יוני 20, 2022
תמר בראון אלקלס היא סופרת ילדים ונוער, תסריטאית ומחזאית, שכתבה את הספרים “המאפייה של הציפורים” (הוצאת “מטר”, 2016) ו”ממלכת שטות וממלכת רצינות” (הוצאת “מטר”, 2020). לרגל שבוע הספר ראיינו את היוצרת על ספרה החדש, “הלהקה שלי”, ושוחחנו עמה על החשיבות בהרמוניה, על מחשבותיה על עולם הספרות המקומי ועוד.
שלום תמר, ספרך החדש “הלהקה שלי” עוסקת בילדה שמחליטה להקים להקה לאחר שהיא נחשפת לכך שאמה היתה חברה בלהקה בצעירותה, אך מגלה שכדי להצליח בכך צריך לשתף פעולה עם ילדים אחרים וליצור למעשה הרמוניה, שאינה רק מוזיקלית אלא גם אנושית. מדוע עניין אותך לכתוב דווקא את הסיפור הזה? האם הוא משקף עבורך מצב שכיח בקרב ילדים, שהקמת להקה מוזיקלית הוא מטאפורה עבורו?
לפני כמה שנים השתתפתי בסדנת יוגה של מורה ליוגה שהגיע מחול, שסיפרה על בנה בן הארבע, שחזר יום אחד בבכי מהגן לאחר שחבריו העיפו אותו מהלהקה שהוא עצמו הקים. זו הייתה כמובן להקה בכאילו. הרעיון הזה של קבוצה של ילדים שמשחקת במשחק של להקה בכאילו כחיקוי לעולם של המבוגרים קסם לי מייד. גם בגלל הפוטנציאל שיש ליצירתיות חומרית (הכנת כלי הנגינה מחפצי היום יום) וגם יצירתיות במובן החברתי – בדיקת גבולות של הזולת, גמישות ומוכנות לפשרה כדי להרוויח מזה את היחד וההנאה. בעולם החברתי בגן ילדים חווים את הסיטואציה הזו כל הזמן; סיטואציה שיש בה מתח תמידי בין הפרט לקבוצה. איפה עובר הגבול? מתי יחסי הכוחות מופרים?
כריכת הספר (יח”צ)
עוד משהו שקסם לי, הוא שהילדה יוצרת כאן משחק, היא לא באמת יודעת מה זו להקה. זה מדליק אותה ודוחף אותה לפעולה. יש פה מהלך של התנסות שמתחילה כחיקוי והופכת להיות חוויה אמיתית. בסוף הסיפור בילי גם זוכה לטעום את טעמם האמיתי של התופים. הרבה פעמים ילדים מגלים כך את התשוקה האמיתית שלהם, וכשזה קורה זה כמו קסם.
בנוסף, אני מאד מחוברת למוסיקה ומאמינה גדולה בכוח שלה לרפא, לקרב ולחבר בין אנשים ולהביא להרמוניה בתוכם וביניהם. זו לא פעם ראשונה שהמוסיקה חודרת לסיפורים שלי. כתבתי בעבר הצעה לסדרת אנימציה על דיג’אית שניסיתי להרים ביחד עם דודו שליטא, מייסד אנימה. עכשיו אני כותבת סיפור חדש שפסנתר הוא הגיבור הראשי שלו, וכמובן שב”הלהקה שלי” המוסיקה משמשת כפלטפורמה לספר משהו על דינמיקה חברתית.
אפרופו שיתוף פעולה, כמי שכבר כתבה ופרסמה ספרי ילדים, איך את חווה את השלב שבו הטקסט עובר לאיור ויש צורך בהרמוניה בין מילים ואיורים?
מאחר וגם למדתי עיצוב פנים ותסריטאות יש לי ראייה ויזואלית מאוד ואני מדמיינת את האיורים תוך כדי הכתיבה. עם זאת אני סומכת על המאיירים הנהדרים שעובדים איתי ומשתדלת לתת חופש יצירתי שהוא חשוב מאוד לטובת הספר. זה תהליך קסום ומרגש כל כך לראות את הטקסט שלי רוקם עור וגידים, שאני אסירת תודה כל כך למאיירים שאני עובדת איתם. אני כן משתדלת להעביר להבהיר למאייר.ת שאני עובדת איתם את התחושות שאני מנסה להעביר בסיפור, האווירה, דברים מסוימים שכן חשובים לי.
