לחיות את המוות
לפעמים אני חושבת שההתעסקות האובססיבית הזו במוות, יש לה מטרה כלשהי, היא לא סתמית. לא, אני לא משוגעת ולא על סף אובדן...הייתה לי הארה... מאז שאני זוכרת את עצמי אני חושבת על המוות, על היותו חלק ממני, מחיי. כל הזיה שהייתה לי, כמעט כל חלום, עסק במוות בהקשר זה או אחר. זה לא חייב להיות מותי שלי, לעיתים זה היה נורא כללי. המוות שלי הוא דו-פרצופי. יש ימים שהוא מלא דם, מכות, צרחות. הרבה כאב טמון בתוכו. לפעמים זו רק גסיסה...ואז אני מאחלת לאיזה מלאך גואל שיבוא לגמור את המלאכה. יש לילות שבהם המוות שקט, שליו, נפלא. כמו השטן במלוא הדרו בא לכבות עיניי בדממה...מוות קסום, מופלא...סדינים לבנים מתעופפים מעלי, מכסים את הבושה, הקלון, התועבה.... בשנים האחרונות הדחף לעסוק במוות התפשט בתוכי. לא שרציתי למות כמו שלא היה אכפת לי אם אני חיה או מתה. לא שינה לי אם כואב לי או שהכל טוב. עכשיו אני מבינה את הכל. מבינה מדוע המוות תמיד היה כל כך קרוב...כבר שנים שאני מתה. לא ייתכן כי נערה בגילי לא תחווה רגשות של שמחה ואושר. שכל צחוק יתגמד מול הפחד שמא אצטרך לשלם בדמי על צליל הצחוק...חיוך של אהבה התהפך לדמעות של שנאה עצמית. והלב קר ומנוכר ומסרב להפשיר. להתעורר בבוקר מתה, לפקוח עיניים, לצאת מהמיטה לקראת אור יום חדש ולהתאמן שוב ב``למות היום עוד קצת``... האמת היא שאיפשהו בדרך טעיתי וניסיתי לשים קץ לחיי...איש לא כעס עלי...וכי מי ייכעס על נערה שכל רצונה היה לשים קץ לכאב נוראי...אבל, זה כל העיניין...שלא ניסיתי לעצור כאב שהתמכרתי אליו. נמשכתי למוות הקסום...פשוט נמשכתי לדממה.....דממה שנמשכה כמו נצח וארכה שעות ספורות בלבד. דממה שהסתיימה בשריקות צורמות של סורק הדופק האיום... אז למה אני כותבת את זה? שאלתי את עצמי שאלה...קיבינימאט, כמה אני יכולה למות כבר...אני לא יכולה לחיות, אני לא יכולה למות, אני חיה את המוות. אני נושמת את צחנת האבל בכל פעם שהתמונות צפות ועולות, הבטן מתהפכת, מקיאים, לא נושמים...לא אויר נקי...רק מוות... גם למות בסוף נמאס.... תמימות אבודה
לפעמים אני חושבת שההתעסקות האובססיבית הזו במוות, יש לה מטרה כלשהי, היא לא סתמית. לא, אני לא משוגעת ולא על סף אובדן...הייתה לי הארה... מאז שאני זוכרת את עצמי אני חושבת על המוות, על היותו חלק ממני, מחיי. כל הזיה שהייתה לי, כמעט כל חלום, עסק במוות בהקשר זה או אחר. זה לא חייב להיות מותי שלי, לעיתים זה היה נורא כללי. המוות שלי הוא דו-פרצופי. יש ימים שהוא מלא דם, מכות, צרחות. הרבה כאב טמון בתוכו. לפעמים זו רק גסיסה...ואז אני מאחלת לאיזה מלאך גואל שיבוא לגמור את המלאכה. יש לילות שבהם המוות שקט, שליו, נפלא. כמו השטן במלוא הדרו בא לכבות עיניי בדממה...מוות קסום, מופלא...סדינים לבנים מתעופפים מעלי, מכסים את הבושה, הקלון, התועבה.... בשנים האחרונות הדחף לעסוק במוות התפשט בתוכי. לא שרציתי למות כמו שלא היה אכפת לי אם אני חיה או מתה. לא שינה לי אם כואב לי או שהכל טוב. עכשיו אני מבינה את הכל. מבינה מדוע המוות תמיד היה כל כך קרוב...כבר שנים שאני מתה. לא ייתכן כי נערה בגילי לא תחווה רגשות של שמחה ואושר. שכל צחוק יתגמד מול הפחד שמא אצטרך לשלם בדמי על צליל הצחוק...חיוך של אהבה התהפך לדמעות של שנאה עצמית. והלב קר ומנוכר ומסרב להפשיר. להתעורר בבוקר מתה, לפקוח עיניים, לצאת מהמיטה לקראת אור יום חדש ולהתאמן שוב ב``למות היום עוד קצת``... האמת היא שאיפשהו בדרך טעיתי וניסיתי לשים קץ לחיי...איש לא כעס עלי...וכי מי ייכעס על נערה שכל רצונה היה לשים קץ לכאב נוראי...אבל, זה כל העיניין...שלא ניסיתי לעצור כאב שהתמכרתי אליו. נמשכתי למוות הקסום...פשוט נמשכתי לדממה.....דממה שנמשכה כמו נצח וארכה שעות ספורות בלבד. דממה שהסתיימה בשריקות צורמות של סורק הדופק האיום... אז למה אני כותבת את זה? שאלתי את עצמי שאלה...קיבינימאט, כמה אני יכולה למות כבר...אני לא יכולה לחיות, אני לא יכולה למות, אני חיה את המוות. אני נושמת את צחנת האבל בכל פעם שהתמונות צפות ועולות, הבטן מתהפכת, מקיאים, לא נושמים...לא אויר נקי...רק מוות... גם למות בסוף נמאס.... תמימות אבודה