Crystal Dragon
New member
לטל: "איך שהחיים מתקדמים נגד הזרם"
מכיוון שזה יושב לי על הלב יותר מדי זמן, אני חושב שהגיע הזמן לשתף אותך. זה כל כך עיצבן אותי באותו יום איך שהתנהגת, כלומר יכולת להגיד את זה בדרך יותר שקטה את כל מה שאמרת במכונית על איך שאני נוהג, למרות שאני חושב שבאותו יום נהגתי בסדר גמור ואת פשוט נבהלת מהרעש של המנוע, אחרי הכל זה דיזל, ועוד רכב עבודה. אבל מעבר לכך עצבן אותי שבזמן אחרי שאלעד ניסה לשדך בינינו (האמת קיוויתי שהוא יצליח) ושפרסתי בפניך את שהיו לי כלפייך, הצורת התנהגות שלך כלפי השתנתה לרעה. כמה שניסיתי יותר להתקרב בתור ידיד, ככה הרחקת אותי יותר, ועניין הרכב היה עבורי "הקש ששבר את גב הגמל" אני לא בטוח שנהגתי בדרך הנכונה, אבל הנקודת מבט שלי גם לא הייתה אובייקטיבית, כלומר ממש עיצבן אותי, שנדלקת על אחי הגדול, וכל פעם שניסיתי להיפגש איתך לראות מה שלומך את עסוקה... ומתי שאני כבר כן רואה אותך, את שואלת מה עם אחי כל הזמן במקום לנסות להתעניין קצת בי, ומה קורה בחיים שלי, זה היה אשכרה כל פעם שאני רואה אותך, את שואלת רק על אחי... והקנאה עדיין אוכלת אותי... הוא תמיד היה הבן המועדף במשפחה, וכך גם הפעם היה המצב... לא משנה מה היה קורה, הוא תמיד היה יוצא ה"גבר" ואני הייתי יוצא "הבן הקטן שתמיד מסתבך", ואני שונא את הנקודת מבט הזאת שיש לאנשים עליי! כי זה לא נכון! אם יש משהו שאני כן יודע על עצמי, זה שאני כן בוגר, מנסה לעזור כל פעם שאני רק יכול, ושבדרכים מסוימות אפילו יותר בוגר מאחי! ומה אני יכול לעשות שזה המזל הנאחס שלי, לא באשמתי אני מסתבך בכל מני דברים משונים, ובפעמים שזה כן באשמתי, דווקא אז מה שלא באשמתי מייחסים אליו חשיבות... ולדבר איתך בכנות, מהרגע שמירי יצאה לי מהחיים, כבר אז התחלתי להתעניין בך בצורה הרבה יותר מאשר ידידים, כלומר הייתה תקופה שהיינו מאד קרובים ודיברנו על הכל ושיתפנו אחד את השני בהכל... אבל חששתי לאבד אותך גם בתור ידידה, (כמו שקרה עכשיו) אז העדפתי לשמור זאת לעצמי... ועד שהעזתי לנסות קצת להתקרב אליך, אמרת שאני רק אפלטוני... זה עוד יותר קילף ואכל אותי. כאב לי לראות כל פעם את רותם פוגע בך בדרכים כואבות מאד ולא פעם אחת... אלא פעמיים או שלש (אני כבר לא זוכר) וכל הזמן רצה לי בראש המחשבה "איך הוא מתעלל בבחורה מלאך שכזאת, ויותר גרוע! איך היא נותנת לו להתנהג ככה!" כל כך הרבה פעמים רציתי שכמו בסרטים תבואי אליי ותחשפי בפניי שיש לך גם רגשות כלפי, ומשם... השמיים הם הגבול... שראיתי אותך היום יורדת במדרגות והתעלמנו אחד מהשני, הייתה לי כזאת עקיצה כואבת בלב, חשבתי שכבר התגברתי על הקטע הזה... אבל את חשובה לי מדי בשביל להתעלם ממך, אני מתאר לעצמי שעבורך... לא! בעצם אני בטוח שעבורך אני לא כזה חשוב, וזה בסדר... כלומר שום דבר בעולם הזה לא שווה בשווה על המאזניים. אני אפילו לא בטוח שאני מתכוון לשלוח את המכתב הזה, כלומר... אף פעם לא חשפתי דברים שכאלה בפני אף אחד (גם לא מירי) מה שאני מנסה להגיד בסופו של דבר, אני מצטער על כל הדברים שפגעו בך מהצד שלי, אני כבר לא כועס או מקנא, או אכול מבפנים... הבנתי שזה החיים, וכמה שרוצים שיהיו שונים, אפשר רק לנסות לשנות ולהתמודד עם המצב הקיים. שתדעי שאם תצטרכי מישהו לדבר איתו, להתייעץ, להתבכיין אליו... אני יכול להיות הכתובת הזאת עבורך אם תרצי בזה... אז שוב, אני מצטער על החלק שלי בנתק. באהבה... עומרי יתח נ.ב: מצטער שהמעטפה מקומטת, התכוונתי לזרוק בהתחלה את המכתב.