למשל, ב”המאפייה של הציפורים” היה לי חשוב לשתף את שירה קורח המאיירת באהבתי לקולנוע. דמותו של השחקן האמפרי בוגארד בוגארט שימשה כהשראה לדמות של האיש העצוב, וכחלק מההומאז’ לקולנוע, גם הפסל בכיכר היה בדמותו של היצ’קוק. זה גם מאוד תלוי סיפור, כי למשל ב“ממלכת שטות וממלכת רצינות” מעבר לפיצוח שלי בטקסט, שחר קובר הנהדר היה ממש צריך לברוא את שני העולמות. ב”הלהקה שלי” היה לי חשוב שיהיה הומאז’ לעולם המוסיקה, ורותם טפלו עשתה זאת נפלא.
כפולה מתוך הספר (איור: רותם טפלו)
החיבור בינינו היה מוצלח כל כך, עד שהדמות של יונתן, הילד שקרוב יותר לבילי, שנקלע לסיטואציה החברתית הלא נעימה כשהוא צריך להצביע כנגדה בגלל לחץ הקבוצתי (הילד שמרים את האצבע קצת יותר נמוך מכולם), דומה באופן מפתיע לבן שלי, למרות שרותם מעולם לא ראתה תמונה שלו.
מנין את שואבת את הרעיונות לספרייך? איך את יודעת מתי הרעיון מספיק טוב כדי לפתח לסיפור ומתי – אולי – צריך להניח אותו בצד ולעבור הלאה? האם זה בכלל אפשרי?
אני מאמינה שאנחנו היוצרים מקבלים איזה ידע רוחני כהשראה ובעצם אנחנו צינור להעביר אותו הלאה. כך בעצם הרעיונות האלו מגיעים אלי. זה יכול דרך סיפור שמישהו מספר או משהו שאני רואה, אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה זה מגיע. אבל כשזה קורה, זה קסם! האש בתוכי נדלקת ואני כבר די סומכת על האינטואיציה שלי ויודעת לזהות שיש כאן משהו מיוחד. זה גדול ממני, אני לא יכולה אחרת. עד היום התעקשתי לכתוב את הרעיונות שהגיעו אלי, או שאולי יותר נכון לומר שהרעיונות די התעקשו להיכתב. ובינתיים, זה די מוכיח את עצמו.
כסופרת ישראלית, האם את ערה למגמות במו”לות המקומית לילדים? האם את נותנת את דעתך לשיקולים מסוימים כמו ערכים ומסרים שיתקבלו או לא יתקבלו? להתאמה מסוימת – חברתית או מו”לית?
אני קוראת המון ספרות ילדים מקומית שיוצאת לאור וערה למגמות במו”לות המקומית. עם זאת, כשאני יוצרת אני מרגישה שאני כמו אי ירוק בים. יש לי השראה, אני מקבלת איזה ידע רוחני להעביר, רעיון שמדליק אותי ואני מתחילה לגלגל אותו. יש בי ידיעה עמוקה שאם הרעיון שבה את לבי הוא גם ידבר אל לבם של ילדים. אני מנסה להיות נאמנה לעצמי ולהביע את קולי, ובעיקר לשרת את מה שנכון לסיפור ולא להיות מושפעת מקולות מבחוץ, מאופנות או מגמות. אני סומכת על עצמי שאני מחוברת לעולמם של הילדים, רואה אותם ויודעת לכתוב עבורם, ולכן אני לא חוששת מזיופים.
כפולה מתוך הספר (איור: רותם טפלו)
מהו הערך שאת מוצאת מבחינתך בכתיבה דווקא לילדים ולילדות, ועוד יותר – בכתיבה ספרי הקראה?
