לוליטה - סיכום

Ungareska

New member
לוליטה - סיכום

המנהג שלי הוא לכתוב על הספר מיד עם סיום הקריאה. יש לזה יתרון, שאני עדיין מושפע רגשית מהספר, ויש לזה חסרון, והוא שאני לא נותן למאורעות לשקוע לי במח, ואי אפשר לומר שאני כותב מתוך פרספקטיבה. הסיפור ודאי ידוע לכולם, גם לאלה שלא קראו את הספר, לכן לא אבזבז מילים על העלילה - ניתן לסכם את הספר כ"וידויו של סוטה\פדופיל". הספר הוא בהחלט ספר מרגיז ומעצבן, ניתן לומר - טורד מנוחה. ולמה? משום שגם אם הנכם האנשים המוסריים ביותר בעולם, יש רגעים בהם הומברט הומברט יצליח לגרום לכם לאיזושהי תחושה של הבנה לנפשו, למרות הגועליות של מעלליו, שהוא הולך ונהיה יותר ויותר מודע אליהם ככל שהזמן חולף (והעמודים האחרונים הם מפגן של הכאה על חטא). מדובר בהחלט ביצירה מפוארת מבחינת ההתבוננות הפנימית לתוך עולמו של פושע נאלח. הבעיה שלי היתה יותר עם האמצעים הספרותיים שנועדו להשיג מטרה זו. בעוד שנאבוקוב בהחלט מצליח מצליח ליצור מידי פעם משחקי מילים מוצלחים ביותר (צל"ש לתרגום), כינויים משעשעים ומלאי ציניות ואירוניה, וביקורת חברתית מוצלחת במיוחד (מה שמעצבן עוד יותר, כאשר אנו מוצאים את עצמנו מזדהים עם דבריו) לעיתים קרובות הוא גולש לתיאורים מאולצים (למשל תיאורי הנוף והמקומות) ומשעממים. למשל כל הקטע של המסעות שלהם ברחבי ארה"ב היה שיעממומון מתמשך, שרק חיכיתי שייגמר כבר. אבל - בסה"כ הכללי - מומלץ למדי, רק לא להישבר בקטעים המשעממים.
 
לא הייתי מסכם אותו כ-"וידויו של

פדופיל". הכוח, בעיני, של הספר הוא לא רק מתוך ההצלחה של נבוקוב לגרום לנו להזדהות עם אדם שהוא בגבול של סוטה/פדופיל (דבר שעם כל המסכות שלנו הוא בלתי נתפס בעינינו) אלה גם ע"י הצגתה של ספק ילדה ספק נערה כדמות מינית דבר ובראשונה ע"י עצמה. כלומר, היא לא מתביישת בכך אלא להיפך, מודעת לחלוטין למיניות שלה ואף משתמשת בה כדי להשיג צרכים מסויימים. אז נשאלת השאלה: זה שהיא מודעת ומשתמשת בה, הופך את הומברט הומברט לפחות סוטה? פחות פדופיל? מי כאן לא בסדר? הומברט הומברט או אולי הילדה? ואולי בעצם הכל בסדר ומה שכאן סוטה הוא בעצם המחשבה שלנו? אולי בעצם אנחנו כאן הסוטים? ומכאן התחושה הלא נעימה בזמן קריאת הספר.
 

Guy K

New member
זכור לי מקרה

שראיינתי פדופיל לאיזו כתבה. מדובר כאן על לפני כמה שנים טובות, כשהפדופילים של הרשת עוד היו יחסית מוגנים מאחורי האנונימיות הוירטואלית (והעובדה שלמשטרה לא היה מושג מה עושים עם מחשבים). הזדעזעתי לגלות שהפדופיל הזה - איש אינטילגנט מאוד, מבוגר ממני בעשרים שנה לערך - מתנסח בצורה כל כך מרשימה, שלרגע ממש הוא כמעט שכנע גם אותי שפדופיליה זה בסדר. אני מניח שכשאתה פדופיל, אתה מתעסק בנושא הזה 24 שעות ביממה - ויש לך תשובה לכל שאלה. הרי את כל השאלות שאלת כבר את עצמך. וכבר שכנעת את עצמך שזה בסדר. מעבר לזה זה רק עניין של אינטילגנציה וצורת ניסוח. נבוקוב עצמו - היה פדופיל? והספר - פרו פדופיליה? אגב, לשאלה שלך, הילד (בן 30.. יש לך שם אגב?) - אני חושב שעצם ההצגה של הילדה ככמעט בת זוג שווה, וכמישהי שיודעת להשתמש במיניות שלה, היא רק חלק מהפרזנטציה של הפדופיליה כדבר פחות נוראי. הרי אם היה מדובר בלוליטה שלא מבינה מה היא עושה, הספר היה בוודאי הרבה יותר קשה. והרי ידוע שכל ספר הוא השתקפות של המחבר במידה כזו או אחרת. אני מתאר לי שהוא לא רצה להוציא את עצמו מניאק מוחלט.
 
פדופיליה זה מחריד!

אין לי מספיק מילים (ואני גם לא רוצה לחשוב על המילים האלה) כדי לתאר את גודל הזוועה. אני חושב שנבוקוב אולי ריכך את הפדופיליה כדי שתהיה יותר קלה לעיכול לרוב האנשים, וע"י זה לגרום להם לזעזוע. כי הרי אם היה מתוארת שם פדופיליה קשה רוה האנשים לא היו קוראים. וגם ככה הספר היה מוחרם...
 

Guy K

New member
כמובן

אבל כמו כל דבר אחר - אפילו לפדופיליה יש כמה צדדים. אותו פדופיל אמר לי שמאחר והחברה המערבית כל כך מקדשת את התמימות של הילדים - פדופיליה נתפסת כמשהו הרבה יותר חמור ממה שהיתה נתפסת בחברה שבה התמימות של הילדים לא מקודשת. בהודו, נניח. או בתאילנד. אותי באופן אישי זה מזעזע. השיחות איתו היו לי קשות כל כך, שהראיון בעצם מעולם לא יצא לפועל. במיוחד בגלל שכל מה שהוא אמר היה מאוד הגיוני, ומנומק היטב. פשוט הרגשתי שאין לי את הכלים להתמודד איתו, והוא לחלוטים שם אותי בכיס הקטן מבחינת התפלפלויות וניסוחים. ואגב - אולי כשהספר יצא, ביטויים קשים היו גורמים לאנשים להחרים אותו. היום, ככל שהביטויים קשים יותר, והתיאורים זוועתיים יותר - לספר יש יותר רייטינג. רק ראה את הדיונים בעניין יהודית קציר והסקס עם הכלבים בין המיצים המטפטפים, או בוסי "זיינתי את אמא שלי".
 
למעלה