המנהרה שלפני האור
אשד, הגישה שלי שונה משלך. אני לא חושבת שצריך לעודד ילדים להישגיות בלימודים בכל מקרה, זה איננו הערך העליון בעיני. במקרים רבים אצל לקויי למידה יש כישורים ייחודיים בספורט או מוזיקה למשל, והשקעה בתחומים האלה לפיתוח הישגים ממשיים, סיפוק ותחושת ערך, יכולה להיות הרבה יותר משמעותית ומועילה מאשר להעלות ציון מ-60 ל-70 אחרי המון שיעורים פרטיים. אבל כאן אנחנו נכנסים לחילוקי דעות ברובד האישי, וכמובן שיש לבדוק כל מקרה לגופו ולא ניתן להכליל. אבל בהיבט מקצועי, הגישה המרכזית של העוסקים בתחום ליקויי הלמידה כיום היא שהאדם חייב להיות מודע להם, להבין את השפעתם בתחומי חיים שונים ואת הדרך להציג את קשייו אלה והשפעתם בפני העולם החיצון. רק מטה-קוגניציה כזו תביא להתמודדות ריאלית ויעילה. לכן המילים שציטטת מפי ונראו לך פוגעות: "תפקוד לקוי של אזור מסויים ומוגבל ביותר במוח" או "קושי תפקודי" - בתוך הקונטקסט של הסבר שמדובר בקושי ספציפי לכתוב שיש לו מקור מוחי - למה זה פוגעני? זה לא נכון מבחינה עובדתית שתפקוד הכתיבה שלהם לקוי? הם לא יודעים את זה שתפקוד הכתיבה לקוי? אם הם לא הבינו עדיין שזה על רקע נוירולוגי, חשוב ומקל מאוד לדעת את זה. את צודקת ב"שלא נדע", שנאמר בהומור, שכנראה לא עבר את מסלול הקריאה כראוי. יחד עם זאת, מתוך שהותי המרובה עם לקויי למידה והצחוקים שהולכים ביניהם על הליקויים של עצמם, למדתי לא לפחוד לדבר כמותם, ממקום של הסכמה של כל הצדדים שזה באמת נורא קשה לא להיות מסוגל לקרוא, לכתוב ולעשות תנועות עדינות מוצלחות כשאתה סטודנט מצויין באוניברסיטה. או מרצה. ואין טעם לבכות ולהרגיש אומלל ודפוק על זה, אלא - כמו שאמרת - לדעת את זה ולהמשיך להתמודד בכלים האפשריים ולפתח אסטרטגיות נוספות. היום יש המון ספרים להורים, עמותות הורים וקבוצות תמיכה ללקויי למידה ולבני משפחותיהם באינטרנט, יש הרבה סדנאות להורים במסגרות שונות, והם לא צריכים יותר להרגיש בודדים, חסרי מידע וחסרי ישע. דפנה