לא שיר, אולי פרוזה
אמשח לחוות דעתכם על הסיפור הקצר שכתבתי בנוסח מכתב שלא ישלח: אחותי, אייך? אני נוגעת בירך שמאל שלי וממששת את הצלקת. עבודה יפה עשו עלינו, ואנחנו כל כך פחדנו. אני מתגעגעת ללפחד יחד איתך, את חסרה לי. האם גם את נוגעת בצלקת בירך ימין שלך, ומרגישה שמשהו חסר? האם גם את לא למדת עדיין שאפשר להסתובב במיטה מתוך שינה? את מענישה אותי, ובעצם את מענישה את כולנו. הלכת ולא השארת עקבות וגם לא רמזים. הלוואי ויכולתי לבקש ממך סליחה כי היום אני מבינה שטעיתי. חכי, תקשיבי עד הסוף, אוקיי? אני זוכרת איך כולם התייחסו אלינו, כאילו אני החזקה, אני הריאלית, אני זו שמביאה את הציונים הטובים, אני זו שעליה אפשר לסמוך, ואם היינו צריכות להגיע למקום כלשהו ואת לא רצית, היה ברור שנגיע ולא תצליחי לעצור בעד שתינו. אבל היום, אחרי שהקשר הפיזי נותק, בבקשה, אל תנתקי גם את הקשר הנפשי בין שתינו, כי הבנתי, הבנתי מי היא בעצם החזקה כאן ומי היא ה"נשענת". הבנתי מי במשך שנים לקחה על עצמה את האשמה, מי נשאה בעול, מי היתה הבסיס של מה שנקרא האחיות דפנירית. כל כך סימבולי ורק עכשיו אני מבינה עד כמה נכון. נירית, השדה החרוש, מוכן לזריעה, מוכן לשורשי עץ הדפנה. והיום אני מרגישה כמו עץ ששורשיו תועים באוויר והאגו שלי כבר לא מתנפח מכך ששמי נבחר להיות ראשון בכינוי שלנו. אתמול ראיתי כלב, בדיוק כמו פוגי: שחור ולבן, אפילו אוזן אחת היתה שמוטה. אבל הוא היה ממושמע ונצמד לבעליו, נתן לי ללטף אותו וניסה להבין איזה סרט רץ מאחורי ארובות עיניי. אילו ראה את הסרט, ואת בטח יודעת איזה, הוא היה משתולל ונובח. את זוכרת איך רצנו ביחד בעודנו מחוברות, כדי לתפוס את פוגי? כמה צחקנו ושמחנו אז שאיננו מחוברות הפוך ושפנינו פונות לאותו כיוון? מרוב צחוק כמעט השתתקו איברינו ומוחנו סירב להמשיך במשימה. את זוכרת איך ניחשת לאיזה כיוון פנה מאחורי המכולת של שמחה? יש בך את זה נירית, את החוש השישי, מה שאני קוראת לו ביני לבין עצמי – החוש השני, גם בגלל שהיינו שתיים שהן אחד, וגם בגלל איך שהיית קופאת ונראית כמקשיבה, כשומעת דברים שאחרים לא מסוגלים לשמוע. אני נזכרת במרד הראשון שלך שאחרי הניתוח. הלכת והסתפרת וצבעת את השיער. תמיד היה לנו אותו שיער, בלונד ארוך ושמח שבגללו קנאו בנו בנות ובזכותו הפכו הבנים ליצירתיים בהלצותיהם, ולא הבנתי איך את מסוגלת להיות נגד אחד מסמלי ההיכר שלנו, אחד הסמלים שנתנו לנו את היוקרה. אבל היום אני מבינה שרק אני רציתי ביוקרה הזו ובשתלטנותי קבעתי שזהו גם רצונך. זו היתה הפעם הראשונה שהראיתי סימני חולשה, לידך - ובכלל. את יודעת מה? אלו היו סימני תלות, בעוד את הראית כמה עצמאית את. הלכתי אחריך למספרה כשרצת, להפתעת כולם השתקמת מהר יותר ממני, והלכתי לצידך כשלא רצת, משנה צדדים כמנסה למשוך את