מתבגרת ממוצעת104
New member
לכתוב ולבכות
האם זה מקרי שאלה אותן האותיות שמרכיבות את המילים לכתוב ולבכות? ולמה את שתיהן אני מרגישה באותו רגע תמים מתעלות על גבי כל שאר המילים בין רצון לשפוך אותן כמו נהר כועס שחובט בסלעים מנתק מאמא אדמה גבעולים רכים מפרק לגורמים את כל המשתנים לבין השקט השקט שלא צריך דבר בשביל להתקיים שלא מתחיל או מסתיים שהוא פשוט דמעות שזולגות בקצב שלהן ובלי סיבה שהוא כל מה ששואף להתרוקן מאותה עננה שחורה וסמוכה של שקר והדחקה שיפוטיות ואטימות רגשית אופוריה פתאומית תמונה גדולה מוארת וצבעונית בין הרצון להתעלם ללהתאלם לפשוט להיות הם ללחזור אל מי שאת כי את כל מה שיש לך כמו כל מה שאין ובתוך המערבולת של מציאות משתנה מהיום למחר בתוך העולם הפנימי שנע ונד נגלה ונסתר מאותו הכוכב המסויים שפשוט עומד ומסתכל עלי משם שמצליח להשתקף על גבי כל האור המלאכותי שלא מאפשר לי לראות את כולם עומד כמחיצה ביני לבין אותה אמת פשוטה שנמצאת או לא במרחק נגיעה מתעוררת מעצמה השאיפה להתרוקן למען ההכרה פשוט במה שאין ולכתוב או לבכות או פשוט לבהות כי גם בזמן עצירה במבט תמים שמכוון אל השמיים או אל התקרה קיימת חיות פנימית אינסופית שלעיתם היא כל מה שאני צריכה כשנמאס לי מלווסת ולנסות לבחור את המילים הנכונות להחזיק מעמד רק עוד יום אחד לפני שכל זה יחדול מלהיות לפני שיגמרו לי הכוחות כשנמאס לי מהרוטינה האינסופית של לרצות לעשות להיכשל ושוב לנסות כשאני רוצה בכל כולי פשוט לא לרצות לפני שאתעלה כשיעלה יום חדש מבעד לעבר וכנגדו כהמשך ישיר שאף פעם לא עומד אך ורק בזכות עצמו העולם הגדול יחכה לאותו הכוכב הרחוק כי בין כל האור הזה הוא לא תמיד מצליח לזרוח בשעות הערב המאוחרות אז כשהאור המדומה מתעצם ומתמלא בעוד מלא מלא נורות פנסים מכשירים ניידים וכאלה שעומדים כמו חיילים לאורך הכבישים הארוכים והפניות החדות לצד נורות מסנוורות ומהירות של עוד ועוד אוטובוסים ומכוניות בהורדה של מתג אחד בלבד אכבה את כל העולם שקיים בתוכי את כל השקר והדמיון הפנימי ואז אתם לא תבחינו בי אולי כי נכבה האור שלי אולי בגלל כל האור המלאכותי שעומד כמחיצה בינכם לניבי אולי כי פשוט נעלתי את הדלת בחדר שלי או נסעתי רחוק מדי ולא לקחתי הרבה איתי אולי כי פשוט נכבה או נדלק האור פנימי או חיצוני ואני לא יודעת בדיוק של מי
האם זה מקרי שאלה אותן האותיות שמרכיבות את המילים לכתוב ולבכות? ולמה את שתיהן אני מרגישה באותו רגע תמים מתעלות על גבי כל שאר המילים בין רצון לשפוך אותן כמו נהר כועס שחובט בסלעים מנתק מאמא אדמה גבעולים רכים מפרק לגורמים את כל המשתנים לבין השקט השקט שלא צריך דבר בשביל להתקיים שלא מתחיל או מסתיים שהוא פשוט דמעות שזולגות בקצב שלהן ובלי סיבה שהוא כל מה ששואף להתרוקן מאותה עננה שחורה וסמוכה של שקר והדחקה שיפוטיות ואטימות רגשית אופוריה פתאומית תמונה גדולה מוארת וצבעונית בין הרצון להתעלם ללהתאלם לפשוט להיות הם ללחזור אל מי שאת כי את כל מה שיש לך כמו כל מה שאין ובתוך המערבולת של מציאות משתנה מהיום למחר בתוך העולם הפנימי שנע ונד נגלה ונסתר מאותו הכוכב המסויים שפשוט עומד ומסתכל עלי משם שמצליח להשתקף על גבי כל האור המלאכותי שלא מאפשר לי לראות את כולם עומד כמחיצה ביני לבין אותה אמת פשוטה שנמצאת או לא במרחק נגיעה מתעוררת מעצמה השאיפה להתרוקן למען ההכרה פשוט במה שאין ולכתוב או לבכות או פשוט לבהות כי גם בזמן עצירה במבט תמים שמכוון אל השמיים או אל התקרה קיימת חיות פנימית אינסופית שלעיתם היא כל מה שאני צריכה כשנמאס לי מלווסת ולנסות לבחור את המילים הנכונות להחזיק מעמד רק עוד יום אחד לפני שכל זה יחדול מלהיות לפני שיגמרו לי הכוחות כשנמאס לי מהרוטינה האינסופית של לרצות לעשות להיכשל ושוב לנסות כשאני רוצה בכל כולי פשוט לא לרצות לפני שאתעלה כשיעלה יום חדש מבעד לעבר וכנגדו כהמשך ישיר שאף פעם לא עומד אך ורק בזכות עצמו העולם הגדול יחכה לאותו הכוכב הרחוק כי בין כל האור הזה הוא לא תמיד מצליח לזרוח בשעות הערב המאוחרות אז כשהאור המדומה מתעצם ומתמלא בעוד מלא מלא נורות פנסים מכשירים ניידים וכאלה שעומדים כמו חיילים לאורך הכבישים הארוכים והפניות החדות לצד נורות מסנוורות ומהירות של עוד ועוד אוטובוסים ומכוניות בהורדה של מתג אחד בלבד אכבה את כל העולם שקיים בתוכי את כל השקר והדמיון הפנימי ואז אתם לא תבחינו בי אולי כי נכבה האור שלי אולי בגלל כל האור המלאכותי שעומד כמחיצה בינכם לניבי אולי כי פשוט נעלתי את הדלת בחדר שלי או נסעתי רחוק מדי ולא לקחתי הרבה איתי אולי כי פשוט נכבה או נדלק האור פנימי או חיצוני ואני לא יודעת בדיוק של מי
