להיות או לא להיות (אמא)
אני בחורה צעירה, כבת 26 + (שואף ל-27), אקדמאית , משכילה, עובדת בעבודה טובה ונשואה קצת פחות משנתיים. אני לא יודעת אם אני רוצה ילדים בשלב הזה ובכלל בשנתיים שלוש הקרובות. הנה - אמרתי את זה . אתם יכולים לדמיין שבשלב הזה של הנישואים הלחץ מהמשפחה מתחיל להתגבר, אבל זה ממש לא מעניין אותי ואני שמה הכל בצד. הבעיה היא שגם הלחץ מבן-הזוג מתחיל להתגבר, וכשבכל פעם אני מעלה את החששות שלי לגבי ילדים הוא נכנס "ללחץ". הוא מבחינתו בשל ומאוד רוצה ילדים. ואני - אני לא יודעת מה עמדתי לגבי העניין עדיין. אני קוראת המון ולא משנה איך הופכים את זה, מי שהכי נפגע כתוצאה מהבאת ילדים לעולם זו האישה. גם אם הזוג שוויוני לפני הילדים, גם אם חלוקת המטלות בבית שווה, גם אם השכר שווה - הכל משתנה כהרף עין לאחר הלידה. ולא רק בבית. גם בחוץ - בשוק העבודה האטרקטיביות שלך כאמא שואפת לאפס ביחס לאישה ללא ילדים. זה פשוט מפחיד אותי. למה לי לעשות משהו שיוביל בסופו של דבר לפגיעה אך ורק בי??? אני לא "אמא" באופי, אני לא מתחברת לילדים ואני גם ממש לא מתחברת למטלות "הנשיות" של הבית. התחיל להמאס לי קצת בעבודה שלי, אני עובדת במקום טוב מבחינת המקצוע שלי וגם מקום טוב לאמהות (משרד ממשלתי), ואני שמה לב ששיחות ההתלבטות שלי (עם בן-הזוג ואנשים הקרובים אלי) לגבי לעזוב אותו תמיד מסתיימות בכך שזה מקום טוב לאמהות... מצד אחד - זה מרתיח אותי. כי גם בן הזוג שלי עובד במקום מסודר (מקביל לממשלה) אבל ההטבות ניתנות רק לאמהות. למה שהוא לא יסיים בשלוש וחצי????? למה יש רק "אמא עובדת" ולא "אבא עובד". זה לא הוגן שכל הלחץ מופעל רק עלי! מצד שני - אני לא אוהבת לעבוד הרבה שעות (למה, רק ילדים צריכים להיות תירוץ לצאת מוקדם? יש לי את העיסוקים שלי...) בתקופה האחרונה כשהתחלתי לחפש עבודה אחרת זה היה אחד מהדברים שהצבתי בעדיפות ראשונה ובגללו כמעט כל המקומות נפסלו על הסף. אומנם היום אני עושה לא מעט שעות נוספות אבל ברור לי שיש לי גמישות רבה שלא היתה לי במקום פרטי. וברור לי שבעתיד ובכלל כשאהיה אמא אז לא תהיה שאלה לגבי השעות. ואם תכף אקבל אעלה בשכר אז בכלל אין לי שום סיבה לעזוב.. אז בעצם יש כאן שתי שאלות: אני יודעת שאני לא רוצה להיות אמא בקרוב. כלפי חוץ אני אומרת לא לפני 28 אבל בפנים אני יודעת שלא לפני 30. איך מתמודדים עם זה מול בן הזוג? איך מתמודדים עם לחץ של המשפחה שהופך להיות מאסיבי ובוטה יותר ויותר? השאלה השניה אולי לא קשורה לפורום הזה, אבל תמיד טוב לשמוע חוות דעת - האם לוותר על סיפוק בעבודה למען שעות עבודה נוחות (משהו שכאמור אני רוצה גם היום) ושכר טוב (שבחיים לא הייתי מקבלת בחוץ מבלי שידרשו ממני שעות רבות ...) . חשוב לציין שיש מסלול קידום בעבודה הזו , אך גם הוא לא טומן בחובו הרבה עניין בתפקיד.
