אפונה מלנכולית
New member
לפעמים
אני מדברת עם אחותי, זאטוטה בת שלוש, על החיים. כשהיא לא מעצבנת לי ת´אמאמא ולא בא לי לפוצץ אגרוף על איזה קיר, אני מדברת איתה ככה אחד על אחד, מאנו אה מאנו, על החיים. על כמה שמפחיד לי. על כמה שמוזר לי. על זה שעוד שבועיים וחצי אני סוגרת עוד שנה [שיואו לי, אני נשמעת כל כך מזדקנת..]. חולקת איתה בפחד הזה, בהרגשה המוזרה שעוד לא הבנתי מה היא עושה לי בדיוק ואיך זה שנתנו לי להתמודד עם משהו כל כך מפחיד כל כך מהר.. ´לסגור שנה´, איזה חייה בהכחשה אני.. חוגגת יום הולדת. מתבגרת. אוח.. אפילו המילה הזאת עושה לי חצי צמרמורת יחד עם הרצון לחיות את זה, לצאת ולהקפיץ כמה טקילות [וסלחו לי על הקלישאה] ולשבת כל הערב עם אנשים שאני אוהבת ולצחוק.. ולאהוב את זה ואת עצמי ואת החיים ואת הכל הכל.. ואז לחזור ולהסתכל במראה ולהבין שאני נהפכתי למה שתמיד חשבתי עליו ביסודי, בחטיבה, אפילו בכיתה י´. להסתכל ולאהוב את זה, וגם להתפס לפחד ענקי. יש כל כך הרבה שמחה ואושר מתערבלים בתוכי, יחד עם המון פחד והתרגשות. ככה זה שלילדה בכיתה ז´ שמפוחדת מהצל של עצמה, פתאום נותנים חיים אמיתיים+מודעות+שליטה+מערכת מסועפת של רגשות תחושות ושאר תחלואים בהופס. בפתאומיות להתעורר ולגלות ש.. פאק, אני בן אדם. זה לא קרה עכשיו, אלא לפני כמה שנים, ההבנה הזאת.. אבל עכשיו זה עוד שלב קטן כזה בדרך שלי להפוך לבן אדם. כל הזמן הזה שבן אדם מכיר את עצמו כילד, שהוא חיי כי ככה ולא כי הוא מודע, זה הדבר היחיד שהכרתי.. ולאט לאט, בתהליך של שנים מספר, הילד הזה, היצור הלא מודע והלא מבין הזה הופך לבן אדם אמיתי. פתאום יש פה שליטה, ועצמאות, ופתאום ה´מבוגרים´ הופכים להיות אתה. פתאום כל הגילאים המפחידים שנראים כל כך גדולים על גבי מדור הרכילות של העיתון, קרובים מאיי פעם. ואז, בלי לשים לב, הופכים ליצורים מדהימים. זוהרים, ומורכבים, וכואבים, וכל כך יפים. הופכים שלמים. אמיתיים. עם תחושה של חשמל בין האצבעות, עם לב פועם שיכול לכאוב כמעט עד מוות ויכול כמעט להתפרץ מבית החזה מרוב אושר, ושמחה של חיים. ש מ ח ה ש ל ח י י ם. זה בכלל הייה אמור להיות סיפור, לא מונולוג של בת טיפשעשרה שמפחדת מלהתבגר. אבל one thing led to another והנה הגענו עד הלום. והכל כל כך מפחיד.. כי הכל משתנה. הכנפיים שלנו לא זוהרות לנצח, וכל יום שעובר עד שיכבו מפחיד.. כל כך מפחיד. כל השמחה הזאת, כל האושר הזה להבין שיש לנו חיים שלמים להרגיש איך זה להיות בן אדם, לחוות ולחיות, לטעום ולראות, מתערבב בפחד המתמיד של השינויים.. של המיצוי. העולם שייך לצעירים- צריך למצות כל דקה עד תום. לא לבזבז רגע! ואם אני מבזבזת?, מתבזבזת?, אם את אותם רגעי קסם [אני היחידה שמריחה פה איזה הולמארק ספשיל עוד כמה שורות?] אני לא מספיקה לחוות כמו שצריך?. אוחח.. מרוב ססמאות שדוחפים לנו בכל מקום אנחנו נתפסים לבהלה עם כל יום הולדת שבא לנו.. כולנו. כל אחד ואחד מאתנו.. מסתכלת על אנשים שעוברים בשכבה, בכיתה האחרונה שהם איי פעם ילמדו במסגרת בית ספרית, ויודעת שהם כולם כולם מריגשים בדיוק כמוני. וכולנו באיזה קשר שתיקה מביך כזה.. לא מדברים על כמה שמפחיד להתבגר. לא מדברים על כמה שאנחנו רוצים להנות בזמן שאנחנו עוד זוהרים. לא מדברים על הפחד הזה