למהותה של עבודה

מיקי*

New member
למהותה של עבודה

למהותה של עבודה / לפרשת ויקרא ספר ויקרא מהווה המשך ישיר לסיומו של ספר שמות. כאשר משה אינו יכול לבא אל אוהל מועד משום ששכן עליו הענן; על כן צריך משה לחכות לקריאתו של הקב"ה אליו להיכנס אל תוך האוהל פנימה. ספר ויקרא שכאמור הינו המשכו הישיר של ספר שמות שהוא ספר הגלות והגאולה, מתווה את קוי היסוד לעבודת ד´ המתבצעת במשכן, בזמן שהייתם במדבר ומאוחר יותר בביהמ"ק שיבנה בירושלים ויהווה בעצם את השלמתה של גאולת ישראל. כל עבודת הקרבנות תכליתה השגת הקרבה אל האל; כפי שיכולים אנו לראות מהמלה עצמה קרבן לשון קרוב. ע"י עבודת הקרבנות מתקדשים ישראל ומשיגים קרבת אלהים וע"י כך מאחדים את כל היש ומקרבים אותו אל מקורו יתברך. אולם בעוונותינו הפכנו את עבודת הקרבנות למין פולחן חיצוני לנו ולמין מתת לאל כדוגמת עבודות כפירה של עמים אחרים. ביהמ"ק שהיה צריך להוות מקום להתעלות רוחנית ומוסרית הפך בעוונותינו למקום של השחתה מוסרית. משום כך היה צריך ביהמ"ק להחרב זמנית, כך שיגלו ישראל ויקבלו כמין חינוך דרך יסורים בגולה. עליו לחזור לגלות ולבחינת "יעקב" שבה התלוי באומות העולם וסובל מהם, זאת על מנת לשוב ולזכות למדריגת "ישראל". כל סיבת הגלות והסבל שבה הוא רק על מנת לרומם את העם; אין כאן תהליך של דחיה, אלא להיפך אלא של תקומה. על מנת להביא להתחזקות פנימית שתוכל להביא איתה אח"כ התחזקות חיצונית יחד עם חזרה לארץ ובניית מדינה ושלטון. הדבר שגרם לטשטוש ובלבול הרעיון הטהור והקדוש של הקרבן הם רעיונות אליליים שבאו מהסביבה של עובדי עבודה זרה, לתוכן נעקר ישראל. משום כך מופיע התיאור של הבל הבלים ודמיונות השוא של האליליות כתמרור אזהרה על מה שעלול לקרות ואיך גם הדבר הטהור והזך, עלול ליפול לדרך שקר ותעתוע לעומתה נעמדת האמת של הקב"ה הכל יכול. וכפי שיודעים אנו שבאמת קורה במהלך חנוכת המשכן עם נדב ואביהוא המקריבים אש זרה אשר לא ציוה ד´ אותם, מתוך התרוממות נפשם, פעלו שלא על פי הכללים ונתנו אש מעצמם בלא לחכות שתרד משמים וזאת עצמה נחשבת לעבודה זרה. משום שעשית מעשה שלכתחילה הינו מותר אך שלא בזמן ובמקום זהו עצם העבודה הזרה: במקום קרבה, זרות וריחוק כי כל כולה של ההתלהבות וההתרגשות הזאת מהווה גורם לפעולה שמקורה ומטרתה אינם ברצונו יתברך וגם לא ברצונו של האדם אלא דוקא במה שקושר את האדם לטיבעיות החמרית של העולם. וזהו מה שבא הנביא להזהיר ממנו; ועל כך הוא גם אומר למה לי רוב זבחכם יאמר ד´. כאשר אין הדברים נעשים מתוך הציווי אלא משום מילוי הרצון הפרטי שלי אזי זהו עצמו עבודה זרה. ועל כך אמרו חז"ל לא יהיה בך אל זר איזהו האל הזר זהו אתה!!! וכך מתאר הנביא את מעשיהם של ישראל לשם הגדלת שמו יתברך שאז הם ממלאים את יעוד הקרבנות ומתקרבים בכך להקב"ה ובכך מרבים גדלו בעולם ומביאים לידי מילוי את רצונו של הקב"ה: עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו.
 

