לפרוק מהלב- חודש לפני החתונה והוא לא מחובר
הי חברות מאורסות, נשואות, מתחתנות טריות וכאלה שעוד מחכות לטבעת. חפירה לפניכן!
אנחנו מאורסים כבר שנה ושבוע ועוד חודש ו4 ימים סוף סוף החתונה!
כשהתחלנו לדבר עם זה, אז חשבנו שיהיה מגניב עם 150 איש בחצר של ההורים שלו. אבל כשההצעה ירדה מהפרק (בגלל כל מיני סיבות) ונפלה ההחלטה ללכת על מקום מסודר ומאורגן.. כבר התחיל החצי שלי להרגיש קצת לא מחובר. הוא זרם עם הבחירה ללכת על אולם, והבין שזו לא תהיה החתונה שהוא רצה אבל הולך ומתרחק מרגע לרגע מהתחושה שהאירוע הוא שלו.
חתונת החלומות שלו כוללת 150 איש בחצר של הוריו, אוכל שכל אורח מביא מהבית ומשתף עם כולם, שולחנות וכסאות משכנים ומוזיקה במערכת סטראו הביתית. אני מודה שהייתה תקופה שזה נשמע לי די מושך ואחר וצנוע.. אבל כשהתחלתי להתחבר למה שאני באמת רוצה- רציתי את חתונת החלומות שעליה אני מפנטזת מגיל ממש צעיר- השמלה, הצלם, המקום המיוחד, הרבה חברים ומשפחה נוכחים שם ושמחים בשמחתנו. וההחלטה ללכת על אולם (זה אפילו לא אולם, זה הרי באמצע היער- בנאות קדומים) מאוד טובה לי.
מכיוון שלא היה צריך להתקמצן באורחים (כי זה לא יהיה הרי בחצר של ההורים) אז הזמנתי עוד חברים של ההורים שאני מאוד אוהבת ושאיתם גדלתי מאז שאני קטנה, עוד משפחה שחשבתי שלא להזמין. והאירוע גדל ל- 280 מוזמנים (שכנראה מתוכם יגיעו כ- 250)
אבל מאותו רגע, שעברנו לאולם.. הוא הפסיק להרגיש שזה שלו. וכל התעסקות עם החתונה, מעיקה עליו ולא נעימה לו. כי זה מזכיר לו כמה זה לא אירוע שהוא רצה. דיברנו על כך שצריך ללכת ולהדפיס את ההזמנות וכשהוא שמע את המספר של ההזמנות אז ראיתי אותו מתבאס יותר. כשסיפרתי שאמא רוצה לקנות לנו מתנה ולהשקיע בעיצוב של המקום (ממש חשוב לה שיהיו פרחים בכל מקום, ואני לא מרגישה צורך עז אבל אם לה זה ממש חשוב, אז אין לי בעיה שיהיו פרחים שהיא תדאג להם) אז הוא עוד יותר התבאס כי הוא מרגיש שמתערבים לו באירוע והוא כבר לא שלו (מצד שני, הוא בכלל לא רוצה להיות מעורב ואני לא רוצה להרגיש בזה לבד.. מה שדי קורה)
כרגע אני מרגישה שלא משנה איך אני אנסה לגרום לו להרגיש מעורב, זה כבר לא מעניין אותו. הוא די מחכה שזה יעבור כבר ונהיה אחרי. חבל לי נורא כי שמעתי מחברות שההתארגנות זה חלק מההתרגשות כי הרי הערב עובר כל כך מהר.. אז למה לא להנות מהתהליך. וכמובן שאי אפשר להכריח מישהו להנות..
כשדיברתי איתו על זה, הוא אמר שהוא בטוח שביום החתונה יהיה לו כיף כי יהיו שם חברים שלו, ואני ומשפחה קרובה, אבל את ההתעסקות שלפני הוא ממש לא אוהב.
הוא יודע שלי יותר חשוב לעשות את החתונה כמו שאני רוצה מאשר שלו חשוב שהיא תהיה כמו שהוא רוצה. ואני אמרתי לו כמה אני מכבדת ומעריכה את זה שהוא מוותר לי ונותן לי לזרום עם מה שחלמתי עליו כל הזמן הזה. אבל, זה צורם.. אני מרגישה ממש לא נעים.. זה הרי אמור להיות אירוע של שנינו.. התרגשות של שנינו.. וזה לא. כרגע לפחות זה לא. כרגע - כפי שהוא מגדיר את זה- הוא לא מרגיש שזו חתונה שלו אלא מן אירוע שמארגנים והוא יגמר.
צריכה קצת מחשבות שלכן..