המשך בתגובה
אני אוהבת מאוד לכתוב לילדים וילדות כי הם בוחנים את הכול בעיניים סקרניות, הכול חדש בחוויה שלהם.ן. מבחינתי, זו זכות גדולה לכתוב לילדים וגם אחריות גדולה. לכתוב עבורם זה כמו להזין את שורשי העץ, שכן הם העתיד שלנו ושל האנושות. ולמרות שאני לא מתחילה סיפור כדי להעביר מסר, אני מתחילה מאיזו אמת שאני מתחברת אליה, מרגע של השראה. בסופו של דבר, אני כן חושבת שאני מעבירה להם ערכים של חמלה, נדיבות, תקווה, חברות, אמונה ואהבה. אני מעצימה אותם בכך שאני מאמינה, ואת האמונה שלי בהם וביכולתם לפתור בעיות ולשנות את המציאות.
אני חושבת שילדים הם אלה שבאים ללמד אותנו המבוגרים, ולא ההפך. אני כותבת לילדים ממקום של אהבה גדולה ושל יראה ומקווה להוות עבורם השראה כדי שיאהבו את החיים ויחיו בעצמם חיי השראה כשיגדלו. בשביל זה באנו לפה, לא?
“הלהקה שלי” אמנם מתמקד בחבורת ילדים ובדינמיקה ביניהם, אבל סיפור המסגרת שלו הוא סיפור בינדורי, על השפעה הדדית בין אם לבתה (שכן בסוף הסיפור, ההתעניינות של הבת מעוררת באם את הרצון לחזור למוזיקה). האם יש בכך אמירה מבחינתך על יחסי הורים-ילדים?
נכון. זהו סיפור מסגרת שאני מאוד אוהבת ומרגש אותי. במשפחה של אימי וסבתי, זכרונן לברכה, היו הרבה מוסיקאים. סבתא רבתא שלי ניגנה על פסנתר שהגיע לארץ לביתה של סבתא שלי שגם היא ניגנה עליו (וגם וילנסקי, דן סמבורסקי ועוד אישים חשובים. סבתי הייתה מחוברת לסצנה המוזיקלית דאז.) כשאמי הגיעה לגיל המתאים גם היא החלה לנגן עליו. המוסיקה חיברה ביניהן, אבל לצערי לא היה קשר רגשי טוב ובריא בין אמי לסבתי שאחר כך עבר בירושה גם אלי ואל אמי.
לכן אמי זנחה בבגרותה את הנגינה ובבית ילדותי לא היה פסנתר. זו היתה הדרך שלה למרוד באמה. לפני שנפטרה, ניסיתי לשכנע אותה לחזור לנגן והיא סירבה בכל תוקף, אף שאהבה את זה מאוד. זה היה מכמיר לב. כשאני הייתי ילדה גם לא היה פסנתר בבית, ואמי כביכול לא רצתה להכריח אותנו הילדים ללמוד לנגן כפי שהכריחו אותה, אבל היום אני מבינה שזה היה הרבה יותר עמוק מזה. זה היה מזוהה עם אמה, והמרד הזה עבר אלי מבלי שהייתי מודעת אליו.
לשמחתי, הקשר הבין דורי הזה נחתך כשזה הגיע לבני הקטן. הוא היום מנגן על פסנתר, מוסיקאלי מאוד ומסב לנו הרבה נחת. למרות שאמי לא חזרה לנגן, היא הנחילה לנו את אהבתה למוסיקה ולתרבות ואמנות בכלל. ב”הלהקה שלי” האימא של בילי היא אימא מגניבה כזו, שהייתה מתופפת בלהקה, ויש בינה לבין בילי אינטימיות רגשית מקסימה. זה סוג של תיקון או כמיהה שלי לקשר שלא היה לי עם אמי בילדות. יש פה בהחלט אמירה על כוחה של המוסיקה לאחד בין אם ובת, לאחד בין ילדים וליצור קסם בעולמם.
כיוון שהספר מעלה סוגיות בינאישיות, וכאמור – של דינמיקה חברתית, כיצד נמנעים מ”האכלה בכפית” או מניסוח דידקטי של המהלך הסיפורי, כך שלא יתקבל ספר שלכאורה מלמד כיצד צריך להתנהג בחברה?
