להיות הורים פתאום

יפעת 44

New member
להיות הורים פתאום

ההודעה של חייכנית על כך שפגישות ההכנה של העמותות אינן מכינות להמתנה ארוכה הזכירו לי משהו שמזמן רציתי להעלות. האם מישהו מכין אותנו לשוק של להיות הורה בפעם הראשונה ? עבורי זו היתה תקופה מאד קשה, שוק נורא. באחת התהפכו לי החיים, אבד לי החופש. פתאום הגיעה לי אורחת קטנה – שחיכיתי לה שנים אמנם – והשתכנה לה בביתי, וכל החיים סובבים סביבה. ואז חשבתי איך באותן פגישות הכנה בעמותה לא הוזכרה אף מילה על המהפך הזה, ונוכחתי כמה תמיכה נחוצה בתקופה הזו הראשונה, בעיקר ממי שחווה בעצמו את החוויה הזו של ילד ראשון מגיע הביתה ומכיר את השוק הזה, והתהליך. לאחר שיצאתי מהמשבר, הרגשתי שעכשיו אני יכולה לעזור לאחרים, ושחבל שלא מתייחסים לכך בעמותות.
 
לא שאני צריכה לסנגר על העמותה בימים

אלו של המתנה... אבל כן דיברו איתנו על הנושאים האלה. התקיימה סדנה של ארבע פגישות ובהחלט עלו נושאים כמו הערכות להמתנה ארוכה, הפגישה הראשונה עם הילד, הכנה למהפך המשמעותי בחיים - המעבר להורות. נכון שהיתה זו סקירה כללית ולא ליווי ארוך ומעמיק, אבל בהחלט נוצרה נקודת מוצא ממנה ניתן לפנות לייעוץ נוסף ולקבוצות תמיכה נוספות, למרות זאת, יש לי הרגשה ששום דבר לא יכול להכין אותנו למעבר החד בין חופש ועצמאות מוחלטת ל"הורות", על כל השלכותיה. דבר אחד ברור לי - העובדה שאני ממש "לא יודעת" מה מצפה לי... ממש כמו הורים ביולוגים לתינוק בן יומו - שום הכנה לא יכולה להכין אותם ל"בום" הגדול. והרי מצבנו הרבה יותר מורכב - גם המתנה (ועצמאות) רבת שנים וגם ילדים שמספקים אתגר גדול יותר בתחילת הדרך. בכל אופן - יש היום כל כך הרבה כלים לתמיכה - אני בהחלט מתכוונת להעזר בהם בבוא היום.
 
לא בכל העמותות

נהוגות פגישות הכנה,והן באמת נראות לי נחוצות.בייחוד לגבי עצם תקופת ההמתנה. לדעתי,דיבור על המעבר או המהפך של להיות הורים בתוך תקופת ההמתנה ,עד כמה שהוא חשוב,יש בו אלמנט של "ללמוד לשחות ביבשה"
,כי חווייתית אפשר להבין את זה כמו שציינת רק כשנמצאים בתוך הדבר עצמו. או,אז,אחרי שהתינוק כבר בבית, אני חושבת שכדאי להתייעץ אם מרגישים את הצורך לכך.המהפך הזה איננו "זבנג וגמרנו" כמו התכנית של אורנה דץ-הוא לוקח כמה וכמה חודשים,ולפעמים גם יותר ולווי מקצועי בחודשים הללו עשוי לחזק ולהעצים.כלומר-התארגנות טכנית בדרך כלל נרכשת מהר משחושבים,אבל ההתארגנות הלא טכנית היא עניין ארוך יותר.נדמה לי שהתהליך עם מי שדיברתי איתו הוא ללמוד לשים את עצמי וצרכי אחרי התינוק או התינוקת וצרכיהם,אבל אחרי כן כשהלמידה הזאת יותר מדי רצינית,צריך גם ללמוד איך בכל זאת לא לשכוח לטפל גם בעצמנו,גם כשאנחנו הופכים להורים במשרה מלאה. שלוש שנים אחרי...אני לא בטוחה ש"המהפך" כבר מזמן מאחורי....
 

משתפרת

New member
שאספר לך משהו?

