צר לי אך הוא כבד מדי אז - חלק א
פרק ראשון ובו יסופר אודות נ'. בעמק הירדן הצפוני, למרגלות הגולן ממזרח והגליל ממערב, החל סיפורנו. ליתר דיוק, בבריכה של מי נהר הירדן הזורם בשלווה הרחק דרומה במורד העמק. צלולים הם מי הבריכה. תכול השמים הגליליים צובע אותם, ומתמזג עם לובן ענן השט בשמים ובמים. נופך ירקרק של כפות תמרים נמהל בכחול ובלבן ויחד הם יוצרים גוון שרק פול סזאן היטיב לתאר בציורי הר סינט ויקטואר. שם, בבריכה השוקטת בינות רחל לנעמי, נולד נ'. יחד עמו נולדו רבים והם חיו במים, גדלים ושטים, עוטים שרירים ושומן. בקביעות היה עולה גלגל צהוב ומחמם את מי הבריכה, ואורו היה חודר ומגיע עד תחתיתה, צובע את נ' בפאייטים של זהב. אחריו היה יורד למים זרם של גרגרים שכה נעמו לו והוא היה בולע אותם בהנאה מרובה. ואז כשהצהוב נעלם בשיפולי הבריכה, היה מופיע גלגל הכסף. קטן יותר, ואורו חלש מקודמו, אבל היה משהו קסום בצבעו שנמס לאיטו במי הבריכה. במיוחד אהב נ' את הגלגל הכסוף, וזאת בגלל הריצוד המופלא שקבלו קשקשיה של נונה. נונה הייתה אחת מהלהקה שגדלה איתו, אבל ורק לאחרונה שם לב לתנועת סנפיריה, לזנבה החומק לו ימינה ושמאל בעוברה לצידו ולקשקשי גופה העגולים קמעה. מעניין, חשב לעצמו, נדמה היה לו כי היא שוהה שם יותר מהאחרים. ובלי משים היה בולע כמות מים גדולה מהרגיל, מה שגרם לסנפיריו ובעיקר לסנפיר גבו להתפרש ולגופו להתעגל. באחד הימים, הצהוב רק החל בדרכו במעלה השמים, ולפתע ירד משהו כהה למים. היה בצבעו ובצורתו איום לא ברור ולא מובן. נ' ניסה לצלול ולהמלט בהפעילו את סנפיריו במלוא העוצמה, אבל הוא אחר את המועד. הוא נישא מעלה במהירות ולפתע מצא עצמו לראשונה בחייו, מחוץ לבריכה. פיו נפער בנסותו לבלוע מים שלא היו עוד. לא חלפו שניות, והוא מצא עצמו מוטל שוב לתוך מים. הם היו שונים. צבעם היה כהה, טעמם היה מוזר והם היו קרים יותר. הוא חש כיצד הוא שוקע לאיטו, עיניו שוב לא הבחינו בנעשה סביבו, מחשבותיו התערבלו והלכו, כשהאחרונה שבהם הייתה – נונה. נ' פקח את עיניו. לרגע חשב שהוא בבריכה. אבל מהר הבין שזה מקום אחר. שונה מהקודם אליו הושלך. לכל כיוון אליו הביט הבחין בלבן העוצר מהאחרים לנוע הלאה. והיו רבים אחרים עמו. את רובם כלל לא הכיר. מלמעלה ניבט כדור שהאיר את המים. צבעו היה לבן, ודי מהר הבחין נ' כי הוא אינו נע. ואז מבעד ללהקה צפופה, קשקשיה וסנפיריה משוחים בלבן, היא קרבה אליו. נונה, לעו שפתיו ללא קול. היא החליקה לצידו קרוב כפי שמעולם לא קרבה אליו. נ' חש בשלווה היורדת עליו. עכשו הכל יהיה בסדר, חשב. ורק האור הלבן המאיר ללא נוע מלמעלה הוסיף להטריד את שלוותו. פרק שני ובו יסופר אודות סופי פ. כל הפוסע בעיר הגדולה באזור המכונה הצפון הותיק מכיר את סופי פ.