שאוחז כל אחד ואחד מאתנו כשהוא סוגר עוד שנה. חוגג יום הולדת. מתבגר. פעם הייתי פוחדת פחד מוות מהתבגרות. פיטר פן שכמוני, פשוט להקיא מזה. אחר כך למדתי שאת הילדה האמיתית אף אחד לא יקח ממני, והפסקתי לפחד מכל פוסטר של להקה שהורדתי מהדלת או כל ציור שתלשתי מהסיפרייה. עכשיו זה פחד אחר.. עכשיו אני מפחדת להתבגר באמת. שמישהו יקח ממני את המתבגרת, את זאת שאומרת ´על הזין שלי´ ולובשת בגדים שגורמים לי להרגיש מיוחדת, את דיבורי הצבא המורעלים כל כך, את הריחות והשקיעות המראות וההרגשות המיוחדים האלו כששרים "תשמח שאתה בחיים, אתה בחיים" כשאני על איזה צוק במדבר, את המעיל השחור הארוך שלי, ואת המגן דויד הכסוף שלי, ואת הצחוק המטורף בעליל על דברים דפוקים לגמרי שרק מתבגרים מבינים. זה ממש עוד לא "זמני" [MY TIME], וזה לא הולך לקרות מחר.. אבל עוד שבועיים וחצי אני סוגרת עוד שנה, שמקרבת אותי, באופן הכי מפחיד והכי ממשי לחיים האמיתיים. אני מ-ת-ב-ג-ר-ת. אני אהייה מסוגלת בעוד שבועיים וחצי ויום להגיד- "אז, כשהייתי בת ... (המספר שמור במערכת
), כתבתי את זה", "עשיתי את זה", "יצאתי לשם", "הייתי ב..". וזה לא שלא עברה עלי שנה מעוררת סערות וחצי שנה מדהימה שאף פעם לא הייתה לי. זה לא שאני לא שמחה בשביל עצמי שאני מה שאני בגיל הזה.. אבל.. אי אפשר להשאר בת X לנצח?, אפילו לא לקצת? מישהו אמר לי שחייבים שינויים בחיים, אחרת נשתגע. וזה נכון, כל כך נכון.. ויחד עם השינוי באה ההתרגשות והפחד. זה ה-דבר שעושה את השינוי למרגש.. יודעת, יודעת.. אבל לעזאזל.. איך הספקתי להפוך לבן אדם כל כך מהר? לפעמים, אני מספרת לאחותי כמה שאני מפחדת. מספרת לה שעוד מעט אני אהייה ממש גדולה. זה לא כל כך מוזר, בהתחשב בקשר השתיקה של כולנו, ובהתחשב בכך שנמאס לי לטחון לחברה שלי את המוח על זה [וחוצמיזה, היא כבר עברה את "זה"
בעצמה], לספר לאחותי זה דווקא פתרון נחמד. אני רק מקווה שהיא לא תגדל במחשבה שהאחות המשוגעת שלה פחדה מימי הולדת.. רק מלהתבגר. אבל כמו שלמדתי משינויים אחרים, צריך פשוט לקחת נשימה עמוקה, ולא לפחד מכל הרגשות האלו שצפים ולפעמים חונקים.. להנות מהכל, להרגיש את הכל, לפחד, להתרגש, והכל בלהט, להט להט, כי אתה בחיים..
אני מדברת עם אחותי, זאטוטה בת שלוש, על החיים. כשהיא לא מעצבנת לי ת´אמאמא ולא בא לי לפוצץ אגרוף על איזה קיר, אני מדברת איתה ככה אחד על אחד, מאנו אה מאנו, על החיים. על כמה שמפחיד לי. על כמה שמוזר לי. על זה שעוד שבועיים וחצי אני סוגרת עוד שנה [שיואו לי, אני נשמעת כל כך מזדקנת..]. חולקת איתה בפחד הזה, בהרגשה המוזרה שעוד לא הבנתי מה היא עושה לי בדיוק ואיך זה שנתנו לי להתמודד עם משהו כל כך מפחיד כל כך מהר.. ´לסגור שנה´, איזה חייה בהכחשה אני.. חוגגת יום הולדת. מתבגרת. אוח.. אפילו המילה הזאת עושה לי חצי צמרמורת יחד עם הרצון לחיות את זה, לצאת ולהקפיץ כמה טקילות [וסלחו לי על הקלישאה] ולשבת כל הערב עם אנשים שאני אוהבת ולצחוק.. ולאהוב את זה ואת עצמי ואת החיים ואת הכל הכל.. ואז לחזור ולהסתכל במראה ולהבין שאני נהפכתי למה שתמיד חשבתי עליו ביסודי, בחטיבה, אפילו בכיתה י´. להסתכל ולאהוב את זה, וגם להתפס לפחד ענקי. יש כל כך הרבה שמחה ואושר מתערבלים בתוכי, יחד עם המון פחד והתרגשות. ככה