אתה ענית לי תשובה מושקעת...
אבל זה עדיין דו-שיח של חירשים.
חייו של האדם
אינם התורה ועבודת ה' כששאר הדברים הם רק "בדרך אגב" כי אין ברירה.
האל אינו צריך את התפילה או את קיום המצוות וכל כולן נועדו לעדן את האדם עצמו (תבדוק ברמב"ם), ומכאן שהן אינן יכולות להיות המטרה אלא רק כלי.
השבת לא נועדה ללימוד תורה אלא בהחלט למנוחה ולבטלה במידה סבירה.
במהלך השבת רצוי
גם להתפלל ו/או ללמוד תורה, אבל זה לא צריך להפוך לעיסוק שגוזל את מרבית הזמן.
קח בחשבון שאולי עבורך התפילה בבית הכנסת מוקדם בבוקר ממלאת מצברים, אבל אצל אחרים היא עול מתיש.
(בוא לא נערבב ימים טובים עם שבת רגילה. אין לי בעיה שפעם בכמה חודשים צריך להגיע לבית הכנסת ביום טוב, והקדשת היום לענייני קודש גם מעוגנת בתורה.)
לגבי שאר המצוות והאיסורים...
לא טענתי שההלכה אמורה תמיד לחפש את מה שהכי נוח.
(יותר נוח לא לשמור כלל כשרות או שבת)
אבל אתה מניח שכל ההלכות נועדו רק לפרש את התורה או לעשות לה סייג, ושתמיד ההלכה שנקבעה היא אכן הדבר שצריך לעשותו (כלומר מה שהאל התכוון).
אני לא מקבל אף אחד משני הדברים.
תראה, בוא ואני אתן לך כמה דוגמאות פשוטות...
דוגמא אחת היא החובה ההלכתית לאכול בשר ולשתות יין בכל יום טוב.
למה? כי ישבו חכמים והחליטו שבלי בשר אין שמחת יום טוב, והרי כתוב "ושמחת בחגך".
ומה יעשה הצמחוני?
אה כן... הוא יתחמק מהחובה דרך פסק הלכה מודרני שלפיו אם אכילת הבשר גורמת צער לאותו אדם אז אינו חייב.
בקיצור, קודם מכניסים הביתה עז ואחר כך ממציאים התפתלות הלכתית כדי להוציא את העז.
למה בכלל מישהו צריך לקבוע עבורי איזה מאכל משמח אותי בחג ואיזה לא? אני קובע לרב כלשהו מה הוא יאכל בארוחת החג שלו?
יכלו חז"ל לומר "
לפי דעתנו אין שמחה בלא בשר, ואנו
ממליצים לאכול בשר בחג", אבל לא לחייב כל אחד לפי הטעם האישי שלהם.
(אגב, לי דווקא אין בעיה לטרוף בשר בחג וגם ביום חול. אבל אני לא אוכל לחם בארוחת הצהריים, וכמדומני שגם על הפת יש חיוב.)
דוגמא שנייה היא האיסור שגוי ימזוג ליהודי יין.
כפי שתוכל לראות
בתשובה הזו, הבעיה אינה כלל ביין עצמו שעקרונית יכול להיות כשר למהדרין. מטרת הגזירה היתה במוצהר להפריע לקשרים החברתיים בין יהודים ללא-יהודים כדי שלא יבואו לידי חתונה. יש כמובן הלכות רבות נוספות המגבילות את האירוח של יהודי בביתו של גוי, והסיבה המוצהרת היא להקשות על קשרים חברתיים ביניהם.
אז עם כל הכבוד, אם אני יוצא לפאב עם ידיד גוי או מתארח בביתו - אין זה אומר שמיד אתאהב באחותו של הגוי וארצה לשאת אותה. אם אחליט שמתאים לי לשאת גויה, הרי ממילא אצפצף על הלכות "קטנות" יותר כמו לשתות יין שגוי מזג לי.
אז למה צריך להקשות עלי את החיים כשאני בחוץ לארץ וליצור לי אי נעימויות בפגישות עם ידידים, והכול בשל איזה חשש בלתי סביר שצ'יק צ'ק אני אאבד את הראש ואחפש לי כלה גויה?
