לצאת מהמלנכוליה הזו

BellA עלמה

New member
לצאת מהמלנכוליה הזו

איך אתם מוצאים את אעצמכם מהדיכדוך שאין חשק לכלום? הימים פשוט עוברים להם באוטומט -עבודה לימודים וזהו בלי שום פלפל. אני ואימי לא כלכך מסתדרות . שאני אומרת לה אמא אין לי מצב רוח בבקשה הניכי לי היא לא ממש מבינה וממשיכה לחפור עד שאני מתעצבנת . ואז היא טוענת שאני מתחצפת. אבל הסברתי לה , בקשתי ממנה. תניכי לי למה אי אפשר פשוט להקשיב ולהניח לי שאני מבקשת? מה כלכך קשה בזה ??
 
כי קשה לראות מישהו שאוהבים וזקוק

לתמיכה ועזרה, אבל אי אפשר לתת לו. אני בד"כ משתדלת לדבר כשמשהו מציק לי- אם זה "לדבר" פה בפורומים,אם זה עם החבר בשיחה בערב שלנו או אפילו באמצע היום אם הוא פנוי, ואם זה פשוט לצאת מהשיגרה, לעשות משהו שמזמן לא עשיתי- ספורט, יצירה, שופינג...
 

BellA עלמה

New member
אימי "חופרת" בצורה מעצבנת

אבל אם מבקשים ממני אישית פשוט להניח אני עושה את זה כי אני מבינה שהאדם זקוק ללבד שלו. אמרתי לה, הסברתי לה שתניח לי פשוט ככה. אז למה להמשיך??
 
מוכר לי מאוד, כאילו אני כתבתי-

ככה אמא שלי מתנהגת, וזה הרבה פעמים מגיע לעצבים וצעקות מצידי שכבר לא מסוגלת יותר. הבנתי שזאת לא הדרך,ופשוט מבקשת בלי צעקות בלי כעס שתעזוב אותי לנפשי,כי זקוקה לזמן לבד ושהכל בסדר ואם אני אצטרך לדבר עם מישהו, אני אפנה אל מי שצריך.
 
אני מאוד מבינה אותך בעניין..

עם ההורים (אמא). - כרגע אני במצב מעיק עם ההורים, גם התערבויות בלתי פוסקות שמוציאות אותי מדעתי. אני חושבת שאם לא נכנס דרך האוזניים, שיכנס דרך העיניים. - אם לא שומעים אותך, שיקראו אותך. אני משערת שהחוצפה היא על הרמת הקול עליה.
 

BellA עלמה

New member
הכי פשוט בעולם

..... אז זהו שלא לפני שעוזבים צריך לתכנן לחסוף כסף וכו לא בא לי לגור באיזה גן ציבורי (למרות שבחום הזה זה לא כלכך נורא)
 
כל כך מבינה אותך-

אני גם מתה לעוף מהבית, חולמת על מעבר כבר מהצבא, אבל זה לא כזה קל, וכן כסף זה אישיו רציני מבחינתי, ובטוחה שמבחינתך. ובגלל זה משתדלת לחסוך בין ההנאות השונות, כדי להגיע למטרה מסוימת ועובדת על עצמי המון עם הפסיכולוגית על העצמאות הרגשית.
 

BellA עלמה

New member
לפעמים אני מהרהרת לעצמי

שאולי עדיף לגור באימקא מאשר בבית
די זול שם לפי מה שהבנתי
 
אני לא חושבת שתצליחי לשנות את אימך

המאבק בין החפירות שלה, להתחמקות שלך, יכול להמשיך עוד ועוד. אני מזדהה מאד עם הצד המתחמק. אני כמעט לא מספרת להורים שלי כלום ואני מודה שחוץ מהעובדה שיש היסטוריה לא פשוטה בינינו, אני עושה את זה גם בגלל שזה סוג של שליטה שלי - העלמת המידע, או אי השיתוף שלהם בחיי, נותן לי איזהשהוא כוח לא ברור. כרגע אני בשלב שבו אני מודעת לכך, אבל עוד לא שיניתי את זה. מתפלשת בבוץ.
 

לירננה

New member
ואוו

איך הזדהתי עם המשפט: "זה סוג של שליטה שלי - העלמת המידע, או אי השיתוף שלהם בחיי, נותן לי איזהשהוא כוח לא ברור". בול!! בדיוק מה שאני מרגישה עם ההורים שלי
 
ומה את עושה עם זה?

כי אני בינתיים לא רוצה להרפות מזה. לא יודעת למה....מה יוצא לי מזה. מה שיוצא זו מערכת יחסים עכורה, וחבל. אבל בכל פעם שאני איתם - זה קורה לי.
 