זה שלילדה בכיתה ז´ שמפוחדת מהצל של עצמה, פתאום נותנים חיים אמיתיים+מודעות+שליטה+מערכת מסועפת של רגשות תחושות ושאר תחלואים בהופס. בפתאומיות להתעורר ולגלות ש.. פאק, אני בן אדם. זה לא קרה עכשיו, אלא לפני כמה שנים, ההבנה הזאת.. אבל עכשיו זה עוד שלב קטן כזה בדרך שלי להפוך לבן אדם. כל הזמן הזה שבן אדם מכיר את עצמו כילד, שהוא חיי כי ככה ולא כי הוא מודע, זה הדבר היחיד שהכרתי.. ולאט לאט, בתהליך של שנים מספר, הילד הזה, היצור הלא מודע והלא מבין הזה הופך לבן אדם אמיתי. פתאום יש פה שליטה, ועצמאות, ופתאום ה´מבוגרים´ הופכים להיות אתה. פתאום כל הגילאים המפחידים שנראים כל כך גדולים על גבי מדור הרכילות של העיתון, קרובים מאיי פעם. ואז, בלי לשים לב, הופכים ליצורים מדהימים. זוהרים, ומורכבים, וכואבים, וכל כך יפים. הופכים שלמים. אמיתיים. עם תחושה של חשמל בין האצבעות, עם לב פועם שיכול לכאוב כמעט עד מוות ויכול כמעט להתפרץ מבית החזה מרוב אושר, ושמחה של חיים. ש מ ח ה ש ל ח י י ם. זה בכלל הייה אמור להיות סיפור, לא מונולוג של בת טיפשעשרה שמפחדת מלהתבגר. אבל one thing led to another והנה הגענו עד הלום. והכל כל כך מפחיד.. כי הכל משתנה. הכנפיים שלנו לא זוהרות לנצח, וכל יום שעובר עד שיכבו מפחיד.. כל כך מפחיד. כל השמחה הזאת, כל האושר הזה להבין שיש לנו חיים שלמים להרגיש איך זה להיות בן אדם, לחוות ולחיות, לטעום ולראות, מתערבב בפחד המתמיד של השינויים.. של המיצוי. העולם שייך לצעירים- צריך למצות כל דקה עד תום. לא לבזבז רגע! ואם אני מבזבזת?, מתבזבזת?, אם את אותם רגעי קסם [אני היחידה שמריחה פה איזה הולמארק ספשיל עוד כמה שורות?] אני לא מספיקה לחוות כמו שצריך?. אוחח.. מרוב ססמאות שדוחפים לנו בכל מקום אנחנו נתפסים לבהלה עם כל יום הולדת שבא לנו.. כולנו. כל אחד ואחד מאתנו.. מסתכלת על אנשים שעוברים בשכבה, בכיתה האחרונה שהם איי פעם ילמדו במסגרת בית ספרית, ויודעת שהם כולם כולם מריגשים בדיוק כמוני. וכולנו באיזה קשר שתיקה מביך כזה.. לא מדברים על כמה שמפחיד להתבגר. לא מדברים על כמה שאנחנו רוצים להנות בזמן שאנחנו עוד זוהרים. לא מדברים על הפחד הזה שאוחז כל אחד ואחד מאתנו כשהוא סוגר עוד שנה. חוגג יום הולדת. מתבגר. פעם הייתי פוחדת פחד מוות מהתבגרות. פיטר פן שכמוני, פשוט להקיא מזה. אחר כך למדתי שאת הילדה האמיתית אף אחד לא יקח ממני, והפסקתי לפחד מכל פוסטר של להקה שהורדתי מהדלת או כל ציור שתלשתי מהסיפרייה. עכשיו זה פחד אחר.. עכשיו אני מפחדת להתבגר באמת. שמישהו יקח ממני את המתבגרת, את זאת שאומרת ´על הזין שלי´ ולובשת בגדים שגורמים לי להרגיש מיוחדת, את דיבורי הצבא המורעלים כל כך, את הריחות והשקיעות המראות וההרגשות המיוחדים האלו כששרים "תשמח שאתה בחיים, אתה בחיים" כשאני על איזה צוק במדבר, את המעיל השחור הארוך שלי, ואת המגן דויד הכסוף שלי, ואת הצחוק המטורף בעליל על דברים דפוקים לגמרי שרק מתבגרים מבינים. זה ממש עוד לא "זמני" [MY TIME], וזה לא הולך לקרות מחר.. אבל עוד שבועיים וחצי אני סוגרת עוד שנה, שמקרבת אותי, באופן הכי מפחיד והכי ממשי לחיים האמיתיים. אני מ-ת-ב-ג-ר-ת. אני אהייה מסוגלת בעוד שבועיים וחצי ויום להגיד- "אז, כשהייתי בת ... (המספר שמור במערכת
