להיות שרמוטה זה לא סתם זה אומנות
אני בת 28. שזה כבר מצב צבירה מצויין וקרקע דשנה לתסכולים וסיפורי "עשו לי". שמעו איזה קטע,(הצצה לחיים של אחת) בירות זה יקר בפאבים. מזמינים שתי קורונה ולימון בתוכו, עם הקש אני מועכת אותו לתוך הנוזל שיותר דומה לשתן מאשר לבירה. הקטע. אה זה. לפני שהגעתי לפאב שקורונה עולה שמה 30 ש"ח כאילו זה זהב נוזלי ולא פחות מזה, מצאתי את עצמי יושבת בתוך הוולבו ישנה מדברת לעצמי. בעצם דיברתי לוולבו. אמרתי לה זו שעתינו הגדולה. אמנם מבול בחוץ ורעמים מרעידים את העולם ואת עירי בפרט, שבר ענן נמשך יום שלם וכיסה עולם קטן כים גדול. ברקים צבעו את הרקיע בצבעים מפחידים כאלה של סרטי אימה ואני כבר ראיתי בעיני רוחי אותי, ואותו ביחד, לא נדלקים. ישבתי בתוכו, טיפסתי מעליו נתתי שלוש לחיצות בדוושות של הגז, יצאתי החוצה , נכנסתי פנימה, עוד פעם יצאתי החוצה, עושה קולות שחבל על הזמן, פותחת מכסה מנוע, ונותנת עם לום מכה על הסטרטר ככה חזק. עושה: אח…! אחר כך משכתי את הצ´וק הביזארי שהתקין לי אליאס הרזה העברתי לו הרבה אנרגיות חיוביות ואמרתי, ובתקיפות, עכשיו!. הניע. על הדקה הניע. אוההה איזו הנעה .. מה הביא אותי הלום? הלומה, ככה אומרים, הלומה מאלכוהול מסתכלת על זה שמסתכל עליי. בעצם הוא ישן. יש כאלה שישנים בעיניים פקוחות. אני יודעת שיש לו עיניים מאוד יפות, ולעור שלו טקסטורה עדינה. עכשיו מה שאני רואה זה את עורו השחום ועיניים בצבע של ים. ארד. אני מזכירה לו. אה. הוא אומר. האוטו שלי חונה ליד פח אשפה ענק. יש לי התקף אסטמתי, אני זקוקה למרלבורו לייט או ונטולין, מה שיבוא עדיף. חיטוט מאסיבי בתיק שלי מניב ג´יפה מצוייה וכל הזבאלה של העולם הזה בצורת קבלות שתפסו לחות, ליפסטיק ישן וחבילת מסטיקים מעוכה. "מה יש לך את?" שואל זה עם העיניים. "אסטמה" אני מחרחרת לו. עושה "אה" והפעם מסתובב לצד השני. כשדיברתי לאוטו שלי הרגשתי קומוניקציה אפקטיבית יותר. לפחות לא טבעתי בתוך שלולית והצלחתי לתמרן לבית שלי בדרכים עקלקלות, העיקר לא בשלולית. "בא לך עוד סיבוב"? שאל זה עם העיניים. עשיתי לו אני "אה" והסנפתי ונטולין. "יש´ך סיגרייה?" "לא מעשן". לא מבינה בחורים יפים שלא מעשנים. בעצם אני לא מבינה בחורים בכלל. הסתובבתי בדירה שלי עושה מלא רעש כדי שיקום ויילך, והוא ישן כאילו אין מחר. אין עבודה לקום אליה אין משימות יום אין חילופי משמרות (הלו בחור.. יש תור!) נרגע הגשם. אני יוצאת עם טרנינג לבדוק למה האזעקה של האוטו עובדת, מה שדי ברור כשראיתי את הכנופייה של הילדים על גג המכונית שלי. שלחתי את אחד הקטנים להביא לי כוס חלב מאמא שלו בשביל הנס, כי לא היה לי כוח ללכת עד המכולת. הייתי יחפה והרגליים שלי נרטבו מהשלוליות המג´ייפות שנשארו על המידרכה. בבית ריח מחניק. פתחתי חלונות וכל האויר של החורף נכנס פנימה. כשהילד בא עם כוס החלב והתנצל על הפנצ´ר החדש שעשו לי ילדי השכונה, ההוא עם העיניים היפות התעורר. מה זה הקור הזה, הוא שואל אותי. רוצה נס? ילד, אמרתי לההוא הקטן, לך למכולת תביא מרלבורו לייט ותקנה לך ביסלי או משהו, שמור ת´עודף אני אומרת ודוחפת לו שטר של 20 לפני שממש יתחרט על זה שהפעיל לי את האזעקה הבוקר. יש המשך שיבוא עם הזמן זה סיפור באמת ארוך