מיקי*

New member
אש שחורה על גבי אש לבנה

אש שחורה על גבי אש לבנה / לפרשת ויקרא אותם הדברים הנעלמים אשר אין להם הגה, אשר הם למעלה אפילו מהקול קול יעקב, הם תמיד אלה שדורשים הכי הרבה מילים כדי לבטאם ואחרי שנגמרו גם המילים נשארים אנו דוממים ומשתוממים שמא הצלחנו ולו במקצת להעביר לזולתנו את המסר היקר לנו מכל. "לך דומיה תהילה" אומר דוד המלך נעים זמירות ישראל. ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידנו פרושות כנשרי שמים ורגלנו קלות כאילות – עדין, אין אנו מספיקים! האות אל"ף הזעירה שבמילת ויקרא, הרומזת על ההבדל התהומי שבין מעלת משה רבנו לבין נבואת בלעם הרשע, שייכת היא לבחינה הזאת, בחינת קול דממה דקה הנשמעת בתוך קול ד´ שובר ארזים, קול גדול ולא יסף. ענותנותו של משה רבנו מביאתו לסרב לכתחילה לכתוב לגבי עצמו "ויקרא אל משה" – לשון חיבה וזירוז" בעוד בבלעם כתוב "ויקר אלקים אל בלעם" לשון מקרה וטומאה. ורק אחרי שד´ הפציר בו הסכים בתנאי שהאל"ף תהיה זעירה. האל"ף הזו, שאין לה כל צליל והגה מבטאת את הפנימיות הבלתי מלובשת בגבולות הזמן והמקום. מדרגתה היא מדרגת הנשמה שרק פעולתה ניכרת והיא עצמה נעלמת. זאת היא גם הבחינה של הבכח של התורה הרחבה מני ים בעוד שבבפועל של התורה, הכתב הנתון תחת אותן המגבלות של זמן ומקום אשר המחשבה חופשייה מהן, הכתב תופס מקום על הגוויל וגם מתפשט במידת הקודם והאחר כך, המוקדם והמאוחר. הזהר הקדוש מסביר כי התורה היתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה. הגויל מייצג את האש הלבנה שאין לנו בה הבחנה בעוד הדיו מייצג את האש השחורה הניתנת להשגה. אבל אם האש השחורה ממלאת את כל השטח, שוב אין אפשרות של הבנה. ולכן הבחינה של הבלתי נבחן על ידי העין הגשמית, הגויל הלבן מסביב לאותיות, היא בעצמה הינה התנאי לכל הבנה אפשרית. בכותבו את האל"ף זעירה, משה רבנו מקטין את הבחינה של הבפועל של התורה ועל ידי כך מגדיל הוא את בחינת מודעותנו לבכח. על ידי זה שהוא מקטין את עצמו בענותנותו הופך הוא להיות פנוי להתגלות התורה ועל יסוד זה אמרו חז"ל במדרש שתלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. והדעת שמדובר בה כאן היא דעת קונו, הינו התודעה שבהיותו נברא הרי הוא מקבל כל מידת מהותו וישותו מהבורא ב"ה וב"ש. וכאשר יודע את זה, הרי הוא מבין גם שמטובו הבלתי מוגבל של הבורא הוא מקבל ורק הוא מגביל את זרימתה, וכפי שנאמר "הרחב פיך ואמלאהו". והנה פירש רש"י כי "לכל דיברות ולכל אמירות ולכל הצוויים קדמה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר: וקרא זה אל זה ואמר". (ומכאן אמרו חז"ל במסכת יומא כי לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחברו אלא אם כן קראו ומפרש התורה תמימה שהכונה שלא ידבר איתו פתאום. הפתאומיות