תודה מראש
הי חברות מאורסות, נשואות, מתחתנות טריות וכאלה שעוד מחכות לטבעת. חפירה לפניכן!
אנחנו מאורסים כבר שנה ושבוע ועוד חודש ו4 ימים סוף סוף החתונה!
כשהתחלנו לדבר עם זה, אז חשבנו שיהיה מגניב עם 150 איש בחצר של ההורים שלו. אבל כשההצעה ירדה מהפרק (בגלל כל מיני סיבות) ונפלה ההחלטה ללכת על מקום מסודר ומאורגן.. כבר התחיל החצי שלי להרגיש קצת לא מחובר. הוא זרם עם הבחירה ללכת על אולם, והבין שזו לא תהיה החתונה שהוא רצה אבל הולך ומתרחק מרגע לרגע מהתחושה שהאירוע הוא שלו.
חתונת החלומות שלו כוללת 150 איש בחצר של הוריו, אוכל שכל אורח מביא מהבית ומשתף עם כולם, שולחנות וכסאות משכנים ומוזיקה במערכת סטראו הביתית. אני מודה שהייתה תקופה שזה נשמע לי די מושך ואחר וצנוע.. אבל כשהתחלתי להתחבר למה שאני באמת רוצה- רציתי את חתונת החלומות שעליה אני מפנטזת מגיל ממש צעיר- השמלה, הצלם, המקום המיוחד, הרבה חברים ומשפחה נוכחים שם ושמחים בשמחתנו. וההחלטה ללכת על אולם (זה אפילו לא אולם, זה הרי באמצע היער- בנאות קדומים) מאוד טובה לי.
מכיוון שלא היה צריך להתקמצן באורחים (כי זה לא יהיה הרי בחצר של ההורים) אז הזמנתי עוד חברים של ההורים שאני מאוד אוהבת ושאיתם גדלתי מאז שאני קטנה, עוד משפחה שחשבתי שלא להזמין. והאירוע גדל ל- 280 מוזמנים (שכנראה מתוכם יגיעו כ- 250)
אבל מאותו רגע, שעברנו לאולם.. הוא הפסיק להרגיש שזה שלו. וכל התעסקות עם החתונה, מעיקה עליו ולא נעימה לו. כי זה מזכיר לו כמה זה לא אירוע שהוא רצה. דיברנו על כך שצריך ללכת ולהדפיס את ההזמנות וכשהוא שמע את המספר של ההזמנות אז ראיתי אותו מתבאס יותר. כשסיפרתי שאמא רוצה לקנות לנו מתנה ולהשקיע בעיצוב של המקום (ממש חשוב לה שיהיו פרחים בכל מקום, ואני לא מרגישה צורך עז אבל אם לה זה ממש חשוב, אז אין לי בעיה שיהיו פרחים שהיא תדאג להם) אז הוא עוד יותר התבאס כי הוא מרגיש שמתערבים לו באירוע והוא כבר לא שלו (מצד שני, הוא בכלל לא רוצה להיות מעורב ואני לא רוצה להרגיש בזה לבד.. מה שדי קורה)
כרגע אני מרגישה שלא משנה איך אני אנסה לגרום לו להרגיש מעורב, זה כבר לא מעניין אותו. הוא די מחכה שזה יעבור כבר ונהיה אחרי. חבל לי נורא כי שמעתי מחברות שההתארגנות זה חלק מההתרגשות כי הרי הערב עובר כל כך מהר.. אז למה לא להנות מהתהליך. וכמובן שאי אפשר להכריח מישהו להנות..
כשדיברתי איתו על זה, הוא אמר שהוא בטוח שביום החתונה יהיה לו כיף כי יהיו שם חברים שלו, ואני ומשפחה קרובה, אבל את ההתעסקות שלפני הוא ממש לא אוהב.
הוא יודע שלי יותר חשוב לעשות את החתונה כמו שאני רוצה מאשר שלו חשוב שהיא תהיה כמו שהוא רוצה. ואני אמרתי לו כמה אני מכבדת ומעריכה את זה שהוא מוותר לי ונותן לי לזרום עם מה שחלמתי עליו כל הזמן הזה. אבל, זה צורם.. אני מרגישה ממש לא נעים.. זה הרי אמור להיות אירוע של שנינו.. התרגשות של שנינו.. וזה לא. כרגע לפחות זה לא. כרגע - כפי שהוא מגדיר את זה- הוא לא מרגיש שזו חתונה שלו אלא מן אירוע שמארגנים והוא יגמר.
צריכה קצת מחשבות שלכן..
תודה מראש
