"לחברה המצולקת שלי"
סמדר שיר / מתוך הספר מכתבי אהבה ל.. "אף אחד לא רואה את הצלקות שלך, אפילו מי שיתקרב אלייך עם זכוכית מגדלת, לא יצליח להבחין בסימן כלשהו שמפר את השלמות החיצונית. אבל אני יודע שאת נושאת צלקות, עמוק עמוק בתוכך, ואני גם יודע שהצלקות האלה, מזכרת מעבר כואב, משפיעות עלייך לא רק בהווה. הן עלולות להעכיר את חייך גם בעתיד. "כבר חשבתי שלא תבוא," אמרת לי בפעם הראשונה שבאתי אלייך. בחמש דקות איחרתי, בסך הכל בחמד דקות. ולא היה זה איחור מכוון, מה שנהוג לקרוא "איחור אקדמאי". אילו היית המורה שלי, אפילו אילו היית המורה הכי קשוחה, היית מאפשרת לי להגן על עצמי, ואני בטוח שבסופו של דבר היית פוסקת שזה לא סתם תרוץ, משהו שנשלף מהמותן, אלא איחור מוצדק. "למה חשבת שאני אתקע לך ברז?" ניסיתי להתבדח. הייתי קצת המום מקבלת הפנים החמוצה שלך. כשפתחת לי את הדלת, ניראית כמו מישהי ששתתה שני בקבוקי לימון. "גם החבר הקודם שלי היה כזה," סיננת בטון נמוך, מבשר רעות. "כזה מה?" נרתעתי. לא היכרתי אותו, ולא רציתי להכיר אותו, ומה שחשוב יותר מהכל - לא רציתי להיות אובייקט להשוואות. "גם החבר הקודם שלי היה מאחר כרוני כזה," נשענת על הדלת, כאילו מתלבטת אם כן או לא לפתוח אותה לרווחה. "גם הוא היה קובע לתשע בערב ומגיע בתשע בבוקר, עם סיפורי אלף לילה ולילה על הפקקים שבדרך, ועל הגשם, ועל החתולה האבודה, ועל כל האסונות האחרים שמנעו ממנו להגיע בזמן." שתקתי. ולא בגלל שלא היה לי מה לאמר. הלשון שלי כאילו נדבקה לייך מרוב תדהמה. אם ככה את מתנפחת עליי בגלל איחור של חמש דקות, חמש דקות כולה, ועוד עם תרוץ מוצדק, מה תעשי אם פעם אאחר אלייך בחצי שעה, בגלל תרוץ שכבר צימח זקן עד לריצפה? ואז שמעתי אותך אומרת: "עבר הרבה זמן עד שקלטתי, שאם הוא מאחר ככה זה לא בגלל שהוא שוכח לבוא בזמן... שזה בגלל שהוא פשוט לא שם עלי, מזלזל בי ונהנה לראות את אני כוססת ציפורניין ומחכה ומחכה." ורק אז הבנתי. רק אז קלטתי שאין כאן עניין של גודל האיחור או הסיבה לאיחור, שיש כאן עניין הרבה יותר מורכב, שהאיחור מהווה סמל לתופעה הרבה יותר מסובכת. לצלקת. צלקת שהוא הותיר בך החבר הקודם שלך. "אבל אני לא הוא," פתחתי ומייד השתתקתי, מרגיש שאני נשמע טיפש ומגוחך. ובחלומות הכי קודרים שלי לא העלתי בדעתי, שאת המשפט האווילי הזה יהיה עליי להשמיע עוד פעמים רבות. "אני לא הוא," אמרתי לך שהגענו לאולם הקולנוע, ובאופן אוטומטי פתחת את הארנק, מוציאה שני שטרות, נחושה בדעתך לשלם את הכרטיס שלך לסרט. ונפגעתי. רציתי לשחק את הג´נטלמן. רציתי לשלם גם בשבילך. ולא רציתי שתחששי, שהתשלום הסמלי הזה מקנה לי איזושהי בעלות עלייך. "אני לא הוא," אמרתי לך כסגרנו את הערב בנשיקה על הלחי, נשיקה קטנה ומהססת, ואת דחית אותי בשתי ידיים, פוחדת שאני אנשק וישר ארוץ לספר לחבר´ה. ונפגעתי. נפגעתי על אמת. כי אני בחיים לא אגלה על מה שביני לבינך. "אני לא הוא," אמרתי לך כסגרנו את החודש הראשון שלנו ביחד ובאתי אלייך עם בקבוק בושם, מתנה ריחנית, מתנה מהלב לרגל המאורע. ונפגעתי מכל הלב כשאת, עוד לפני שפתחת את העטיפה, עוד לפני שהרחת את הבושם, אמרת לי שההוא, זה שיצא איתך לפניי, לא הביא לך מתנה גם שחגגתם שנה לאהבה המתוקה-חמוצה. "אני לא הוא," אני אומר לך שוב ושוב, וכבר נמאס לי להגיד את זה, אני נשבע לך שזה נמאס, אבל מה עוד אני יכול לטעון להגנתי? את רוצה שאטפס לראש המגדל הכי גבוה בעיר ואנופף בשלט ענקי, עליו מתנוססת שלוש מילים: "זאת לא אשמתי!!!"