למה יורדות הדמעות בעצמן

[rose1971]

למה יורדות הדמעות בעצמן

כבר חשבתי כבר ללכת למשרד הפנים ולשנות את שמי ללאה ביום שישי היה אזכרה לדוד שלי שנהרג לפני 33 שנה כידוע אני רק בת 31 כבר היה לי מספיק שנים לבכות את מותו אבל השנה בכיתי כאילו רק עכשיו קיבלנו את ההודעה ואנחנו בהלוויה נו מילא זה אבל אתמול הכנסתי את הקלטת של E.R לוידאו וצפיתי בפרקים האחרונים ששודרו ד"ר גרין נפטר ואני בוכה הצילו זה רק בסדרה אז למה אני בכלל בוכה ?! בתוכניות של קובי מידן שהוא שואל את האורחים שאלות קצרות ואישיות הוא תמיד שאל מתי בכית פעם אחרונה כל הנשים כמעט עונות לו היום כמו בכל יום ואני בליבי חשבתי אלהים על מה ולמה יש להם לבכות ולמה הדמעות זולגות להם כ"כ בקלות מתי גם אני הפכתי אישה ? האם אני אראה עכשיו את הסרט E.T אני גם אבכה כמו שאז כל הכיתה בכתה ?

 

[Tali V]

זולגות הדמעות, ועוד איך

לא היה לי כוח לכתוב את זה שוב (הזכרונות עזים מידי) אז אני מצרפת לינק. פשוט דוקטור גרין ודמעות ביחד, זה יותר מדי. כאן הפרקים שודרו קודם. בכינו כהוגן.

 

[הציפעוני]

תבכי ילדה כן תבכי כי....

לדמעות יש תפקיד בחיים הם יוצאים ואיתם הרגשות גם מביעות את מה שחשבת או חושבת הרגע לא משנה מה הנושא לא משנה אם זה אמת סרט או סתם מחשבה הבכי מנקה מבפנים את ההרגשה הרעה ואז לאחר הדימעה באה לה הרגשת ההקלה וכך בעצם עוד דבר עובד לו ככה בעולם אז תבכי ילדה כן תבכי כי לבכי יש תפקיד בחיים... rose...לא צריך להפוך לאישה כדי לבכות , פשוט צריך רגשות ורגשות חמים במיוחד בשביל לבכות מכל דבר שגורם לכך...הדמעות יוצאות ולנו אין שליטה, לנו פשוט יש הרגשה, וההרגשה היא שגורמת לדימעה לצאת החוצה ולהביע דיעה ,לגלות הרגשה,לבכות....

ו

 

[efrat aa]

כמה מוכר...

(למרות שהיום לא בכיתי ואיזה פלא גם לא אתמול) פעם גם אני הייתי אחת בזו שרוצה לבכות, אבל לא הולך. מה לעשות יותר מידי שנים היו לי סיבות מצוינות לבכות, אך שכנעתי את עצמי שאין סיבה, בנוסף גם היו כאלו שטרחו לומר "את חייבת להיות חזקה". אז גדלתי להיות "חזקה", יחד עם זה יצא לי לגדול גם ללא שום יכולת להיות רגישה לסבל שלי, אך עם over רגישות לסבלו של האחר. היית בטוחה שכך ורק כך צריך להיות. ואז עליתי ארצה ולאחר זמן מה קיבלתי בשורה על מותו של אדם מאד יקר לי. אני זוכרת את היום הארור ואת הבכי, את אימא שלא מבינה ממתי אני יודעת לבכות ככה (תגלית שנורא הפחידה אותה כי הרי אני צריכה להיות חזקה, מה שכחתי את זה?). ואז עברו עוד כמה שנים ו"גדלתי" עוד קצת (לא רק לרוחב) והשקעתי הרבה בלימוד שגם להרגיש זה יכול להיות בסדר או אף מומלץ ורצוי, שלבכות זה אומר סך הכל להיות אנושי, שאם בכי היא חולשה (והיום אני דווקא חושבת זה לא וחולשה אלא כוח) אז הוא חולשה שאומרת שאיני מכונה אלא בשר ודם. אז כן, גם אני בוכה ויש דברים ש"עושים לי את זה" על בסיס קבוע. חלקם הם נסיבות ניתנות להבנה כמו לדוגמא אזכרה של מישהי יקרה או סיפורים בסגנון אלו שאלי הזכיר באחת התגובות למטה או מנגינה או שיר שנוגעים איפה שהוא עמוק בתוכי, אך חלק מהדברים הגורמים לי לבכות הם נראים בהחלט מוזרים וקשים להבנה דוגמא אחרונה לבכי כזה הוא סרט "לילו וסטיץ´", בסך הכל אמור להיות סרט משעשע אבל לא אני גם שם מצאתי סיבה למסיבת הכוללת דמעות (ולגרום לזעזוע עמוק לחברה שישבה לצידי שם באולם החשוך)., הא כן זה יכול להיות גם שיר קיטש´י שעוד לפני שנה הייתי צוחקת מטיפשותו... וורד, אני לא משוכנעת שזה קשור אך ורק ל"להיות אישה", אני נשואה למישהו שבהחלט יכול להזיל דמעה (טוב , לא עם "לילו וסטיץ´"), נראה לי שזה יותר קשור להיות ל"להיות אדם" שמחובר לרגשותיו.

