לעצום את העיניים רגע..

liatk01

New member
לעצום את העיניים רגע..

בשקט בשקט מתכופפת כדי שהסערה תעבור.. כמו גל גדול שאני מחכה רגע שיחלוף ..
אין לי סיכוי לעמוד מול הכאב הזה... ניסיתי.. איזה בור ענק.. שחור.. אני הולכת בתוכו לאיבוד
אז החלטתי לעצום עיניים רגע.. לנסות לא לדבר עם אף אחד על זה..לבכות כמה שפחות.. להיות עסוקה (אני עובדת בטיפול עם ילדים ..המון שעות..)
להכין אוכל שיהיה חמים בבית העצוב הזה..לחבק חזק את בעלי ולחגוג איתו את היום הולדת המתקרב.
אבל האמת ילד שלי אני הכי רוצה להיכנס למיטה לצלול לבור הזה ולאהוב אותך, לספור שבועות, לחלום על הציפורניים שגודלות לך, על הלול שיהיה לידי ורק לראות אותך.
לקרוא לך תהילים שיהיה לך נעים להגיד לאלוהים תודה כשהדלקתי נרות שבת..
והבטן כל חיכיתי שהיא תגדל להתגאות בה.. אני מתגעגעת אליך ילד שלי יקר שלי ..
והינה אני בבור ..מפחיד כאן .. איזה כאב גדול..
לא שאלוהים חלילה חסך ממני כאבים דומים אימא ואבא ועוד מלא אנשים אהובים חובקים אותך עכשיו אבל לא מנחם רציתי להיות אני זאת שתחבק תלטף תנחם ותאהב..
אני אוהבת את הרגעים האלה שאני איתך בתוך הכאב אבל כל כך קשה לצאת מהם כמה כוח דרוש לחזור לכאן לריק הזה.. לחיים.
אין נחמה בשום דבר בשום שיחה בשום חיבוק לא בעידוד ... רק שהזמן עובר ולא יודעת למה.. אני פשוט רוצה שהזמן יעבור

ילד שלי הים היית צריך להיות בן 21 שבועות ו3 ימים..
סופרת איתך.. סליחה על זה שהגוף שלי לא החזיק אותך.. סליחה אם היה לך קשה לקראת הסוף..
סליחה על הרגעים שכעסתי כשהייתי איתי ואולי הרגשת חלק מהכעס..
מווה שהיה לך נעים כשדיברנו כשחלמנו..
נשמה שלי אמן שאתה לא לבד.

לפני שלושה שבועות עברתי גרידה בשבוע 18 הריון טבעי.. ירידת מים.. אף אחד לא מבין למה. (חשבו קרישיות יתר אך התברר כלא נכון)
אין לי ילדים עדיין ואני בת 36.. התחתנתי לפני שנה עם אדם מקסים ורגיש.. גם לו קשה והוא מנסה להיות חזק בשבילי (לא תמיד מצליח).. אני אובת אותו עד כלות נשמתי.. הלוואי שיכולתי כבר לעשות אותו אבא... אני יודעת כמה הוא רוצה.. כמה הוא ייחל

תודה על המקום הזה שמאפשר לי להנציח רגעים, לשתף, לא לחסוך במילים כדי לא להכאיב.. אני קוראת פה ושומעת עצמי מדבר...
תודה וסליחה
 

p o o p i

New member


 
ממש זעזעת את הנשמה והלב שלי


כבר הרבה זמן לא הזדהיתי ככה, כל מילה כאילו קראת אותי, מודה לך ששיתפת אתנו אני מרגישה כאילו הבטתי במראה וראיתי את הנפש שלי משתקפת ממנה על כל גווניה, מחבקת אותך חזק, הלוואי שנזכה לחלוק כך גם רגעים של אושר אין סופי
 

carmelita8chuna

New member
שולחת לך חיבוקים וכוח

כל כך מבינה ומתחברת אלי יקרה. גם אני בת 37 ומרגישה שהזמן מתקתק לי בראש ללא הפסקה וגם אני מבקשת כל הזמן סליחה מביתי האהובה שהגוף שלי הדפוק לא הצליח להחזיק אותה יותר מ28 שבועות... שולחת לך הרבה כוח ואהבה
 
ליאת יקרה

אני כל כך זוכרת את הבור. תיארת אותו מדויק להפליא. ״אהבתי״ להיות בבור, לפעמים זה היה קל יותר לשקוע ולא להרגיש יותר שום דבר חוץ מהלב שלי נקרע, קל מלנסות לקום ולתפקד ולהמשיך בחיים. תחושת הבור היתה איתי כמה חודשים טובים (קרוב לחמישה, אם אני זוכרת טוב). ובסופו של דבר הקצבתי לעצמי כל יום זמן לשקוע ורק לשכב במיטה ולכאוב, והרגשתי שזה מפנה לי זמן לחיים, מעין שילמתי את החשבונית היום, אפשר לחייך קצת. ואם באמצע ה״זמן חיים״ שלי היה עולה בי כאב כי משהו היה מזכיר לי או כל דבר, הייתי מנסה לדכא את הבכי והמחשבות, לשמור אותן ל״זמן הבור״. שיתפתי את בעלי בשיטה, והוא מאוד עזר לי לשמור גם על זמן החיים וגם על זמן הבור, ז״א עודד אותי או לסירוגין אפשר לי להתחבא ולהתפרק.
 
למעלה