מאפיינת דוקא את טומאת המקרה כפי שצוין למעלה לגבי בלעם.) ועתה הגענו על סף ההבנה למה דוקא כאן באים הדברים הללו לידי ביטוי. (הרי מספר פעמים היתה קריאה למשה בספר שמות ולמה לא נכתבה בהם אל"ף זעירה? ולדוגמא: ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה; ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד´; ואם תאמר הרי לא כתוב כאן ויקרא אל משה, הנה: ויקרא ד´ למשה אל ראש ההר ויעל משה; ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן.) עומדים אנו בפאתי ספר ויקרא שהוא תורת כהנים ולכן היה אמור להיות שייך דוקא לאהרן ולא למשה. מזאת הסיבה עמד משה בענותנותו מן הצד כי ראה את עצמו כמי שסיים את תפקידו. מדרגתו האמיתית של משה היא בתורה ד´ הכתובה אש לבנה על גבי אש לבנה שהיא לא נתנת להשגה אלא באספקלריא המאירה דרגת נבואת משה. ולפי שיודע הוא לצמצם את עצמו במידת ענותנותו כך יודע הוא לצמצם את התורה בבחינת אש שחורה כתובה על גבי אש לבנה בחינת זכרו תורת משה עבדי. ענין זה הוא כל כולה של עבודת המשכן לקרב את האדם (אדם כי יקריב – מכם) אל שורש ומקור הויתו. המשמעות הקיומית של להיות נברא היא גלות. הבריאה שמה את האדם רחוק מהבורא והריהו מחפש את דרכי הקירוב, ההתקרבות. במדרגת האבות, במדרגת התורה הלא כתובה, מגיעים למימד של הבכח של ההתקרבות, בדרך הקרבה בחינת קידוש השם של העקדה. במציאות תגיעה היא לבחינה של הבפועל בקידוש השם על ידי רבי עקיבא. על ידי הקרבן שהוא תמורתו, מצליח האדם להתקרב לבוראו בקיימו "וחי בהם". דרגת הבכח לעולם גדולה היא מהבפועל אמר מרן הרב קוק זצ"ל. נתינת התורה גדולה מקבלתה ומשה רבנו עומד בתווך. והנה, אחרי שיש משכן ועבודת הקרבנות היה מקום לטעות ולדמיין שבזה נוכל להשיג את השלמות וכפי שרצו אחדים להתחכם בנושא באומרם "אילו נתן לנו את התורה ולא הכנסנו לארץ ישראל – דיינו!" אמנם הזהר מביא עוד הסבר נוסף על כתיבתה של האל"ף הזעירה, והוא שהקריאה לא היתה בשלמותה היות והיתה במשכן ובחוץ לארץ בעוד כי אין שלמות אלא בארץ ישראל וכלשון הזהר "בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעה קדישא". והיות ומשה לא נכנס לארץ ישראל לא שייכת אליו השלמות הזאת של ארץ הקודש. וכפי שהתורה שבכתב לא ניתנת להשגה אלא ע"י התורה שבעל פה, כך גם כן אין היא ניתנת לקיום באמת אלא בארץ ישראל. וכפי שהאלף אינה נתנת להבעה כך גם הענין הזה אינו ניתן להוכחה ונשאר בבחינת אף על פי שאין ראיה לדבר, יש זכר לדבר. ונראה שכאן הכוונה יכולה להתפרש בכך שהזכר עצמו הוא הראיה לדבר, זכר למעשה בראשית זכר ליציאת מצרים ואל נהיה כפויי טובה ונודה על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שהוציאנו מארץ צפון ומכל הארצות והכנסנו לארץ ישראל ויבנה לנו את בית הבחירה בב"א
 

