Нам постоянно говорят, что дети в Израиле-самое ценное. Что государство защищает их, что безопасность детей главный приоритет. Нам хочется в это верить. Очень хочется. Но когда беда приходит именно в...
www.facebook.com
כותבת אם של נער, עולה חדשה מרוסיה, דוברת רוסית:
"כל הזמן אומרים לנו שילדים בישראל הם הדבר היקר ביותר. שהמדינה מגינה עליהם, שבטיחות הילדים היא בראש סדר העדיפויות. אנחנו רוצים להאמין בזה. אנחנו באמת מאמינים.
אבל כשטרגדיה פוגעת במשפחה שלך, אתה מתחיל להבין שמילים יפות ומציאות רחוקות מלהיות תמיד זהות.
ב-20 ביולי, בני הקטין הותקף על ידי גבר בוגר בעיר נהריה.
תודה לאל, ילדי לא נפצע קשה. נלקחנו לבית החולים עם חשד לזעזוע מוח, אבל למרבה המזל, האבחנה הייתה שלילית.
אבל אז הבנתי משהו מפחיד.
עד שילד מוכה כמעט למוות, עד שיש פציעות חמורות נראות לעין, זה מרגיש כאילו המילים שלו הן רק מילים כנגד מילים של אדם אחר. והאדם המותקף צריך גם להוכיח שהתקיפה אכן התרחשה. האם זה נורמלי?
באותו ערב התקשרתי למשטרה. איש לא הגיע למקום. למחרת, איש לא יצר איתנו קשר. איש לא התקשר. איש לא חקר את בני או את חברו לכיתה שהיה איתו. איש לא ניסה לזהות את האדם שפגע בילד. באופן טבעי, פנינו למשטרה. בזמן הגשת הדיווח, יכולנו לספק רק את הרחוב, מספר הבית והחלון שממנו האיש צעק לראשונה עלבונות על הילדים, ואז יצא החוצה ותקף את בני.
ואתם יודעים מה קרה אחר כך? תוך יום אחד בלבד, זיהיתי באופן עצמאי את התוקף והעברתי באופן אישי את כל המידע שלו למשטרה. אתם אולי תוהים מדוע עשיתי זאת? זה פשוט - למחרת, התיק רשום כסגור באתר. הייתי המום. במקום לקחת את הילד בן ה-14 ביד, לבקש ממנו להצביע על חלון התוקף ולבקש ממנו לזהות אותו, היה קל יותר למשטרה לכתוב, "זהותו של התוקף לא נקבעה ואין מספיק ראיות?!" זו הסיבה שפניתי למשטרה וביקשתי מהם להבהיר אילו פעולות חקירה ננקטו, מי קיבל את ההחלטה לסגור את התיק (אם החלטה כזו אכן התקבלה), את הבסיס להחלטה זו, ומדוע, למרות המידע שסיפקתי על זהותו של התוקף, עלו שאלות בנוגע לזהותו ולהוכחת אשמתו!
ואני לא עוצרת שם.
אני רוצה למשוך כמה שיותר תשומת לב לסיפור הזה, ולא מתוך נקמה! כאם, כאדם רגיל, אני פשוט רוצה שכל תושב בעיר שלנו יחשוב על זה. כי היום זה קרה לבן שלי. ומחר, את, ילדיך או יקירייך עלולים להפוך לקורבן של תקיפה.
אני רוצה שכולם יחשבו על ההשלכות של חוסר מעש. כי אם האדם שביצע את התקיפה לא יישא באחריות על פי החוק, הם עלולים לפתח תחושה של חסינות מעונש. תחושה שהחוק קיים רק על הנייר. שאם אין צילומי מצלמה או ראיות ברורות אחרות, אפשר להרים יד על מישהו ושום דבר לא יקרה. זה מסוכן לא רק למשפחתי. זה מסוכן לכולנו. כי תחושת חסינות מולידה עוד מעשים כאלה.
אני לא דורשת שום דבר יוצא דופן; אני פשוט רוצה שכולם יעשו את עבודתם. אני רוצה שאלה שחייבים להגן על אנשים באמת יגנו עליהם. אני רוצה שאלה שחייבים לחקור פשעים באמת יחקרו אותם. אני רוצה שאלה שחייבים למצוא את העבריינים באמת ימצאו אותם.
אני רוצה להרגיש מוגן במקום בו אני גר, לא במה שקורה בפועל - כאשר, לאחר תקיפה של ילד, הורים נותרים לבד עם חוסר המזל שלהם וצריכים לחפש את התוקף בעצמם, לאסוף מידע ולדחוף לכל התקדמות בתיק...
אני רוצה שתיאוריי יהיו יותר מסתם נייר, אלא מדריך לפעולה. כי כאשר כולם עושים את עבודתם בכנות, הורים יכולים להיות רגועים לגבי ילדיהם.
תודה."
================================
מדינת ישראל.
מדינת יהודים.
20 ליולי שנת 2026
++++++++++++++++++++++++++++++++
פרבולה1, לטיפולך!
www.ynet.co.il
www.inn.co.il