בספר הזה, ובכלל כשאני כותבת לילדים, אני תמיד משתדלת לכתוב להם בגובה העיניים. אני מאמינה בהם וביכולתם למצוא הפתרונות בעצמם, ולכן אין פה באמת התערבות של מבוגר בזירה של הגן. הילדה סופגת את העלבון, מנסה להקים להקה בעצמה ומבינה שזה לא ביכולתה. כלומר, יש תהליך שלה עם עצמה מבלי שמבוגר יכנס לתמונה, כפי שקורה בחיים כשאנחנו סופגים מכה וצומחים ממנה. בנוסף לכך, אני מנסה להיכנס לראש של ילד ולהרגיש את מה שהוא מרגיש, מה הוא רואה ואיך הוא מתקשר.
כפולה מתוך הספר (איור: רותם טפלו)
האם יש לך פרויקט חלומות או ספר עתידי שאת רוצה לחלוק אתנו?
יש שני פרויקטים שאני עובדת עליהם: אחד מהם הוא ספר מאויר לגילאי ראשית קריאה, שגיבורו הוא פסנתר, שמועמס על אוניה לפני משפחתו, בדרך לפלשתינה בתקופה של העלייה החמישית, אך הולך לאבוד בתל אביב דרך גיבורי תרבות, עד שהוא מתאחד לבסוף מחדש עם בעליו. זהו סיפור שמבוסס על הפסנתר של סבתא רבה רבתא שלי שעלה לבד לפלשתינה.
הפרויקט השני זו סדרה של נובלה גרפית לילדים בגילאי 8-11 בשם “העולם בשחור ולבן”. הספר הראשון כבר כתוב אבל אני מתכוונת לחזור אליו ולשייף ולהדק אותו.
בהמשך לשאלה על המו”לות המקומית, אנא שתפי אותנו בחוויה שלך כסופרת לילדים. האם את חשה שיש מקום ראוי לספרות זו בארץ? האם קיימות במות לפיתוח הספר והיצירה הספרותית?
הלוואי והיו במות לפיתוח ספר. הפרויקט היחיד שמאפשר פיתוח, לפחות על פי מה שידוע לי, הוא החממה של “ספריית פיג’מה”. לצערי, ספרות הילדים והנוער בארץ נחשבת די נחותה ביחס לספרות למבוגרים. אין מספיק פרסים או מלגות פיתוח ביחס למה שיש למבוגרים. גם בעיתונות המקומית אין מספיק ייצוג לספרות הילדים. אני חווה הרבה פעמים יחס מזלזל ושאלה שאני נשאלת לא מעט פעמים היא “נו, מתי תכתבי כבר ספר למבוגרים?” זה מורגש עוד יותר בז’אנר של הפיקצ’רבוקס, שלא מספיק מתייחסים אליו כאמנות.
כפולה מתוך הספר (איור: רותם טפלו)
לכבוד שבוע הספר – מה את מבקשת לאחל לעצמך, לתחום, לילדים ולילדות?
אני מאחלת לעצמי קודם ליהנות ולשמוח מהחגיגה של הספר החדש וכל מה שהוא יביא לפתחי. שאצליח לגעת בכמה שיותר לבבות של ילדים, להמשיך ליצור ולכתוב ספרים שמרגשים אותי. חלום גדול במיוחד הוא ש”המאפייה של הציפורים” יעובד לסרט אנימציה לילדים. ואם אפשר אז שזה יקרה ב”דיסני”. כי אם אפשר לעוף גבוה אז למה לא?
לתחום ספרות הילדים הייתי רוצה לאחל שהתחום יתפתח ויפרח ויקבל את הבמה הראויה לו, לצד ספרות המבוגרים. שיחולקו יותר פרסים ליוצרים לילדים ומלגות פיתוח, שבעיתונות יקדישו יותר מקום לספרות הילדים. הייתי שמחה שלהיות סופר.ת זה יחשב למקצוע, ושאולי המדינה תתמוך יותר בסופרים שכך יוכלו להתפנות יותר לכתיבה. הייתי רוצה שבאוניברסיטאות יהיה חוג לספרות ילדים כפי שיש בתוכניות בחו”ל.