[לבית דובז'ינסקי]. אותה או שכמותה. בגדיה כמו הועתקו מגליון של "בורדה" משנות השבעים, שערה התפוח כשכל שערה מונחת במקומה בסיוע נדיב של ספריי שיער אשר איציק, ספרה זה שנים, מתיז בנדיבות כל יום חמישי. לאחרונה היא צבעה אותו בבלונד ערמוני שחברותיה למשחק הברידג' השבועי חלקו לה מחמאות לבחירה המוצלחת. חיי אלמנותה עוברים עליה אט ובנחת, במסלול קבוע, של אשה היודעת את מקומה בחברה והוא לרצונה בדרך כלל. אמנם, היא הייתה שמחה לו ילדיה היו מבקרים תכופות יותר, אבל מה לעשות? כך הם הצעירים. לא מתחשבים בה שנתנה את שנותיה הטובות ביותר לגידולם. אבל פעמיים בשנה הכל משתנה. פעם אחת זה קורה באביב, בהתקרב "הסדר", ופעם שניה בהתקרב "החגים". או ליתר דיוק ראש השנה. משהו משתנה בה. היא חשה בהתרגשות ההולכת ואופפת אותה כשהיא מתגברת עם קרוב החג. והיא יודעת, שוב היא תהיה במרכז. שוב היא תשמע את שבחי בניה ואפילו כלותיה, על הדגים שלה. כן, היא תכין את "הגעפילטע פיש" לארוחת החג, אותם היא מכינה שנים כה רבות, ואשר למדה מאמה מנוחתה עדן. הפעם זה ראש השנה. החג יהיה בסוף השבוע, והיא בדרכה למרכול לקנית הדגים. כבר ביום שישי לפני שבועיים, בעת הקניה השבועית שלה, עצרה אצל שמעון מהדגים והזמינה שני קרפיונים. אחד עם "ביצים" ואחד עם "חלב". יהיה בסדר, הבטיח שמעון בחיוך. וסופי פ. ידעה כי אכן כן. בצעד בטוח נכנסה למרכול עגלת הקניות במשבצות הסקוטיות מתגלגלת מאחוריה, ותיקה החום תלוי על זרועה. אנטולי המאבטח כבר מזמן לא בודק אותה. היא מהקבועות. היא חלפה בין המדפים ישירות למחלקת הבשר והדגים. שמרת לי את הדגים שהבטחת? שאלה את שמעון. לפרוס כרגיל? הייתה תשובתו. סופי פ. הנהנה בראשה [אף שערה לא זעה], והמשיכה למקררים. דגים, אינם דגים, אם אינם מלווים בחזרת, אמרה לעצמה, ואנחה חרישית נפלטה מפיה. יוז'ק. כל השנים, בעת היא טורחת במטבח להכין את הדגים, היה יוז'ק טורח על החזרת. עומד במטבח, מגרר את השורש בפומפיה, עיניו זולגות דמעות, כמו בלוויה. כמה פעמים אמרה לו להשתמש במג'מיקס. אך יוז'ק בחיוך דומע היה עונה: חזרת אמיתית עושים באהבה, בידים ובנשמה[נשומה היה אומר]. אבל עכשו הוא בקרית שאול [עד שמצאה שם מקום יצאה לה הנשמה]. היא נזכרה במצבה שהכינה לו, ועיניה פזלו אל "האבן" שעל קמיצתה השמאלית. עתה היא נאלצת לקנות חזרת מוכנה בצנצנת. מי יודע מה הם מכניסים לשם, בטוח שלא אהבה. נו טוף, אלו החיים, אמרה לעצמה ומבטיחה לעצמה שבבקור הבא תספר לו שחשבה עליו יותר מהרגיל. כשצנצנת החזרת בעגלה, גם הגזרים והבצלים, היא פסעה חזרה לשמעון.