? בחיי שזו לא אשמתי שההוא, זה שיצא איתך לפני, האכיל אותך מרורים. זאת לא אשמתי שההוא, זה שאהבת לפני, לקח את האהבה הטהורה שלך ורמס אותה וניפץ אותה לרסיסים. זאת לא אשמתי שההוא, שהיה החבר הקבוע שלך לפני, לא אהב אותך עד הסוף, לא אהב אותך ברוך, לא לימד אותך שאהבה היא ריקוד זוגי, עיניים בעיניים, ידיים בידיים, שפתיים בשפתיים. אני רוצה להיות זה שיוביל אותך לרחבת הריקודים, אני מת להיות זה שיאחז בידך וידגים לך את הצעדים, אבל אבוד לי. אף פעם לא אהיה החבר הראשון שלך. מישהו כבר היה לפני, מישהו כבר הרס לפני, מישהו כבר גזל ממך את החוויות הראשוניות, שאותן אף פעם לא שוכחים. אם הגעתי אלייך מאוחר מידי, ואין ביכולתי להיות החבר הראשון שלך, אני מת להיות החבר הטוב הראשון שלך, זה שיגלה לך שהאהבה היא אושר ועושר, כמעט כמו בשירים, אבל גם התענוג הזה נגזל ממני בגלל הצלקות והמשקעים. אז תני צ´אנס, הזדמנות אחת, זה כל מה שאני מבקש. ותני צ´אנס אחד לעצמך. רק אם תצליחי להעלים לערב אחד את הצלקות שטבועות עמוק עמוק בתוכך, תיתני צ´אנס לקשר הטרי שלנו ותעזרי לו לפרוח וללבלב. ואם לא תעשי את זה... לא, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה. זה יותר מידי כואב. ואני יותר מדי אוהב. אז תני צ´אנס לי ולך ולמה שביננו, טוב? ואחתום בשלוש המילים שאני אומר לך ללא הרף, עד שהן הפכו למעין כינוי: "אני לא הוא".
סמדר שיר / מתוך הספר מכתבי אהבה ל.. "אף אחד לא רואה את הצלקות שלך, אפילו מי שיתקרב אלייך עם זכוכית מגדלת, לא יצליח להבחין בסימן כלשהו שמפר את השלמות החיצונית. אבל אני יודע שאת נושאת צלקות, עמוק עמוק בתוכך, ואני גם יודע שהצלקות האלה, מזכרת מעבר כואב, משפיעות עלייך לא רק בהווה. הן עלולות להעכיר את חייך גם בעתיד. "כבר חשבתי שלא תבוא," אמרת לי בפעם הראשונה שבאתי אלייך. בחמש דקות איחרתי, בסך הכל בחמד דקות. ולא היה זה איחור מכוון, מה שנהוג לקרוא "איחור אקדמאי". אילו היית המורה שלי, אפילו אילו היית המורה הכי קשוחה, היית מאפשרת לי להגן על עצמי, ואני בטוח שבסופו של דבר היית פוסקת שזה לא סתם תרוץ, משהו שנשלף מהמותן, אלא איחור מוצדק. "למה חשבת שאני אתקע לך ברז?" ניסיתי להתבדח. הייתי קצת המום מקבלת הפנים החמוצה שלך. כשפתחת לי את הדלת, ניראית כמו מישהי ששתתה שני בקבוקי לימון. "גם החבר הקודם שלי היה כזה," סיננת בטון נמוך, מבשר רעות. "כזה מה?" נרתעתי. לא היכרתי אותו, ולא רציתי להכיר אותו, ומה שחשוב יותר מהכל - לא רציתי להיות אובייקט להשוואות. "גם החבר הקודם שלי היה מאחר כרוני כזה," נשענת על הדלת, כאילו מתלבטת אם כן או לא לפתוח אותה לרווחה. "גם הוא היה קובע לתשע בערב ומגיע בתשע בבוקר, עם סיפורי אלף לילה ולילה על הפקקים שבדרך, ועל הגשם, ועל החתולה האבודה, ועל כל האסונות האחרים שמנעו ממנו להגיע בזמן." שתקתי. ולא בגלל שלא היה לי מה לאמר. הלשון שלי כאילו נדבקה לייך מרוב תדהמה. אם ככה את מתנפחת עליי בגלל איחור של חמש דקות, חמש דקות כולה, ועוד עם תרוץ מוצדק, מה