גאיה והנסיך
New member
למקרה שמישהי תהתה...
אני עדיין חיה. בקושי, אמנם, אבל חיה. הקורס מתברר כעוד יותר קשה ותובעני ממה שחששתי. המטלות הולכות ומתרבות וזה ממש לא קל. מי שמכירה אותי יותר מקרוב, יודעת שבכל השנים האחרונות לא ממש עבדתי משמונה עד ארבע אבל פה ממש נשברים שיאים. חלקים גדולים מהערבים וסופי השבוע מוקדשים למטלות, וזה רק הולך ומחמיר. לצערי, אני לא יכולה להימנע מלחשוב כמה זמן נותר לסיום, ומאוד מאוד לא רציתי לחשוב בצורה הזו. בעיקר מהטעם שיש עוד המון המון המון (המון !) זמן עד הסיום. שבעה ומשהו חודשים, לייתר דיוק. בלי יום אחד של חופשה באמצע. אבל היום הייתי ב"יום חופש". ומה הסיבה למסיבה ? לנסיך היה טיפול שיניים בהרדמה (מלאה, כמובן, כי אין אפשרות אחרת), שנקבע לפני מספר חודשים, והחלטתי שעד כאן. הגשתי בקשה מסודרת ומנומקת להיעדרות, שאושרה, כמובן. אני שמחה לספר, שהנסיך ממש שימח וריגש אותי (ואת אמא שלי, שהצטרפה אלינו) בגישתו ובשיתוף הפעולה שלו. קודם כל, הוא לא התווכח בכלל בעניין הצום (!). אמנם קבעתי את התור לשעה מוקדמת, אבל עדיין מדובר בהישג לילד שקם בבוקר, ורץ טרוט עיניים לכסאו במטבח, לשוקו וחטיף אנרגיה שהוא אוכל בבוקר. בכלל, כל מי שמכירה (או זוכרת
) את הנסיך, יכולה להעריך את הסיטואציה. השלב הבא היה שיתוף הפעולה שלו עם ההרדמה. בפעם הקודמת, לפני כמעט שנתיים וחצי, הוא ממש נחרד מהעניין, נזקק לתרופת הרגעה (שלא ממש הועילה) וההרדמה שלו היתה טראומטית ביותר - לו, לי וגם לאמא שלי. הפעם היה סיפור שונה לגמרי. הוא הסכים לשבת על כסא הטיפולים (אמנם לא לשכב. תחשבו, לשכב בסיטואציה הזו זה מאוד מפחיד). החזקתי בידיו, וספרנו ביחד עד 10 בזמן שהרופא המרדים הצמיד לו את המסיכה, וכשהגענו ל- 15 הוא כבר נרדם. הוא קצת בכה, אבל ממש לא נורא, וממש לא בהיסטריה. במושגים שלנו, זו היתה ממש חווייה מתקנת... ההתאוששות שלו ממהרדמה היתה בסדר, והלכנו 'לשבור את הצום' במקס ברנר שמול בי"ח אסותא, שם היה הטיפול. שאר היום הוקדש לכמה סידורים שאני לא מגיעה אליהם - מפקח מהוט, שיפוצניק, קניות ו... כתיבת הודעה בפורום ! במקום להגיב לכל ההודעות כאן, אני מאחלת לכולן הצלחה בכל ההתחלות החדשות - דירה, צהרון, מטפלת, זוגיות, עבודה, חוגים וכל מה שהספקתי לראות. ושאזעקות השוואה בענייני בריאות ישארו אזעקות שווא, אבל אם אפשר - בלילות קצת פחות סוערים. זהו בינתיים. אני צריכה לקרוא חומר לפני האוניברסיטה מחר (אתן זוכרות, השנה אני גם סטודנטית...) לילה טוב.
אני עדיין חיה. בקושי, אמנם, אבל חיה. הקורס מתברר כעוד יותר קשה ותובעני ממה שחששתי. המטלות הולכות ומתרבות וזה ממש לא קל. מי שמכירה אותי יותר מקרוב, יודעת שבכל השנים האחרונות לא ממש עבדתי משמונה עד ארבע אבל פה ממש נשברים שיאים. חלקים גדולים מהערבים וסופי השבוע מוקדשים למטלות, וזה רק הולך ומחמיר. לצערי, אני לא יכולה להימנע מלחשוב כמה זמן נותר לסיום, ומאוד מאוד לא רציתי לחשוב בצורה הזו. בעיקר מהטעם שיש עוד המון המון המון (המון !) זמן עד הסיום. שבעה ומשהו חודשים, לייתר דיוק. בלי יום אחד של חופשה באמצע. אבל היום הייתי ב"יום חופש". ומה הסיבה למסיבה ? לנסיך היה טיפול שיניים בהרדמה (מלאה, כמובן, כי אין אפשרות אחרת), שנקבע לפני מספר חודשים, והחלטתי שעד כאן. הגשתי בקשה מסודרת ומנומקת להיעדרות, שאושרה, כמובן. אני שמחה לספר, שהנסיך ממש שימח וריגש אותי (ואת אמא שלי, שהצטרפה אלינו) בגישתו ובשיתוף הפעולה שלו. קודם כל, הוא לא התווכח בכלל בעניין הצום (!). אמנם קבעתי את התור לשעה מוקדמת, אבל עדיין מדובר בהישג לילד שקם בבוקר, ורץ טרוט עיניים לכסאו במטבח, לשוקו וחטיף אנרגיה שהוא אוכל בבוקר. בכלל, כל מי שמכירה (או זוכרת