 

[קוקולה25]

אולי זה הגנים../images/Emo13.gif

אני חייבת להגיד שזה ממש לא שייך לבנים בנות.. אני מכירה כמה וכמה בחורים חסונים חזקים מאצ´ואים (אלק..) שמזילים דימעה אפילו בנוכחותי.. האמת שכשמישהו בוכה לידי אני לא ממש יודעת מה לעשות עם זה.. זה מצב שיותר קשה לי להתמודד איתו.. עוד יותר מעצבן זה כשאני בוכה ומישהו רואה את זה.. לא אוהבת להראות חלשה ולא משנה בנוכחות מי. אה, ולגביי אי.טי אז אני חייבת לספר שראיתי אותו באוניברסיטה במסגרת החוג לקולנוע ושאני בכיתי.. איזו פאדיחה !!!!

"אי.טי גו הום"..

 

[עגבניה ירוקה]

זה מצב כל כך מרגיז ../images/Emo46.gif

אני כמוך בעניין ה"בוכים לידי" אם מישהו בוכה לידי אני מסוגלת לקום וללכת (טוב, זו הגזמה, אבל הבנתם). אני כל כך לא מצליחה להתמודד עם המצב.... לא הולך לי לקום ולחבק אני יודעת שזו הדרך ה"נכונה" אבל למרות זאת אני לא מצליחה לעשות את זה בזמן אמת.

 

[קווארק]

למה תבכי ילדה? למה תבכי?

אגלה סוד לא על ד"ר גרין את בוכה, ולא על הדוד ההוא, אלא גופך מחפש את הסיבה לבכות, אולי על עצמך את בוכה? אם היה לך מכל טוב כל אשר תאוה נפשך, בעל אוהב, ילדים נפלאים, בטחון כלכלי, עיסוק מעניין, חיים מלאים בתוכן ואהבה האם גם אז היית בוכה על ד"ר גרין? או שמא הוא היה מעניין אותך כקליפת השום?

 

[1mettalica]

אאוץ´ (השני השבוע)

זה בדיוק מה שרציתי אני לכתוב, ולא העזתי. לא ידעתי איך לנסח בעדינות, שלא ייכאב. עשית את זה במקומי, ולא נותר לי אלא להצטרף ולומר שככה זה בדיוק אצלי. לבכות בסרט, מה יותר לגיטימי מזה? אאוץ´ הודעה חדה וחותכת, משקפת את המציאות, בלי טיפ טיפה רחמנות. "אז מי אמר אני ולא בכה עוד היום"? שתהא השנה הבאה עלינו לטובה, שנת אהבה. לכולם.