מיקי*

New member
תורת כהנים

תורת כהנים / לפרשת ויקרא פרשתינו היא הפרשה הפותחת את ספר ויקרא, הנקרא גם תורת כהנים זאת משום והוא כולל בתוכו את עבודת הקורבנות ועבודת המשכן המבוצעת על ידי הכהנים. ספר ויקרא הוא כעין קישור בין ספר שמות, שהוא ספר הגלות והגאולה, לבין ספר במדבר שמתאר את תלאות עם ישראל בדרך כניסתו לארצו. ספר ויקרא הוא הספר הדן בסוגיות הטהרה כתנאי להשגת הקדושה שהיא המטרה העילאית שעל האדם להשיג, כאמור: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכן "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". הפך הקדושה הוא בחינת הקרי בגופו של אדם שהיא גם בחינת המקריות במהלכי ההיסתוריה, כפי שנאמר אצל בלעם "ויקר אלקים אל בלעם" - לשון מקרה. זוהי גם בחינתה של ההתקפה של עמלק על ישראל, שאנו קוראים בפרשת זכור, "אשר קרך בדרך" כפירש"י במקום. דהיינו שמגמתו של עמלק היתה להפוך את דרכי הטהרה והקדושה של עם ישראל שהיא דרך עם יעוד ומטרה של התקרבות להקב"ה, לדרך של מקריות בחינת "שה אובד" אשר אינו יודע טעם לחייו ולאן מועדות פניו. ואם כי לא תמיד קוראים פרשת זכור בשבת ויקראת הקשר בין ענייני המקדש ומלחמת עמלק אינם כלל "מקריים" כי הרי להכרית זרע עמלק ולבנות בית המקדש הן שתים מן המצות אשר נצטוו בהן ישראל בכניסתם לארץ ישראל (הראשונה היא למנות להם מלך). ושתי המצוות הללו הן בבחינת הסור מרע ועשה טוב במישור של הכלל והוא הדין - כפי שנראה בסיום - במישור הפרטי. עמלק בגימטריה ספק (240) לגרום לישראל להיות מסופק בדרכיו - ודוקא אצל אלו שהם "הנחשלים אחריך" שאינם בטוחים במהות דרכם ובמהלכי ההיסתוריה, השואלים את עצמם "מה זה ועל מה זה" ואינם מסוגלים להבחין בין כלים, לכלים מכלים שונים, זו דרכו של עמלק. אך בלעם בעצמו העיד על דרך זו של עמלק "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד". בלעם היודע ומכיר מהות המקריות ידע שאובדנו של עמלק הוא בבחינת "אחרית", שאז תהיה על ישראל המשימה של "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", בבחינת "מחיקה על מנת לכתוב" לתת מקום "לבתוב" במציאות הארצית של העולם את אותן האותיות החסרות כדי שיהיה השם שלם והכסא שלם ואז יהיה ד´ אחד. בפרק ד´ פסוק ב בפרשתינו כתוב: "דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה´ אשר לא תעשינה ועשה אחת מהנה" בקריאת הפסוק אנו יכולים להבחין שלכאורה סופו מיותר, שהרי היה מספיק במילים "אשר לא תעשינה" ולא היה צורך להוסיף "ועשה אחת מהנה" אלא לעניות דעתי דבר זה בא ללמדנו יסוד חשוב שבהשגתו אנו יכולים להתגבר גם על נסינותיו של עמלק ולצאת מבחינת "הנחשלים אחריך" ובכך להתקרב אל הטהרה והקדושה. תוספת זו בסופו של הפסוק באה ללמדנו שגם על מנת לעבור על מצוות לא תעשה בשוגג, צריך עשיה לא קטנה, שמקדימה לעבירה. ואם יזהר האדם וישמור את עצמו כפי שאומר המסילת ישרים במידת הזהירות ולאחר מכן במידת הזריזות, שיזדרז תמיד לעשיית המצוות, או אז גם לא יהיה לא שום ספק בליבו באשר לדרכו ויוכל להגיע למידת הנקיות ולעלות הלאה במדרגות הקדושה. "וכשיהיה נקי מכל מידה רעה ומכל חטא ... לא תטהו החמדה לשום דבר אלא כל שהוא חטא ... תכירהו שהוא רע ותרחיקהו ממנו". ואז היות ויתרחק ממנו גם לא יטה ליפול בפח שמנסה עמלק שבכל דור להפילו לתוכו, שהרי יתרחק ממנו ריחוק רב, ובעז"ה תתגלה סגולת ישראל בעולם ויתקיים "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
 

