתוֹ רִימָּה, קָבוּר בִּסְעִיף אֲדָמָה. וְאֵיךְ יִתְגָּאֶה אָדָם - לַהֶבֶל דָּמָה.



ובמילים אחרות: אנחנו פה רק עד מאה ועשרים. האם שווה לאפשר לאגו-הרכושנות לקלקל את החיים בעודנו בחיים? לא נשמע דיל להיט. בין שאיפות לנשיפות, טעימות ללגימות, נגיסות ללעיסות, כדאי לזכור - ולא רק בחודש תשרי - גם את המילים הנפלאות האלה מתוך "ונתנה תוקף":



אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר, בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף.





עו"ד בני דון-יחייא, מנהל פורום "דיני משפחה" בתפוז, הוא מומחה לדיני משפחה וירושה. כתב 13 ספרים. באחרונה יצא לאור ספרו החדש, "אמא ואבא רוצים לספר לכם משהו", ספר ילדים על משפחה מתגרשת. מרצה על זוגיות ועל הומור ומודעות ומעלה מופע הומוריסטי על זוגיות, "טובים השניים", ומופע על הומור יהודי, "צחוק הגורל".
 

bilil

Moderator
מנהל
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן: כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן, מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת, מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ.



מילים אלה מתוך תפילת הימים הנוראים שחלפו עתה, "ונתנה תוקף", מבליחות לתודעתנו הרהורים שהיינו רוצים לשכוח: לכולנו יש מועד תפוגה. ראוי אם כן בימי הדין והחשבון לתת את הדעת על תכנון הירושה כדי שכאשר נשמותינו ירחפו בעולמות מופשטים, צאצאינו לא יחרפו זה את זה באולמות משפטים.



אנשים נבונים מחלקים חלק מרכושם לילדיהם כבר בחייהם. ההנאה מובטחת, והעיניים שינצצו לעומתם הם נכס מניב ומשתלם בפני עצמו. אלא שהצורך שלנו בביטחון כלכלי מונע מרובנו לוותר על כספינו בעודנו כאן.



אם אין צוואה, אזי לפי חוק הירושה בן הזוג הנותר יורש מחצית, והילדים מתחלקים ביניהם בשווה במחצית השנייה. אבל לא אחת כורה הורה בכך תהום בין אחים, ולפעמים גם בין ילדיו לאמם: כשהם רוצים לממש מיד את חלקם בעיזבון, ובמיוחד בדירה שהאלמנה (או האלמן) גרה בה.



לא פעם מנוחתו האחרונה של אבי המשפחה היא גם מנוחתם האחרונה של צאצאיו, כי מרה וקשה היא מלחמת הירושה. לפיכך מקובל יותר ויותר לערוך צוואות הדדיות, שבהן מוריש כל צד את כל רכושו לבן זוגו. אפשר לצוות בצוואה שרכוש זה יועבר לילדים בבוא יומו של בן הזוג הנותר בחיים.



***​



כשהיחסים הזוגיים רעועים, או כשסביר שהנותר בחיים יקים משפחה חדשה, מומלץ לשקול כתיבת צוואה המורישה את כול הרכוש או את רובו לילדים. הוראה כזאת אינה מונעת מהורה השני לתבוע מחצית מהעיזבון, שאינה רשומה על שמו, אך הזכות אינה מכוח חוק הירושה אלא מתוקף חוק יחסי ממון בין בני זוג. חוק זה קובע כי כלל הרכוש שנצבר בנישואין שייך לשני בני הזוג בשווה ללא קשר לרישומו הפורמלי.



ועוד היבט הראוי למחשבה: קורה תכופות שההורים מסייעים כספית באופן משמעותי לאחד הילדים, בעיקר לרכישת דירה. כתיבת צוואה שתיטיב יותר עם הילדים שטרם קיבלו סיוע כזה הכרחית כדי לכונן בין כל הצאצאים צדק חלוקתי שעשוי למנוע סדק משפחתי.



אני ממליץ ללקוחותיי במקרים כאלה להוסיף בצוואה סעיף של "צוואה רוחנית", שבה יביעו את תקוותם שבן הזוג והילדים יקבלו באהבה את שאיפתם, שנכתבה לאחר שיקול דעת, לנהוג בהגינות עם כל יקיריהם.



***​



הפיוט "מעשה אנוש" במחזור ליום כיפור מזקק את הסיפור כולו:



תַחְבּוּלוֹתָיו מְזִימָּה, שִׁבְתּוֹ בְּתוֹךְ מִרְמָה, רְפִידָתוֹ רִימָּה, קָבוּר בִּסְעִיף אֲדָמָה. וְאֵיךְ יִתְגָּאֶה אָדָם - לַהֶבֶל דָּמָה.



ובמילים אחרות: אנחנו פה רק עד מאה ועשרים. האם שווה לאפשר לאגו-הרכושנות לקלקל את החיים בעודנו בחיים? לא נשמע דיל להיט. בין שאיפות לנשיפות, טעימות ללגימות, נגיסות ללעיסות, כדאי לזכור - ולא רק בחודש תשרי - גם את המילים הנפלאות האלה מתוך "ונתנה תוקף":



אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר, בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף.





עו"ד בני דון-יחייא, מנהל פורום "דיני משפחה" בתפוז, הוא מומחה לדיני משפחה וירושה. כתב 13 ספרים. באחרונה יצא לאור ספרו החדש, "אמא ואבא רוצים לספר לכם משהו", ספר ילדים על משפחה מתגרשת. מרצה על זוגיות ועל הומור ומודעות ומעלה מופע הומוריסטי על זוגיות, "טובים השניים", ומופע על הומור יהודי, "צחוק הגורל".
מאמר מצוין
 
למעלה