איזה יופי!!! והחוויה שלי... ../images/Emo41.gif../images/Emo41.gif../images/Emo41.gif
מיטל יקרה - באמת שמחתי לקרוא שזו החוויה שלך, שהצלחת להינות ולקחת את הדברים ברוגע ובשלווה ישר מתחילת האמהות, ומאחלת לך ולכל בנות הפורום היקרות שכך יהיה עבור כולן. אמן! ולמרות שנראה לפי התגובות בשרשור שזה לא פופולרי ואפילו מעצבן כמה בנות, אני בוחרת כן לשתף גם מהחוויה שלי, כדי שמי שתגיע למצב דומה תדע שהיא לא לבד ושהיא "נורמלית": קודם כל אפתח ואגיד שאני מאוהבת בנסיכה שלי, שלאחרונה חגגה שנה. אני אוהבת אותה כמו שלא ידעתי שניתן לאהוב, מאושרת כשהיא שמחה ומתייסרת כשהיא עצובה / מתוסכלת / כואבת. בשנה האחרונה הנסיכה שלי לימדה אותי הרבה מאוד דברים על עצמי ועל העולם בכלל. מ"מרומי שנת האמהות הראשונה" אני יודעת שהאמהות היא תפקיד חיי למרות שיש לי תפקידים רבים ונוספים שאינם קשורים לאמהות, אבל בעוד על התפקידים האחרים אוכל לוותר (גם אם בקושי רב), הרי שאין דבר בעולם עבורו אוותר על האמהות. מיום שנולדה הנסיכה אני בעיני עצמי (גם אם לא בעיני אחרים שקשורים אליי - על רקע עבודה וכו') קודם כל "אמא של..." ורק אח"כ דברים אחרים. ובכל זאת... ההבנות לגבי עצמי ולגבי תפיסת עולמי כאמא לא באו לי בקלות. גם עכשיו כשאני יושבת לכתוב על כך אני מרגישה שמשפטים יוצאים מסורבלים, ארוכים ולא תמיד מובנים. אולי בעוד כמה שנים אדע להסביר את עצמי טוב יותר. אולי הקושי נבע מזה שאני (בניגוד לאחרות שהגיבו כאן) לא שמעתי במהלך ההריון ולפניו כמה זה קשה להיות אמא (ואולי שמעתי ולא הקשבתי???). דווקא כן שמעתי וגם קראתי פה בפורום את סיפורי הלידה ואיך מיד אחריהן האמא התחברה לתינוק ומיד עולמה הפך ליפה יותר ומובן יותר, ואצלי זה פשוט לא קרה... ההריון היה נהדר, הלידה עברה בקלות, הניחו עלי את הנסיכה ואני הוצפתי ברגשות ורק רציתי לנשק אותה ולדאוג לה, אבל לא ידעתי "האם זו אהבה"? ואז הגענו הביתה - אחרי 48 שעות - ואז רק התחלתי לעכל את גודל האחריות שיש עליי. כן, שמחתי שהכל עבר בשלום, שמחתי שהנסיכה בריאה ויפה ומושלמת כל-כך, אבל איך אני אמורה לדאוג לה עכשיו? יש בכלל סיכוי שאני אהיה אמא טובה מספיק בשבילה? וכל המחשבות הללו לא באות בחלל ריק, אלא תוך כדי טיפול בגוזל שרק לפני 48 שעות עוד חי ובעט בתוכי - הניסיון ללמוד ולהכיר את המלאכית שלי שכבר מהרגע הראשון יש לה אופי ורצונות ובקשות, ההנקה שלא הלכה בקלות, ההסתגלות לחיי משפחה, הצרכים הפיזיים שלי לאחר הלידה (כאבים למרות שלא היו תפרים, ענייני "יציאות", פצעים בפטמות ועוד), ובכלל - כמה שכבות צריך להלביש, האם אני מחזיקה אותה טוב באמבטיה ועוד ועוד נושאים שלמרות שהתכוננו אליהם לפני הלידה והייתה לנו גם עזרה רבה, פתאום קיבלו משמעות אחרת כשבידיים שלי נמצא הדבר המדהים מכל - הבת שלי ושל אהוב לבי. עניין חוסר השינה בלילה, שעלה גם הוא בשרשור, היה לפחות אצלי שולי. נכון העייפות רק מוסיפה בלבול ומקהה את החושים, אבל