מיקי*

New member
השיבה למקור

השיבה למקור / לפרשת ויקרא פרשתנו הינה הפרשה הפותחת את ספר ויקרא הידוע גם בשם תורת כהנים. לפנים היו פותחים בספר זה בסדר הלימוד של ילדי ישראל, כמאמר חז"ל יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים. לא רק זאת אומרים לנו חז"ל שאלולי התנוקות שקורין בסדר קרבנות לא היה העולם עומד. ועלינו להבין מדוע החשיבות הזאת של לימוד התנוקות דוקא בסדר הקרבנות? הפס´ השני של הפרשה הוא "אדם כי יקריב מכם קרבן לד´" וקשה דאדם מתיחס אל כלל האנושות ואילו מכם מתיחס לעם ישראל, אם כן מה בא פס´ זה לאמר לנו? על פס´ זה אומרים לנו חז"ל שמכאן למדים שצריך האדם לומר מאה ברכות בכל יום כאילו הקריב קרבן ,מנין מכ"ם. מה ראו חז"ל לדרוש דבר זה, האם רק בגלל שמצאו גמטריא נחמדה קבעו הלכה זו ח"ו. אלא צריכים אנו להבין מהי משמעותה של הברכה ומתוך כך נבין בעז"ה באפס מה את כוונתם של חז"ל. במס´ ברכות אומרת לנו הגמ´ שכל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה מעל ומהי תקנתו של זה האוכל בלא ברכה, עונה לנו הגמ´ ילך אצל חכם וילמדנו ברכות מעיקרא. (וקשה למה דוקא פה אומרת לנו הגמ´ דבר זה הרי זה יכול להיות נכון בכל הלכה).וממשיכה הגמ´ שכל הנהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל לאביו ואמו ואמר אין פשע (ואביו זה הקב"ה ואמו זו כנסת ישראל) וחבר לאיש משחית זה ירבעם בן נבט. וקשה עלינו להבין אין דברי הגמ´. כאשר אדם מברך על דבר לפני שהוא אוכל, הוא בעצם מראה שיש מקור שממנו בא לו דבר האכילה ממנו. הוא בעצם מתחבר לשרשו העליון. בעצם כאשר לא מברך האדם הוא מבטא שהכל הפקר שאין מי שאמר והיה העולם, לא אנו חבים את מה שאנו אוכלים בעצם אנו מתנתקים מהמקור. דבר שאנו צריכים כדי להתגבר עליו ללכת לחכם לא כדי שילמדנו את הברכות עצמן, אלא כדי שנצליח להבין את הקישור לקב"ה ולא נוכל שלא לברך. (ושמעתי מפי מו"ר הרב מרדכי אלון שליט"א שסיפר שכשקרא מאמר חז"ל "איזהו צדיק זה הרואה חמה בזריחתה ובשקיעתה ומברך, איזהו רשע זה הרואה חמה בזריחתה ובשקיעתה ואינו מברך", הלך וחיפש במשנה ברורה מה מברכים וכשלא מצא הבין שהוא הרשע של הגמ´, ח"ו - מפני שמי שרואה חמה בזריחתה ובשקיעתה ויכול לא להרגיש את הצורך לברך ולהלל להשי"ת הוא רשע). ומכאן בעצם למדו חז"ל על הצורך במאה ברכות בכל יום, מפני שהאדם כאשר הוא מקריב הוא לא צריך סתם להקריב אלא מעצמו הוא צריך להקריב ולכן אומרת התורה "אדם", כל אדם כאשר הוא מקריב לא מספיק שהוא עושה פעולה ומקריב אלא הוא צריך להקריב "מכם", מעצמו, להרגיש שאם היה יכול את עצמו היה מקריב, לא חיצוני לו, ממנו והלאה, אלא את עצמו הוא מקריב. ובקרבן בעצם מתקשר לשרשו העליון ומתחבר להשי"ת בדיוק כמו בברכות. ולכן תנוקות שהם הכי קשורים למקורם שלא טעמו טעם חטא מימיהם, הם מתאימים ביותר ללמוד בסדר קרבנות. (זאת ועוד שהרי כאשר הם קטנים אין בהם עדיין מחשבות רעות בדבר המסופר בספר ויקרא ואין להם מחשבות ודיעות מעוותות, כך שיכולים ללמוד הדברים באמת בקדושה ובטהרה וכך לגדול תוך בניה עצמית קדושה). ובפסח שאנו חוגגים בו את היווצרותנו כעם, אנו באים דוקא ומתקנים את חטא אדם הראשון הקשור באכילה ובחיבור לקב"ה. שהרי כל המצוות בליל הסדר קשורות בפה. זהו החג היחיד בשנה בו אנו אוכלים רק מפני שאנו מצווים ולא בגלל שאנו רוצים. ומברכים "על אכילת" כפי שאדם הראשון בגן העדן היה צריך לקיים מצוות עשה אחת ומצוות לא תעשה אחת, כך אנו בפסח מצווים במצוות עשה אחת של אכילת מצה כנגד "מכל עץ הגן אכל תאכל" ומצוות לא תעשה אחת של איסור חמץ כנגד "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". אם כן אם אדה"ר לא היה חוטא זאת היתה כל מגמתו בעולם כפי שנאמר "ואדם אין לעבוד את האדמה" (רק שמצוות הלא תעשה היתה מתבטלת לאחר האכילה מעץ החיים) אם כן בפסח שבו נוצרנו כעם צריכים אנו לבא ולתקן את חטא האדם הראשון שגרם ל"אתם קרויים אדם" הנאמר לישראל וגאולת העולם אינה מתבצעת ע"י האנושות כולה, עד אשר "אהפוך על העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד´", "ביום ההוא יהיה ד´ אחד ושמו אחד".
 