אני בחורה צעירה, כבת 26 + (שואף ל-27), אקדמאית , משכילה, עובדת בעבודה טובה ונשואה קצת פחות משנתיים. אני לא יודעת אם אני רוצה ילדים בשלב הזה ובכלל בשנתיים שלוש הקרובות. הנה - אמרתי את זה . אתם יכולים לדמיין שבשלב הזה של הנישואים הלחץ מהמשפחה מתחיל להתגבר, אבל זה ממש לא מעניין אותי ואני שמה הכל בצד. הבעיה היא שגם הלחץ מבן-הזוג מתחיל להתגבר, וכשבכל פעם אני מעלה את החששות שלי לגבי ילדים הוא נכנס "ללחץ". הוא מבחינתו בשל ומאוד רוצה ילדים. ואני - אני לא יודעת מה עמדתי לגבי העניין עדיין. אני קוראת המון ולא משנה איך הופכים את זה, מי שהכי נפגע כתוצאה מהבאת ילדים לעולם זו האישה. גם אם הזוג שוויוני לפני הילדים, גם אם חלוקת המטלות בבית שווה, גם אם השכר שווה - הכל משתנה כהרף עין לאחר הלידה. ולא רק בבית. גם בחוץ - בשוק העבודה האטרקטיביות שלך כאמא שואפת לאפס ביחס לאישה ללא ילדים. זה פשוט מפחיד אותי. למה לי לעשות משהו שיוביל בסופו של דבר לפגיעה אך ורק בי??? אני לא "אמא" באופי, אני לא מתחברת לילדים ואני גם ממש לא מתחברת למטלות "הנשיות" של הבית. התחיל להמאס לי קצת בעבודה שלי, אני עובדת במקום טוב מבחינת המקצוע שלי וגם מקום טוב לאמהות (משרד ממשלתי), ואני שמה לב ששיחות ההתלבטות שלי (עם בן-הזוג ואנשים הקרובים אלי) לגבי לעזוב אותו תמיד מסתיימות בכך שזה מקום טוב לאמהות... מצד אחד - זה מרתיח אותי. כי גם בן הזוג שלי עובד במקום מסודר (מקביל לממשלה) אבל ההטבות ניתנות רק לאמהות. למה שהוא לא יסיים בשלוש וחצי????? למה יש רק "אמא עובדת" ולא "אבא עובד". זה לא הוגן שכל הלחץ מופעל רק עלי! מצד שני - אני לא אוהבת לעבוד הרבה שעות (למה, רק ילדים צריכים להיות תירוץ לצאת מוקדם? יש לי את העיסוקים שלי...) בתקופה האחרונה כשהתחלתי לחפש עבודה אחרת זה היה אחד מהדברים שהצבתי בעדיפות ראשונה ובגללו כמעט כל המקומות נפסלו על הסף. אומנם היום אני עושה לא מעט שעות נוספות אבל ברור לי שיש לי גמישות רבה שלא היתה לי במקום פרטי. וברור לי שבעתיד ובכלל כשאהיה אמא אז לא תהיה שאלה לגבי השעות. ואם תכף אקבל אעלה בשכר אז בכלל אין לי שום סיבה לעזוב.. אז בעצם יש כאן שתי שאלות: אני יודעת שאני לא רוצה להיות אמא בקרוב. כלפי חוץ אני אומרת לא לפני 28 אבל בפנים אני יודעת שלא לפני 30. איך מתמודדים עם זה מול בן הזוג? איך מתמודדים עם לחץ של המשפחה שהופך להיות מאסיבי ובוטה יותר ויותר? השאלה השניה אולי לא קשורה לפורום הזה, אבל תמיד טוב לשמוע חוות דעת - האם לוותר על סיפוק בעבודה למען שעות עבודה נוחות (משהו שכאמור אני רוצה גם היום) ושכר טוב (שבחיים לא הייתי מקבלת בחוץ מבלי שידרשו ממני שעות רבות ...) . חשוב לציין שיש מסלול קידום בעבודה הזו , אך גם הוא לא טומן בחובו הרבה עניין בתפקיד.