כשאימצנו את לינדו כבר היינו הורים מנוסים. עינת היתה כבר נערה. ידענו שדרגת החופש שלנו תרד כמעט לגמרי, שכל בילוי או סידור ידרוש התכוננות מיוחדת. ידענו איך מחליפים חיתול, איך מאכילים, איך מרדימים, מהן הסיבות לבכי ואיך מטפלים בהן אחת לאחת, איך לרחוץ תינוק (ולינדו היה בן חודשיים וחצי כשקיבלנו אותו), איך עוזרים לפצפון להפוך לאדם חיובי. היה לנו ברור שנתחבר אליו- שהחיבוק, הטיפול והמגע יעשו לנו את זה. חשבנו שעברנו הכנה מצוינת- ההורות לעינת. איך טעינו! לינדו עשה לנו בית ספר. הוא היה בוכה בכי שלא ניתן להרגעה בשום שיטה. הוא היה סרבן אכילה כפיתי, וגם אם אכל משהו ביום אחד- ביום אחר היה דוחה אותו. הוא היה ישן דקות ספורות לפני צהרים, דקות ספורות (ממש בין 10 ל- 20 דקות) אחה"צ, נרדם בלילה ב-11 רק בידיים שלי, מתעורר פעמים רבות בלילה (פעמיים- שלוש בשעה) ומתעורר סופית ב 6-7 בבוקר. הכי גרוע היה זה שלמרות כל הטיפול האינטנסיבי היו בכל יום מצבים בהם לא יכולתי לעזור לו ולהרגיע אותו. הרגשתי שאני לא ראויה להיות אמא שלו. לקח למעלה מחצי שנה עד שהתנהגותו התייצבה, וכשהגיע לגיל שנה כבר היה פעוט בעל התנהגות נוחה וקלה. אז מסתבר שההכנה הכי טובה שיש היא כמו ללמוד לשחות על היבשה. את יודעת שיש מים, את יודעת שיש תנועות שעושים במים. זה עוזר, אין ספק שזה עוזר. אבל לשחות את שוחה רק כשאת בתוך המים. מה שיכול מאד לעזור במצב הטלטלה הזה הוא לדעת מראש שזה יכול לקרות (יכול, לא חייב). ושזה לא שאת אמא לא טובה, או לא יודעת להיות אמא, שזה שלב וזה טבעי. זה שלב של הסתגלות הדדית. את מסתגלת לתפקידך כאמא, את מסתגלת לחיות עם עוד אדם צעיר, והפעוט/ה שלך מסתגל/ת לחיים בבית ולחיים איתך. אפילו תוך כדי ההסתגלות הזאת, אחריה בוודאי, יגיע האושר.
 

י י ל נ ה

New member
בהורות לא ניתן לעשות תרגיל "על יבש"

וגם לא "על יבש" הינו כבר לימודי ניסיון עם אימוץ ראשון ותהליך ההסתגלות לילד ראשון בבית, כאשר הכל מרגש, הכל חזקמאוד, הכל בפעם הראשונה. חשבנו שעם ילד שני, מה זה יהיה לנו קל! קלי קלות! הרי כבר עברנו הכל, וממש, ממש קל וטוב. המשך דומה למה שתארה משתפרת. עברנו בית ספר אמיתי! אם לפני כן חשבתי, שמגדלים את הילד ובמקביל גדל לו גם ילד שני, הבנו שטעינו בגדול! זה לא אומר, שלא צריך הכנות. אגב, בזמנו עברנו מספר מפגשי הכנה בעמותה, - לא זכור לי שניצלתי ולו טיפה בחומר זה. עם זאת, אין לזלזל בהכנות ובניסיון של אחרים, אך זה עוזר רק כשלא נלחצים, לוקחים רגע חושבים ומנצלים את הידע הקודם ואפשרות להתייעץ. זה עוזר יותר מ1000 סדנאות הכנה "על יבש".
 