מיקי*

New member
ובמייוחד בשביל התמים שלנו

אז אני יודע שזה כבר עבר אבל כשפתחתי את הגליון של העלון השבועי שעשיתי לםני שלוש שנים ראיתי שם דבר תורה על פרשת זכור שנפל באותה שנה בפרשת ויקרא אז לתמים שלנו שהתמרמר על כך שלא היה דבר תורה על פרשת זכור מוקדש דבר תורה זה: השבת אנו מציינים את שבת זכור, שנקראת כך על שם המפטיר אותו אנו קוראים המזכיר את מלחמת עמלק עם ישראל בדרך בצאתם ממצרים. הסיבה לכך שאנו קוראים קריאה זו בסמוך לפורים ברורה לכל; לפני שאנו נכנסים לספר במגילת אסתר, החותמת את התנ"ך מבחינה היסתורית, אנו מזכירים את מעשה עמלק הראשון מהתיאור שתיאר מרע"ה לדור הנכנסים לארץ. כאשר אנו מתבוננים בהסטוריה, יכולים אנו לראות שישנו דפוס חוזר בעניין עמלק: בכל פעם שישנה התעוררות לאומית ועם ישראל מתכונן לשוב אל ארצו, מתעורר עמלק ויוצא להלחם בישראל. בפעם הראשונה נתקלים אנו בו לאחר יציאת מצרים, כאשר על פי התכנית המקורית, אנו עומדים שלושה ימים לפני הכניסה לארץ. בפעם השניה, אותה אנו קוראים בהפטרת השבת, נלחם עמלק בישראל לאחר שמונה לראשונה מלך על ישראל ומתחיל מהלך של בניית ממלכה. בפעם השלישית והאחרונה בתנ"ך, לאחר הצהרת כורש לבנות את ירושלים ואת בית המקדש, יוצאת שיטנה על יושבי יהודה וירושלים ועל פי חז"ל האחראים לכך הם בניו של המן ומתחיל כל המסופר במגילת אסתר. יכולים אנו לראות איך גם בדורינו, עת התחילה התעוררות לאומית לשוב לארצנו, תקף הצורר העמלקי בלבוש הצורר הנאצי ימ"ש וניסה למנוע את בניית הממלכה הישראלית בארץ ישראל. כל מהותו של עמלק הינה הכנסת הספק בליבנו על אודות צדקת דרכנו, על כן לפני הכניסה לפורים שהינו בעצם אב-טיפוס לכל הנסיונות שהיו במהלך ההסתוריה למנוע את הקמת הממלכה הישראלית ולטירפוד כל נסיונותינו להביא לישועת העולם כולו. שהרי אלמלא כן היה צריך להקרא החג פור, על שם הפור אותו הטיל המן; אלא באו ללמדנו שכל הבאים עלינו לכלותינו הינם באים מתוקף נסיון הפירוד ביננו לאבינו שבשמים. אך כל עוד נזכור את מהותנו ותפקידנו, כל עוד לא ניפול לתפיסת המציאות כולה כמקרה, אלא כמשלימת תוכנית אלקית ברורה, לא יוכלו לנו אויבינו. על כן נקרא החג פורים. ולכן לפני שאנו נכנסים לימי הפסח ועוד לפני פורים שהינו יסוד לכל, קוראים אנו את מצוות מחיית עמלק, למען נזכור, כי מעת שנכנסנו לארץ, הדבר הראשון המוטל עלינו הוא להמליך עלינו מלך שיגלה לכל כי ישראל אינו רק עם שכל מהותו פילוסופית בלבד, אלא כל מהותנו היא הקמת ממלכת כהנים. ולאחר מכן להכרית את יסוד הספק הנמצא בעולם בדמותו של עמלק ורק לאחר מכן לבנות את בית הבחירה. ולכן בהפטרת השבת אנו קוראים על כשלונו של המלך הראשון של ישראל להבין את הסכנה הטמונה בהשארתו של נציג העמלקי בעולם, שממנו יצא לבסוף המן שניסה בזמן שיבת ציון הראשונה למנוע את שיבתנו לארצנו, למען נדע ונזכור את הסכנות הטמונות לנו בדרכנו חזרה אל ארצנו, אף מידי כאלו הנראים לסרי ישע, אך במהותם רוצים גם אם בכיסויים של דיבורים יפים להביא לידי ניתוק ישראל מעמו ארצו ותורתו.
 