מכיוון שזה יושב לי על הלב יותר מדי זמן, אני חושב שהגיע הזמן לשתף אותך. זה כל כך עיצבן אותי באותו יום איך שהתנהגת, כלומר יכולת להגיד את זה בדרך יותר שקטה את כל מה שאמרת במכונית על איך שאני נוהג, למרות שאני חושב שבאותו יום נהגתי בסדר גמור ואת פשוט נבהלת מהרעש של המנוע, אחרי הכל זה דיזל, ועוד רכב עבודה. אבל מעבר לכך עצבן אותי שבזמן אחרי שאלעד ניסה לשדך בינינו (האמת קיוויתי שהוא יצליח) ושפרסתי בפניך את שהיו לי כלפייך, הצורת התנהגות שלך כלפי השתנתה לרעה. כמה שניסיתי יותר להתקרב בתור ידיד, ככה הרחקת אותי יותר, ועניין הרכב היה עבורי "הקש ששבר את גב הגמל" אני לא בטוח שנהגתי בדרך הנכונה, אבל הנקודת מבט שלי גם לא הייתה אובייקטיבית, כלומר ממש עיצבן אותי, שנדלקת על אחי הגדול, וכל פעם שניסיתי להיפגש איתך לראות מה שלומך את עסוקה... ומתי שאני כבר כן רואה אותך, את שואלת מה עם אחי כל הזמן במקום לנסות להתעניין קצת בי, ומה קורה בחיים שלי, זה היה אשכרה כל פעם שאני רואה אותך, את שואלת רק על אחי... והקנאה עדיין אוכלת אותי... הוא תמיד היה הבן המועדף במשפחה, וכך גם הפעם היה המצב... לא משנה מה היה קורה, הוא תמיד היה יוצא ה"גבר" ואני הייתי יוצא "הבן הקטן שתמיד מסתבך", ואני שונא את הנקודת מבט הזאת שיש לאנשים עליי! כי זה לא נכון! אם יש משהו שאני כן יודע על עצמי, זה שאני כן בוגר, מנסה לעזור כל פעם שאני רק יכול, ושבדרכים מסוימות אפילו יותר בוגר מאחי! ומה אני יכול לעשות שזה המזל הנאחס שלי, לא באשמתי אני מסתבך בכל מני דברים משונים, ובפעמים שזה כן באשמתי, דווקא אז מה שלא באשמתי מייחסים אליו חשיבות... ולדבר איתך בכנות, מהרגע שמירי יצאה לי מהחיים, כבר אז התחלתי להתעניין בך בצורה הרבה יותר מאשר ידידים, כלומר הייתה תקופה שהיינו מאד קרובים ודיברנו על הכל ושיתפנו אחד את השני בהכל... אבל חששתי לאבד אותך גם בתור ידידה, (כמו שקרה עכשיו) אז העדפתי לשמור זאת לעצמי... ועד שהעזתי לנסות קצת להתקרב אליך, אמרת שאני רק אפלטוני... זה עוד יותר קילף ואכל אותי. כאב לי לראות כל פעם את רותם פוגע בך בדרכים כואבות מאד ולא פעם אחת... אלא פעמיים או שלש (אני כבר לא זוכר) וכל הזמן רצה לי בראש המחשבה "איך הוא מתעלל בבחורה מלאך שכזאת, ויותר גרוע! איך היא נותנת לו להתנהג ככה!" כל כך הרבה פעמים רציתי שכמו בסרטים תבואי אליי ותחשפי בפניי שיש לך גם רגשות כלפי, ומשם... השמיים הם הגבול... שראיתי אותך היום יורדת במדרגות והתעלמנו אחד מהשני, הייתה לי כזאת עקיצה כואבת בלב, חשבתי שכבר התגברתי על הקטע הזה... אבל את חשובה לי מדי בשביל להתעלם ממך, אני מתאר לעצמי שעבורך... לא! בעצם אני בטוח שעבורך אני לא כזה חשוב, וזה בסדר... כלומר שום דבר בעולם הזה לא שווה בשווה על המאזניים. אני אפילו לא בטוח שאני מתכוון לשלוח את המכתב הזה, כלומר... אף פעם לא חשפתי דברים שכאלה בפני אף אחד (גם לא מירי) מה שאני מנסה להגיד בסופו של דבר, אני מצטער על כל הדברים שפגעו בך מהצד שלי, אני כבר לא כועס או מקנא, או אכול מבפנים... הבנתי שזה החיים, וכמה שרוצים שיהיו שונים, אפשר רק לנסות לשנות ולהתמודד עם המצב הקיים. שתדעי שאם תצטרכי מישהו לדבר איתו, להתייעץ, להתבכיין אליו... אני יכול להיות הכתובת הזאת עבורך אם תרצי בזה... אז שוב, אני מצטער על החלק שלי בנתק. באהבה... עומרי יתח נ.ב: מצטער שהמעטפה מקומטת, התכוונתי לזרוק בהתחלה את המכתב.