דוגמא שלישית היא אמירת קדיש ע"י מי שקרובו נפטר.
ההלכה קובעת שלצורך הקדיש צריך מנין. לכאורה ענין קטן, אבל למעשה בעיה גדולה ועצומה. מה יעשה מי שנפטר קרובו, ומנהגו היה להתפלל בימי חול תפילת יחיד (הרי רק מיעוט קטן מגיע בימי חול לבית הכנסת בבוקר ובערב)? ההלכה כופה עליו לארגן מחדש את כל סדר יומו ולהגיע לבית כנסת למנין שחרית לפני העבודה (ואז להיות עייף מאוד בעבודה) ולברוח מהעבודה לפנות ערב (גם אם הוא עובד בהייטק ואמור להישאר הרבה יותר) כדי להגיע למנין ערבית בבית הכנסת. וזה לא רק לשבעה או אף לשלושים, אלא לשנה שלמה (ליתר דיוק ל- 11 חודש). כלומר: במשך כמעט שנה שלמה אדם אמור לשגע את שיגרת יומו, להיות עייף בצורה כרונית, ולריב עם המעביד על שעת היציאה הביתה (או לפחות יציאה לשעה) רק כי מישהו החליט לפני מאות שנים שאי אפשר לומר קדיש בתפילת יחיד. ההלכה הזו הגיונית מאוד ופשוטה מאוד לביצוע אם אתה תלמיד ישיבה שחי לפי סדר יום של תפילה ולימוד תורה כל היום (כפי שמן הסתם חיו החכמים שפסקו כך), אבל היא סיוט צרוף למי שאורח חייו הרגיל לא מתאים לכך.
צא וחשוב כמה אנשים חיפפו או אף נמנעו מאמירת קדיש בשנת האבל רק בגלל שלא יכלו לעמוד בטירטור המתמשך הזה.
ודאי שמי שאינו שומר מסורת ואינו מורגל ללכת לבית כנסת לא ייכנס לסיפור הזה, למרות שהוא כן היה רוצה לומר קדיש ביחידות בתפילה קצרה לבדו.
דוגמא רביעית היא ריצה בשבת.
הידעת שחכמים הטילו מגבלות קשות על ריצה בשבת?
זה הולך כך... ההילוך של שבת אמור להיות שונה מההילוך של יום חול, ולכן אם ביום חול רצים לעסקים אז בשבת אמורים ללכת בפקודה לאט לאט.
לגבי ילדים וצעירים עוד איכשהו התירו לרוץ להנאתם, אך לגבי מבוגרים מפרט
הרב מלמד: "ולמבוגרים אסור לרוץ לשם ספורט בשבת, מפני שרוב רובם של המבוגרים אינם נהנים מעצם הריצה, אלא הנאתם היא מכך שהם שומרים על בריאותם וכושרם הגופני, אך הריצה עצמה היא מאמץ קשה, שאין להם בו עונג שבת אלא להיפך, הפרת העונג והמנוחה.
ויש אנשים שכושרם הגופני מצויין, והם רגילים לרוץ בכל יום ואף מתענגים מכך, ואף על פי כן אסור להם לרוץ ולהתעמל בשבת, מפני שהרואים אינם יודעים שהם מתענגים מריצה זו אלא נראה הדבר שהם עושים את השבת כיום חול."
אתה מבין? בשם איזה רעיון של "הילוך של שבת" באים ואוסרים עלי לעשות כושר ביום שבו יש לי יותר זמן לשמור על כושר.
אז מה אני אמור לעשות? להביא פתק מהרופא ולפנות לרב שבשם פיקוח נפש יוציא עבורי את העז שקודמיו הכניסו?
תראה... לישון בשבת אסור לי (ראה הדיון בתחילת ההודעה), לרוץ בשבת גם כן אסור לי. אבל לאכול בשר בשבת אני חייב.
ואתה עוד טוען שאין כאן התערבות מוזגמת בחייו של הפרט עד כדי הצקה.
יכולתי להביא לך עוד 100 דוגמאות לדינים והלכות שאין בינם ולא כלום עם שמירת התורה, וכל כולם נובעים מהשקפתם האישית של הפוסקים ומאורח חייהם.
