לשיפוטכם: מי צודק - אני או בעלי?
אתמול בערב, בזמן מאבק (די שגרתי) על הכניסה למקלחת, הקטנה (בת 7) אמרה לבעלי: סָתוּם. בעלי לא הגיב והמשיך הכל כרגיל, אפילו להתבדח איתה. אני שמעתי מהחדר הסמוך ואמרתי: בגלל שדיברת לא יפה את מקבלת עונש: מחר (כלומר היום) את לא הולכת לחוג. בסוגריים אוסיף, שהחלטתי לבער מן היסוד את הקללות שהן מטיחות בנו ברגעי כעס. הגעתי להבנה שבגילאים 7-8 אני לא חייבת יותר להכיל דיבור כזה, ושאם אעבור על כך בשתיקה עכשיו - מי יודע מה יהיה עוד כמה שנים. והשיטה עובדת - הגדולה קיבלה עונש כמה פעמים וכבר לא מקללת. לאחר שהן הלכו לישון בעלי אמר לי שבשום פנים ואופן הוא לא מסכים לעונש. קודם כל הוא היה סלחני כלפיה: אז היתה לה פליטת פה ברגע של כעס, אז מה? והוסיף: אנחנו משלמים על החוג המון כסף (חוג צפרות) והיא לומדת שם המון. תבחרי עונש אחר. אמרתי לו שהייתי חייבת סנקציה קרובה, של היום, ולא למשל לא להזמין חברה שצריכה להגיע אליה ביום שישי. אז הוא אמר: למה למשל שלא תאסרי עליה לראות טלוויזיה ביום שישי? (במשך השבוע הן כמעט לא רואות). אמרתי לו שוב - שזה חייב להיות סמוך בזמן למעשה שלה. הוא ממש נחרץ בהתנגדותו ועומד על כך שאבטל את זה. אני חושבת שאסור לי לסגת - היא צריכה לשלם על כך, ונוסף לכך - מה פתאום אחרי שאמרתי אבטל? היא אגב אפילו לא ביקשה שאבטל אלא קיבלה את הגזירה בלי מחאות. מה דעתכם?
אתמול בערב, בזמן מאבק (די שגרתי) על הכניסה למקלחת, הקטנה (בת 7) אמרה לבעלי: סָתוּם. בעלי לא הגיב והמשיך הכל כרגיל, אפילו להתבדח איתה. אני שמעתי מהחדר הסמוך ואמרתי: בגלל שדיברת לא יפה את מקבלת עונש: מחר (כלומר היום) את לא הולכת לחוג. בסוגריים אוסיף, שהחלטתי לבער מן היסוד את הקללות שהן מטיחות בנו ברגעי כעס. הגעתי להבנה שבגילאים 7-8 אני לא חייבת יותר להכיל דיבור כזה, ושאם אעבור על כך בשתיקה עכשיו - מי יודע מה יהיה עוד כמה שנים. והשיטה עובדת - הגדולה קיבלה עונש כמה פעמים וכבר לא מקללת. לאחר שהן הלכו לישון בעלי אמר לי שבשום פנים ואופן הוא לא מסכים לעונש. קודם כל הוא היה סלחני כלפיה: אז היתה לה פליטת פה ברגע של כעס, אז מה? והוסיף: אנחנו משלמים על החוג המון כסף (חוג צפרות) והיא לומדת שם המון. תבחרי עונש אחר. אמרתי לו שהייתי חייבת סנקציה קרובה, של היום, ולא למשל לא להזמין חברה שצריכה להגיע אליה ביום שישי. אז הוא אמר: למה למשל שלא תאסרי עליה לראות טלוויזיה ביום שישי? (במשך השבוע הן כמעט לא רואות). אמרתי לו שוב - שזה חייב להיות סמוך בזמן למעשה שלה. הוא ממש נחרץ בהתנגדותו ועומד על כך שאבטל את זה. אני חושבת שאסור לי לסגת - היא צריכה לשלם על כך, ונוסף לכך - מה פתאום אחרי שאמרתי אבטל? היא אגב אפילו לא ביקשה שאבטל אלא קיבלה את הגזירה בלי מחאות. מה דעתכם?