אני בת 28. שזה כבר מצב צבירה מצויין וקרקע דשנה לתסכולים וסיפורי "עשו לי". שמעו איזה קטע,(הצצה לחיים של אחת) בירות זה יקר בפאבים. מזמינים שתי קורונה ולימון בתוכו, עם הקש אני מועכת אותו לתוך הנוזל שיותר דומה לשתן מאשר לבירה. הקטע. אה זה. לפני שהגעתי לפאב שקורונה עולה שמה 30 ש"ח כאילו זה זהב נוזלי ולא פחות מזה, מצאתי את עצמי יושבת בתוך הוולבו ישנה מדברת לעצמי. בעצם דיברתי לוולבו. אמרתי לה זו שעתינו הגדולה. אמנם מבול בחוץ ורעמים מרעידים את העולם ואת עירי בפרט, שבר ענן נמשך יום שלם וכיסה עולם קטן כים גדול. ברקים צבעו את הרקיע בצבעים מפחידים כאלה של סרטי אימה ואני כבר ראיתי בעיני רוחי אותי, ואותו ביחד, לא נדלקים. ישבתי בתוכו, טיפסתי מעליו נתתי שלוש לחיצות בדוושות של הגז, יצאתי החוצה , נכנסתי פנימה, עוד פעם יצאתי החוצה, עושה קולות שחבל על הזמן, פותחת מכסה מנוע, ונותנת עם לום מכה על הסטרטר ככה חזק. עושה: אח…! אחר כך משכתי את הצ´וק הביזארי שהתקין לי אליאס הרזה העברתי לו הרבה אנרגיות חיוביות ואמרתי, ובתקיפות, עכשיו!. הניע. על הדקה הניע. אוההה איזו הנעה .. מה הביא אותי הלום? הלומה, ככה אומרים, הלומה מאלכוהול מסתכלת על זה שמסתכל עליי. בעצם הוא ישן. יש כאלה שישנים בעיניים פקוחות. אני יודעת שיש לו עיניים מאוד יפות, ולעור שלו טקסטורה עדינה. עכשיו מה שאני רואה זה את עורו השחום ועיניים בצבע של ים. ארד. אני מזכירה לו. אה. הוא אומר. האוטו שלי חונה ליד פח אשפה ענק. יש לי התקף אסטמתי, אני זקוקה למרלבורו לייט או ונטולין, מה שיבוא עדיף. חיטוט מאסיבי בתיק שלי מניב ג´יפה מצוייה וכל הזבאלה של העולם הזה בצורת קבלות שתפסו לחות, ליפסטיק ישן וחבילת מסטיקים מעוכה. "מה יש לך את?" שואל זה עם העיניים. "אסטמה" אני מחרחרת לו. עושה "אה" והפעם מסתובב לצד השני. כשדיברתי לאוטו שלי הרגשתי קומוניקציה אפקטיבית יותר. לפחות לא טבעתי בתוך שלולית והצלחתי לתמרן לבית שלי בדרכים עקלקלות, העיקר לא בשלולית. "בא לך עוד סיבוב"? שאל זה עם העיניים. עשיתי לו אני "אה" והסנפתי ונטולין. "יש´ך סיגרייה?" "לא מעשן". לא מבינה בחורים יפים שלא מעשנים. בעצם אני לא מבינה בחורים בכלל. הסתובבתי בדירה שלי עושה מלא רעש כדי שיקום ויילך, והוא ישן כאילו אין מחר. אין עבודה לקום אליה אין משימות יום אין חילופי משמרות (הלו בחור.. יש תור!) נרגע הגשם. אני יוצאת עם טרנינג לבדוק למה האזעקה של האוטו עובדת, מה שדי ברור כשראיתי את הכנופייה של הילדים על גג המכונית שלי. שלחתי את אחד הקטנים להביא לי כוס חלב מאמא שלו בשביל הנס, כי לא היה לי כוח ללכת עד המכולת. הייתי יחפה והרגליים שלי נרטבו מהשלוליות המג´ייפות שנשארו על המידרכה. בבית ריח מחניק. פתחתי חלונות וכל האויר של החורף נכנס פנימה. כשהילד בא עם כוס החלב והתנצל על הפנצ´ר החדש שעשו לי ילדי השכונה, ההוא עם העיניים היפות התעורר. מה זה הקור הזה, הוא שואל אותי. רוצה נס? ילד, אמרתי לההוא הקטן, לך למכולת תביא מרלבורו לייט ותקנה לך ביסלי או משהו, שמור ת´עודף אני אומרת ודוחפת לו שטר של 20 לפני שממש יתחרט על זה שהפעיל לי את האזעקה הבוקר. יש המשך שיבוא עם הזמן זה סיפור באמת ארוך