תודעה, סבל
סליחה, אבל אני לא חושב שזו שאלה קשה, אלא אם כן הטעמים לאי הפגיעה הם דתיים או כמו-דתיים, כלומר דוֹגמוֹת או ערכים, שאין להם צידוק מעבר להם-עצמם. זו שאלה קשה עבור מי שהנימוק שלו לאי הפגיעה היא ערך כמו "קדושת החיים". אבל זו עמדה טפשית, או על כל פנים, לא עמדה שאפשר להתייחס אליה ברצינות. היא אינה שונה, מהותית, מקבלת עיקרון מפני שהוא מצוּוה בתורה. פשוט חשוֹב מה רע בפגיעה במישהו. האם זה באמת באמת בגלל שהוא חי? למה אסור לפגוע במשהו חי? נראה לי שהבעיה העיקרית עם פגיעה במישהו אינה היותו חי, אלא הסבל הנגרם או יכול להיגרם בשל פגיעה, מכל סוג שהוא. כמעט שלא צריך תיווך של מערכת ערכים או של הצדקות תיאורטיות כדי להבין מה רע במצבו של מישהו שנפגע. כשאתה רואה מישהו הנתון בכאבים, אתה גם תופס את הרע שבמצב זה. אתה מבין את מצבו של מי שנתון בסבל כמצב רע, כמצב שמוטב שלא היה מתקיים, וזאת מפני שהוא סובל. (ונדמה לי שחלק מן התחושות המתעוררות במצב זה הן גם של אחריות. ברור שהקלה על סבלו של מי שסובל או מניעת את סבלו הן מעשים טובים מוסרית; כשם שגרימת סבל היא מעשה רע.) נניח שמישהו או משהו אינו חש דבר (וגם לא אכפת לו) כשחותכים בגופו (או עושים כל דבר אחר שבאופן רגיל ניתן היה לצפות שיגרום לו סבל). הרי ברור שאי אפשר לראות בחיתוך מישהו כזה ובחיתוכו של מישהו שמתנגד לכך, מפחד מכך וסובל מכך, מקרים שקולים מבחינה מוסרית. וההבדל הוא שבראשון לא מעורב סבל ובשני כן. הסבל, או אפשרותו, הוא אפוא המפתח. וכדי לייחס למישהו סבל, ברור שצריכה להיות לו מידה מסוימת של תודעה. אין מקום לספק רציני שאנשים אחרים וחיות רבות מסוגלים לסבל, לפחות במידת מה. לפי מיטב הידע הקיים, התשתית הפיזיולוגית המאפשרת לתודעה ולסבל להתקיים היא מערכת עצבית מורכבת דיה. לרוב בעלי החיים שאנשים אוכלים יש מערכת כזאת. אין מקום לספק רציני לגבי פרות ותרנוגולות. יש אולי מקום לספק לגבי חרקים. לדעתי, למרות שקשה לומר אם אפשר לייחס להם בכלל תודעה. עדיין, מפאת הספק, עדיף לדעתי להימנע מפגיעה בהם. הרי זה אפילו לא קשה. אבל לפי כל מה שידוע למדע, לייחס לצמחים אפשרות של תודעה, ולו מינימלית, זה קצת מרחיק לכת. אין שום סיבה להאמין שיש להם תשתית פיזיולוגית המאפשרת תחושות, ולכן, אין משמעות להתייחסות אליהם כאל אובייקטים מוסריים. נראה לי שזו התשובה הפשוטה.