אני זוכרת שאמרו לי

"כשתהיי אמא תביני" ואני חשבתי אז שזו ממש לא תשובה לעניין, מה ז'תומרת, גם עכשיו אני מבינה. אז כן, בתיאוריה הבנתי, אבל יש הבדל ענק בין תיאוריה למעשה, ואת זה אף אחד לא יכול לתת לנו או לעשות בשבילנו. יש הבדל בין לדמיין את החיים עם ילד לבין לחיות את החיים בפועל עם ילד. שום דבר הוא לא כמו שדמיינו. העייפות והמותשות אינן תיאורטיות יותר, הן עובדה מוצקה בשטח. ההבנה שיש פעוט שתלוי בך לחלוטין כל הזמן יותר ממשית מממשית. אפילו אי אפשר להבין איזו אהבה זו עד שלא הופכים להיות הורים, למרות הכמיהה והאהבה שבלב שמלווה אותנו עוד לפני שנעשינו הורים בפועל. מה שאני מנסה לומר הוא, שיש דברים שאין בהם קיצורי דרך, צריך לעבור דרכם והזמן והניסיון הנצבר עושים את שלהם. אני כן חושבת שרצוי בקבוצות הכנה להעלות מצבים שעשויים לקרות לאחר החזרה עם הילד הביתה, כדי ללמוד כיצד להתמודד איתם בבוא השעה. זה יכול מאוד להקל. למשל, איך לנהוג כשהילד רץ לכל זר, איך לנהוג כשהילד לא רוצה ללכת לישון, איך לנהוג כשהילד נושך, וכולי וכולי.
 

נעמי 17

New member
היום פגשתי מישהיא מהעבודה

היום פגשתי מישהיא מהעבודה ,היא באה ללמד אותי תכנה בבית על המחשב. הי אם בעצמה לפעוטה בת שנתיים. הסיטואציה הביתית נתנה אפשרות לשוחח קצת יותר באינטימיות. אני רואה אם עובדת במשרה מלאה, עייפה עד מוות, קרובה לדמעות. אישה יפה, מאורגנת , מנהלת שווק בחברה גדולה. עושה מאמצים בלתי אנושיים, לסיים עד חמש, לסגור את הסלולארי ולא לקרוס עם הילדה הקטנה שעכשו גם לא ישנה בגלל הנזלת ...אבל היא מספרת לי שהיא נרשמה גם לפילאטיס, ובשמונה היא גם הולכת לאימון, בשביל עצמה. היא מספרת לי בקטנות כאלה שבעלה עצמאי. היא שואלת המון שאלות קטנות על איך אני מתארגנת. היא כבר יודעת שאני רחוקה מהסבתות, עם ילד בערך באותו הגיל. היא לא רגילה לשוחח בפתיחות על בעיות. אבל אני יודעת בידיוק איפה היא לו רק מהסיבה שהייתי שם, אני מתחילה לספר קצת על עצמי. פתאום היא שואלת, תגידי, מה את אומרת, לקחת את הקטנה מהגן מוקדם או ללכת לישיבה? עניתי שברור שלקחת את הקטנה מוקדם, ואז , ומה לומר? עניתי שעדיף שתאמר שיש לה מיגרנה ותלך לישון יחד עם הקטנה.... ושבדרך תאכל ארוחה בריאה , כי אני מניחה שגם לה כבר התחילו לנשור השערות בגלל חוסר בתזונה נכונה ועייפות מתמשכת. אז הגיעו הדמעות. מי יכול להכין אותנו להתמודדות הזו? זה לא קשור לאימוץ.זה קשור אלינו, ויסלח לי התל אביבי שבחבורה, גם להתמודדות שלנו כנשים עם רמת הציפיות שלנו מעצמנו.
 

Kalla

New member
מצבם של הורים ביולוגיים לא פחות קשה

מבחינה זו, אולי אפילו יותר, כי להם אין בכלל פגישות עם עובדים סוציאליים או פסיכולוגים. אפילו קורס הכנה ללידה אינו מכין להורות אלא רק ללידה עצמה ואולי לימים או שבועות בודדים שאחריה, וגם זאת בעיקר לצדדים הפיזיים של התהליך ושל הטיפול ביילוד. אגב, אני לא חושבת שניתן באמת להתכונן להורות כי לא ניתן לחוות מציאות שהיא כל כך שונה מהמציאות המוכרת לנו לפני שהיא אכן מתרחשת. אבל, לדעתי הורה לעתיד שחש שהוא רוצה ללמוד כמה שיותר על העתיד לבוא, צריך לקחת יוזמה. יש המון מאמרים וספרים על גידול ילדים שאפשר לקרוא ואני מניחה שיש גם קורסים שאפשר להירשם אליהם. האפשרויות של העמותה מבחינה זו מוגבלות מאוד - זה לא מתפקידה להעביר קורסים להורות או לשמש כפסיכולוגים משפחתיים, והמקסימום שהיא יכולה לעשות זה להעביר איזו פגישה או שתיים כלליות בנושא, שזה אולי נחמד לכשעצמו אבל אפילו לא מתקרב למספק.
 