דווקא זה העניין השולי בעייני. הרי גם אם לא ישנתי בכלל אני כל הזמן הייתי עסוקה בלחשוב - אבל למה הנסיכה לא ישנה? אולי היא לא אכלה מספיק? אולי ההנקה לא טובה לה? אולי היא לא מרגישה טוב? למי בכלל היה זמן ואנרגיה לחשוב על זה שמזמן לא ישנתי יותר משעה רצוף ושבעצם לא אכלתי היום כלום (!). בנקודה הזו אני חייבת לציין שבעלי הוא שותף מדהים. הוא היה בבית בשבועיים שלאחר הלידה והיה שותף מלא, וגם כאשר חזר לעבוד המשיך להדהים ברגישותו ועוצמותיו (לדוגמא: היה מתעורר איתי בלילות, להחזיק לי את היד כשאני מתפתלת מכאבי ההנקה בעקבות פצעים מדממים שהיו בפטמות עוד מהימים הראשונים). באמת בן-זוג ואבא לתפארת. אבל גם להיכנס לתפקיד האבא זה לא קל - גם הוא לא מיד ידע איך "צריך" להתנהג, להרגיש ולהיכנס לשגרה. ועוד - המשפחות המדהימות שלנו שבאמת היו לצידנו כל הזמן - עזרו בענייני הבית וגם בטיפול בנסיכה וגם השאירו לנו מספיק מרחב לעצמנו - ובכל זאת, אנחנו רצינו בעיקר להתמודד עם הרגשות והמחשבות שלא הפסיקו לרוץ. אני גם חייבת לציין שאנחנו אנשים מאוד חיוביים בחיינו, אופטימיים, רגועים וגם היום אנחנו לא נחשבים הורים "לחוצים" ובכל זאת - גם אנחנו מצאנו את עצמנו בשיחות שנוטות ליאוש... היום, כשאני לקראת הרחבה נוספת של המשפחה, מזכירים לי קרוביי, שבימים הראשונים שלאחר הלידה אמרתי ש"את הילד הבא אנחנו מאמצים בגיל 17, אני לא מסוגלת לעבור שוב טלטלה גופנית ונפשית כזו". והנה - לא עברו 8 חודשים מהולדת הנסיכה ואני שוב בהריון - מאושרת ומצפה לנסיך הקטן שחי בתוכי. יש יגידו שמדחיקים את הקשיים וממשיכים הלאה, אני חשה שדווקא הצלחנו לעבד את החוויה (גם אם לקח לנו יותר זמן מלאחרים) ושנגיע ללידה הבאה ולסטטוס המשפחתי החדש (הורים לשניים) מוכנים הרבה יותר ולא ממקום של הדחקת הקושי. עכשיו אני גם יודעת שכל לידה וכל ילד הם "סרט" בפני עצמו, ואין ערובה לכך שאל הנסיך אתחבר מיד מהרגע הראשון ושאני יכולה (מותר לי...) לקחת את הזמן שלי למחשובת ולבלבולים, ושזה בסדר לא להיות מאוהבת דקה אחרי שאכיר אותו. וואו, רק עכשיו ראיתי שיצא נורא ארוך, כל מה שרציתי להגיד - זה לכן, אמהות לעתיד (ובני זוגכן) בפעם הראשונה: אני מקווה שהלידה תעבור בקלות ושמיד תהיו מאוהבות בדור ההמשך שלכן, שהחזרה הביתה תעבור חלק, שההנקה תצליח ללא כל קושי, ושתזכו לחוש אושר עצום מההתחלה, אבל.. גם אם לא כך יהיו הדברים - זה בסדר!!! אתן לא לבד!!! אצל חלקכן אפילו הכל יהיה קשה ותרגישו ששום דבר לא הולך וגם זה בסדר!!! קחו את הזמן, אל תאיצו בעצמכן ובבני הזוג שלכן, אל תחפשו את האושר וההנאה, הם כבר יגיעו - אולי אחרי שבועיים, אולי אחרי חודשיים, אולי אחרי חצי שנה ואולי גם יותר מזה. אתם לאט לאט תלמדו מיהו האדם שנכנס לחייכם - מה הוא אוהב, מה הוא פחות אוהב, אתם תלמדו מה טוב לכם (כמשפחה), מה נעים לכם, תלמדו איך להיות "רק" זוג או "רק" פרט בכל המשפחתיות הזו, ובעיקר תלמדו לחיות בהרמוניה כמשפחה.