תעשי אם פעם אאחר אלייך בחצי שעה, בגלל תרוץ שכבר צימח זקן עד לריצפה? ואז שמעתי אותך אומרת: "עבר הרבה זמן עד שקלטתי, שאם הוא מאחר ככה זה לא בגלל שהוא שוכח לבוא בזמן... שזה בגלל שהוא פשוט לא שם עלי, מזלזל בי ונהנה לראות את אני כוססת ציפורניין ומחכה ומחכה." ורק אז הבנתי. רק אז קלטתי שאין כאן עניין של גודל האיחור או הסיבה לאיחור, שיש כאן עניין הרבה יותר מורכב, שהאיחור מהווה סמל לתופעה הרבה יותר מסובכת. לצלקת. צלקת שהוא הותיר בך החבר הקודם שלך. "אבל אני לא הוא," פתחתי ומייד השתתקתי, מרגיש שאני נשמע טיפש ומגוחך. ובחלומות הכי קודרים שלי לא העלתי בדעתי, שאת המשפט האווילי הזה יהיה עליי להשמיע עוד פעמים רבות. "אני לא הוא," אמרתי לך שהגענו לאולם הקולנוע, ובאופן אוטומטי פתחת את הארנק, מוציאה שני שטרות, נחושה בדעתך לשלם את הכרטיס שלך לסרט. ונפגעתי. רציתי לשחק את הג´נטלמן. רציתי לשלם גם בשבילך. ולא רציתי שתחששי, שהתשלום הסמלי הזה מקנה לי איזושהי בעלות עלייך. "אני לא הוא," אמרתי לך כסגרנו את הערב בנשיקה על הלחי, נשיקה קטנה ומהססת, ואת דחית אותי בשתי ידיים, פוחדת שאני אנשק וישר ארוץ לספר לחבר´ה. ונפגעתי. נפגעתי על אמת. כי אני בחיים לא אגלה על מה שביני לבינך. "אני לא הוא," אמרתי לך כסגרנו את החודש הראשון שלנו ביחד ובאתי אלייך עם בקבוק בושם, מתנה ריחנית, מתנה מהלב לרגל המאורע. ונפגעתי מכל הלב כשאת, עוד לפני שפתחת את העטיפה, עוד לפני שהרחת את הבושם, אמרת לי שההוא, זה שיצא איתך לפניי, לא הביא לך מתנה גם שחגגתם שנה לאהבה המתוקה-חמוצה. "אני לא הוא," אני אומר לך שוב ושוב, וכבר נמאס לי להגיד את זה, אני נשבע לך שזה נמאס, אבל מה עוד אני יכול לטעון להגנתי? את רוצה שאטפס לראש המגדל הכי גבוה בעיר ואנופף בשלט ענקי, עליו מתנוססת שלוש מילים: "זאת לא אשמתי!!!"? בחיי שזו לא אשמתי שההוא, זה שיצא איתך לפני, האכיל אותך מרורים. זאת לא אשמתי שההוא, זה שאהבת לפני, לקח את האהבה הטהורה שלך ורמס אותה וניפץ אותה לרסיסים. זאת לא אשמתי שההוא, שהיה החבר הקבוע שלך לפני, לא אהב אותך עד הסוף, לא אהב אותך ברוך, לא לימד אותך שאהבה היא ריקוד זוגי, עיניים בעיניים, ידיים בידיים, שפתיים בשפתיים. אני רוצה להיות זה שיוביל אותך לרחבת הריקודים, אני מת להיות זה שיאחז בידך וידגים לך את הצעדים, אבל אבוד לי. אף פעם לא אהיה החבר הראשון שלך. מישהו כבר היה לפני, מישהו כבר הרס לפני, מישהו כבר גזל ממך את החוויות הראשוניות, שאותן אף פעם לא שוכחים. אם הגעתי אלייך מאוחר מידי, ואין ביכולתי להיות החבר הראשון שלך, אני מת להיות החבר הטוב הראשון שלך, זה שיגלה לך שהאהבה היא אושר ועושר, כמעט כמו בשירים, אבל גם התענוג הזה נגזל ממני בגלל הצלקות והמשקעים. אז תני צ´אנס, הזדמנות אחת, זה כל מה שאני מבקש. ותני צ´אנס אחד לעצמך. רק אם תצליחי להעלים לערב אחד את הצלקות שטבועות עמוק עמוק בתוכך, תיתני צ´אנס לקשר הטרי שלנו ותעזרי לו לפרוח וללבלב. ואם לא תעשי את זה... לא, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה. זה יותר מידי כואב. ואני יותר מדי אוהב. אז תני צ´אנס לי ולך ולמה שביננו, טוב? ואחתום בשלוש המילים שאני אומר לך ללא הרף, עד שהן הפכו למעין כינוי: "אני לא הוא".