Kalla

New member
ואגב, זו חוויה סובייקטיבית מאוד.

התמזל מזלי ובני הראשון היה ילד נוח, ולכן למרות השינויים המתבקשים בחיים לאחר הולדתו מהר מאוד נכנסנו איתו לתלם ולשגרה רגועה יחסית וחשבתי שגידול ילדים זה לא כזה עניין גדול, ואז הגיע השני והראה לי מה זה. אגב, שניהם ביולוגיים. דווקא כניסתה של המאומצת לחיינו עבר חלק למדי. כבר ממילא היה ילד בגילה בבית ולכן לא היה צורך לשנות את שגרת החיים עם הגעתה, והיא אף הייתה תמיד בעלת המזג הנוח יותר מבין שניהם, ככה ש"הרגשנו" אותה הרבה פחות ממנו. בדיעבד, לאחר 3 לידות ואימוץ אחד, התקופה הקלה ביותר מיד לאחר כניסתו של ילד חדש הביתה הייתה ללא ספק לאחר האימוץ.
 

יפעת 44

New member
ברור שאי אפשר ללמוד על יבש

וברור שגם העמותות אינן הנושא המרכזי כאן, אלא עצם הנושא של להפוך להורים, עם כל הקושי, הוויתורים, האהבה והאושר - כל החבילה הזו, והשוק של ההתחלה - עד שאתה מתאפס פחות או יותר. נדמה לי שהקשיים של ההתחלה - מן הראוי לתת להם מקום של כבוד (ולא של בושה !) בדיון. ואם הייתי צריכה לומר במשפט אחד את המוטו שעזר לי, הייתי אומרת: כל מה שמרגישים זה בסדר, נורמלי, טבעי. איך זה היה אצלכם ?
 

משתפרת

New member
השוני העיקרי כשמאמצים הוא הפתאומיות

יש תקופת המתנה בלי תאריך יעד, ואז פתאום בבת אחת- תוך שבוע או מספר ימים נוסעים, ופתאום יש פעוט במשפחה. ההריון והלידה עם כל השינויים הפיזיולויים והתחושה של העובר הגדל והמתנועע יוצרים איזו הדרגה לקראת ההורות. ההמתנה של האימוץ- לא.
 

Kalla

New member
בדיוק היה סקר בפורום "להיות הורים"

שמאוד מתחבר לשאלות שנדונו בשרשור הזה, ושממנו ניתן לראות שכולנו, הביולוגיים והמאמצים, נמצאים באותה קלחת.
הקישור הוא לפורום שכותבים בו בעיקר הורים ביולוגיים, ולמי שמסיבה כלשהי מתקשה להתמודד עם קריאת הודעות של אנשים שהצליחו להיכנס להריון וללדת כמות גדולה של ילדים לא מומלץ לקרוא בו.
 
תודה על הקישור, היה מעניין

לשמוע איך זה במשפחות אחרות. מהקישור אני מסיקה שהרבה מאוד תלוי באופי של הילדים, ביכולת שלנו כהורים לאזן ולהתחלק בין הילדים והמטלות היומיומיות, ובעזרה שמקבלים מסביב. בסופו של דבר זה מאוד אישי ומשתנה ממשפחה למשפחה ובתוך המשפחה עצמה מילד לילד.
 

Kalla

New member
אכן!

ולהראות זאת הייתה המטרה שלי כשהבאתי את השרשור..
 

יפעת 44

New member
תודה על ההפנייה

מסתבר שרבים מאיתנו עוברים תהליכים דומים פחות או יותר.
 
למעלה