מיקי, תודה!

כל פעם אני מדפיסה את זה וקוראת בשבת עם המשפחה... פשוט הפורום לא פועל אצלי בבית אז לא יכולתי להגיד לך תודה :) ושלא תחשבו שאף אחד לא קורא את זה!!!!!!!!!!!!!!!!!!
 

מיקי*

New member
ממש אין בעד מה!

והשכוייח האמיתי מגיע לך - העלון שאת מוציאה פשוט נופת צופים
וההתמדה, אוי ההתמדה, מי כמוני יודע איזה קשה זה! ותודה על המחמאות ועל זה שאת וכולכם קוראים את מה שאני כותב. איך ההכנות האחרונות לחתונה? שבת שלום - ובשורות טובות לכולם
 

א77

New member
יישר כח, ועוד בין הקרבן האמיתי לאחר

קודם יישר כוחכם, ואל תמנע טוב מבעליו (משלי ג´ כ"ז) ובהקשר לקרבן מלשון קרוב, שאמרתם. וכן להבדילם אלפי רבואות אין קץ של הבדלות מהפולחנים האליליים שהזכרתם. וכן בעניני דיומא, יומי דניסן: קרבן מלשון קרוב. אך לנו"ן הסופית ולקרוב מה ביניהם? ולהבין זה אפשר להזכיר את החודש שלנו, ניסן, על שם הנס. אך לנו"ן הסופית ולנס מה ביניהם?... כשאדם מקריב קרבנו, הרי צריך הוא לחשוב שהוא עצמו ראוי להיות הקרבן. הקרבן בתוספת הנו"ן סופית הופכת את השורש "קרב" לדבר תמידי, והאדם הוא קרבן להשם יתברך בכל רגע. הוא מתקרב ומתקרב, וכך הוא חייב לחוש ולעשות למען זה. וכמו כן ניסן הוא חודש שמורגל בניסים. בעבר וגם בעתיד. שהרי בניסן עתידין להגאל. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז´ ט"ו). כיציאת מצרים שבין השאר גם היתה בניסן. הרי שעל שם תמידיות והרגליות הניסים בחודש זה, קרוי הוא ניסן בתוספת הנו"ן סופית המביעה תמידיות ועקביות. ושוב יישר כח למיקי
 

מיקי*

New member
יישר כח לך על הדברים שכתבת

ולי לא מגיע יישר כח בכלל. אני סתם כותב את מה שלמדתי עד הנה בחיי בהקשר לפרשיות השבוע ולארועי חיינו השזורים אלו באלו. שבת שלום ובשורות טובות
 

א77

New member
בשבת מצאתי בזוהר הקדוש

בפרשיתינו עוד. בעניין אדם כי יקריב מכם "קרבן" בתוספת הנו"ן. שם נכתב בהסבר נוסף עפ"י דרך הזוה"ק. בכל אופן שבוע טוב ומבורך
 
למעלה