 

[Tali V]

רגע של נוסטלגיה

מה שכתבת פה הזכיר לי את ההודעה הנפלאה שלך עם היווסדו של הפורום הישן (ז"ל) על אינטרנט שלא עובד ובכי. זכות הראשונים עדיין שלך.

 

[rose1971]

צרת רבים נחמת .....

 

[1mettalica]

עוד קצת על בכי...

והפעם בלי שאף אחד מת. לא בחיים, לא בסרט, לא בספר... משהו הכי טיפשי שיכול להיות. קיבלנו היום בעבודה תלושי שי לחג. בשנה שעברה הייתי חדשה במערכת, אז קיבלתי חצי הסכום מהעובדים הותיקים. השנה- אני פותחת את המעטפה-ושוב חצי הסכום. מה קרה? שאלתי? "את עובדת בחלקיות משרה" א-הא, ומי שעובד במשרה וחצי, מקבל פי אחת וחצי? לא...זה עובד רק לכיוון אחד, לרעת העובד-כמובן. אז כמעט התחלתי לבכות. התחושה הזאת בבטן, כשהדמעות שבכלל מגיעות מהעיניים מתנקזות לשם ולוחצות כאילו שעומדים להתפוצץ...רק שהסיטואציה, איך לומר-לפני כל האנשים שם, ובגלל מה? בגלל מה? לעזאזל? זה לא הכסף, זה לא התלושים המחורבנים, זה לא שתיכננתי על בזיזת הסופרמרקט איתם, זה העלבון. זה העובדה שכל שאר עובדי המחלקה שלי קיבלו כפול (חוץ אולי מהעובדת ניקיון, שקיבלה כמוני), זה העובדה שיש לי ים של שעות נוספות שלא נכנסות לחישוב הכללי של גמול השתלמות, קרן פנסיה וכל שאר ירקות. זה זה שהעבודה שלי היא מסוג העבודות שאי אפשר "לא לקחת אותה הביתה" ובמקביל, היא אחת העבודות הפחות מתגמלות כלכלית שקיימות במשק. ובעיקר זה העובדה שכשבאתי הביתה-לא היה לי למי לבכות. ולא רק על התלושים...

 

[אליזד]

ובדיוק הפןך

היום התקשר אלי בעל הבית והודיע שהצ´ק של שכר הדירה חזר. "כדאי שתביא לי מיד מזומן. אם לא? קח את החפצים ולך מפה" מחר אי"ה אני הולך לבנק. לא שיש לי איזה תוכנית, אבל אני מחכה לסוג מסוים של נס. אם לא יקרה כזה. ייתכו שאצטרך לפנות את הדירה ולעבור לאנשהוא. אחר-כך לחפש דירה אחרת, אולי זולה יותר. משום מה, ולמרות שהלב שלי צנח למטה והדם נעלם לי מהפנים. התעשתתי, והמשכתי כרגיל. לאחרונה, יש דברים שהולכים טוב, ויש דברים שממש מתמוטטים. אני משום מה, במקום לבכות ממשיך לקבל את הכל במין שלווה משונה שגובלת בחוסר-אחריות, או אדישות, או איך שלא תקראו לזה. כבר אמרתי שכשהמצב ממש קשה אני לא בוכה? לא מסוגל. לבכות זו פריוולגיה של מי שיכול להרשות לעצמו להשבר. אפילו לרגע.

 

[1mettalica]

אני לא יודעת אם זה בדיוק הפוך,

כי זה בדיוק כל הפרדוקס המדובר: אי היכולת להישבר במצבים ה"לגיטימיים", אלו שבאמת באמת קשים. אלו שבאמת באמת נורא בא להישבר, לעומת הדביליות של השבירה במצבים פתטיים כמו "אי קבלת תווי שי כמו כולם..." או "אין אינטרנט" וכו´ אז טוב, נו, זה רק טריגר,נכון. והבכי? הבכי הוא בעצם על...ועל...ועל... אבל בכל זאת,זה פרדוקס. בכל אופן-מקווה שהנס יתרחש.