לירננה

New member
האמת

אני לא רוצה לשתף כי אני לא רוצה שיתערבו ויגידו לי מה דעתם אני חושבת שזה קשור בזה שכשהייתי קטנה התחלתי להסתיר דברים. חשבתי שכמה שהם ידעו פחות יהיה הכי טוב, ככה הם לא יוכלו להתערב לי בחיים ולנסות לשלוט עליי ולאסור עליי דברים (ואני מדברת על השלב בו הייתי קטנה והייתי ברשותם והם אמרו לי מה לעשות). אני תמיד הרגשתי שאמא שלי היא לא הגיונית מבחינת האיסורים שלה. הכל הפחיד אותה. כל צעד שעשינו היא ניסתה לעצור אותנו כדי שחס וחלילה לא יקרה לנו משהו. ואכא שלי,גם אם הוא חשב שונה (ואני יודעת שהרבה פעמים הוא חשב שונה) לא סתר את דעתה, וכמובן לא הרשה לנו מה שהיא לא הרשתה. עד עכשו אני פשוט לא מסוגלת לשתף. אני מרגישה שהם רחוקים ממני,שהם לא מבינים כלום. ועדיין אני חוששת שאם אני אתן דריסת רגל בעולמי הפנימי הם ידרשו גם לנסות ולשלוט שם. לא באופן גלוי כמובן, אפילו לא באופן גלוי להם. אני רואה איך אמא שלי ניסתה לשלוט על אירוע מסויים שאחותי אירגנה למשפחה. זה היה האירוע של אחותי, היא אירגנה אותו. ואמא שלי פשוט עשתה סקנדלים בגלל שלא עשו מה שהיא רצתה. ורבה וכעסה על אחותי. זה היה כל כך לא צודק. אחותי הגדולה ואני התגייסנו לצד האחות שעשתה את האירוע. לי התחשק פשוט לכעוס ולצרוח על אמא שלי שלא תתערב ושזה לא עניינה, אבל ידעתי שזה לא מה שיעבוד. אז ניסינו מאוד בעדינות לרכך אותה, כי אחותי מאוד רגישה ונפגעה מאמא שלי ורצתה לרצות אותה. בסוף אמא שלי ויתרה (לא היתה לה ברירה) אבל באי שביעות רצון. לדעתי היא היתה צריכה להתנצל בפני אחותי (ולדעתי לאחותי עד עכשו יש משקעים מהאירוע ההוא), כמובן שהיא לא עשתה את זה.
 
מזדהה איתך מאד מאד

ההורים שלי מאד פולשניים. אז הרבה פעמים, אפילו שאני מעריכה את הדיעה שלהם ואפילו שמרגישה שיהיה כיף לשתף אותם במשהו, יש בי פחד שאם אספר משהו, הם מיד יפלשו לי לחיים... מעלה כאן מחשבה שצצה בעת הכתיבה: אולי זה פחד שנובע מכך שאני (או את) לא סומכת על עצמי שגדלתי להיות אדם בפני עצמי? אולי אני עדיין חושבת שאני ילדה קטנה (ליד ההורים כמובן) שניתן לערער כמו עלה ברוח?
 

לירננה

New member
אני עדיין

מרגישה תלותית קצת בהורים שלי אני עדיין גרה בבית שלהם (שזה דבר שאני מתכוונת לשנות בזמן הקרוב), ואני עדיין מרגישה שאני זקוקה להם ולבית שלהם, זה המקום שאני מרגישה בו הכי בטוח. וגם הנסיונות שלי לקחת עצמאות לעצמי הם לפעמים איזה אנטיתיזה מאוד חזקה לתלות הזו, הם מין הפגנותיות כזו. אני יכול להגיד על עצמי שאני מאוד מפחדת מהחיים, אמנם כיום פחות, אבל עדיין מפחדת. מפחדת לא להצליח לעמוד בנטל של החיים. מבחינה כלכלית,ומבחינה חברתית,ובמחינה מקצועית,ומבחינה משפחתית (של בניית משפחה אישית שלי). ואז המקום הבטוח שהוא הבית של הורים שלי,זה כאילו המקום מבטחים שלי,שאני יודעת שמה שלא יהיה, תמיד יש לי מקום שם, והם תמיד יהיו להגן. זה גורם לי להרגיש מאוד תלותית, כאילו אני לא אצליח להסתדר בעצמי ותמיד אני אצטרך את עזרתם.
 

אפרתs

New member
אצלי זה ההיפך

אחרי שנים של שיתוף נרחב, אני לומדת לקחת את השליטה הזו (התחושה שמדובר בשליטה כ"כ נכונה גם לגביי). לדעתי יש דברים שלא צריך לשתף את ההורים בהם, הצורך שלהם לדעת והצורך שלנו לשמור על "מידע פרטי" תמיד יתנגשו אם מדובר בהורים מגוננים או כאלה ששואפים ל-control על הכל [-עניין של אופי]. לקחת את הבחירה במה לשתף ואיך לעמוד מנגד החקירות והחפירות זה דבר שצריך ללמוד ולדבוק בו. מצד שני, בעיניי, כיוון שכך גדלתי, השיתוף הוא מבורך ויוצר קרבה ומקום להשענות בעת הצורך. בקיצור, מילת המפתח הוא לא כ"כ מקורית כאן היא - איזון.
 

BellA עלמה

New member
אכן איזון

יש דברים שאני משתפת ואין לי בעייה אבל ישנם דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי וכאן נוצרת בעיה
 
למעלה