תשומת ליבך. במספרה התיישבת דווקא על כורסה שאין מימינה מקום ישיבה, הבנתי שרצית להפגין את חוסר הקשר בינינו. אז נעמדתי שם מימינך ושתקתי. אני מודה שנשביתי בשינוי בהתגלמותו. נכון, הייתי נגד התספורת והצבע, שלא ידעתי באותם רגעים שהולך להיות ג'ינג'י חזק, אבל האומץ שלך וההפתעה שבו אותי. להביט בך ולראות מישהי שאיננה זהה לי, זה היה כמו להסתכל במראה ולגלות שם אדם אחר. כל כך הרבה מראות היו שם במספרה של תמי, ובכולן, ראיתי רק אותך, מכל הזוויות, שיער ארוך של שנים ביחד נחתך ונופל לרצפה כמו שלכת לפני עונה שכמותה לא היתה עלי כדור הארץ. והנה את היית המוקד עכשיו. כולם ראו רק אותך, ועלי הסתכלו רק לצורך השוואה. סקרנים מהשכונה וסקרנים זרים מילאו את חלון המספרה, מציצים פנימה. רציתי באותו רגע לעשות שינוי כמוך, שגם אותי יראו, הלו – אני זו שתמיד התייחסתם אליה, אני היא הראש, הדוברת! כמובן שלא אמרתי. הגאווה שלי לא נתנה לי. המשכתי לטפח את המראה הקודם שלנו, וכאן התחלתי בטעות שגרמה לך ללכת: התעלמתי לגמרי מכל מה שעשית, התייחסתי אליך כאל שיגעון חולף. ואז הגיע הצבא והמרחק בינינו רק דחה את מועד עזיבתך. נירית, אני יודעת איפה טעיתי הכי הרבה, באותו שישי אחה"צ שהגעת מהצבא, מאד קשה לי להודות בזה לכן אני מתנחמת בכך שאת לא באמת קוראת את המכתב הזה, אבל תני לי בבקשה הזדמנות לשפוך? פעם אחרונה לנעוץ בך את שורשי, להרגיש שיש שם אדמה. רצית חָברה. כן, לא רצית אחות, אלא חָברה. מישהי לספר לה ולהתייעץ איתה על החבר החדש שלך, זה שאת מאבדת בו עניין לאט לאט, וחבל לך בגלל מי שהוא ובגלל שהוא אוהב אותך. היית פתוחה, ללא מעצורים, סיפרת לי דבר אישי שלא יכולת לספר למישהו אחר, ואני, במקום לעזור ניצלתי את הרגע להתנצח איתך פעם אחת ואחרונה, פעם אחת יותר מדי: הצדקתי אותו, איך קראו לו, גל? הצדקתי את גל וגערתי בך על הנטיות האימפולסיביות שלך, על הרעב הבלתי פוסק שלך לחפש כל הזמן ריגושים, וכשאמרתי את זה, שתינו ידענו שאני משווה ביני לבינו. איבדתי אותך, ואני מצטערת. אני נוגעת בירך שמאל שלי וממששת את הצלקת. תיקנו אותנו פיזית, אבל לא רוחנית. הייתי רוצה ששוב נשכב על שולחן הניתוחים עם הכובעים המצחיקים האלה, ושוב נאמר אחת לשנייה "בהצלחה אחותי", ואז נתעורר ואני אתנהג אחרת. אני יודעת שלא תקראי את המכתב הזה, אבל אולי תשמעי אותו עם החוש הזה שלך, אחותי.
אמשח לחוות דעתכם על הסיפור הקצר שכתבתי בנוסח מכתב שלא ישלח: אחותי, אייך? אני נוגעת בירך שמאל שלי וממששת את הצלקת. עבודה יפה עשו עלינו, ואנחנו כל כך פחדנו. אני מתגעגעת ללפחד יחד איתך, את חסרה לי. האם גם את נוגעת בצלקת בירך ימין שלך, ומרגישה שמשהו חסר? האם גם את לא למדת עדיין שאפשר להסתובב במיטה מתוך שינה? את מענישה אותי, ובעצם את מענישה את כולנו. הלכת ולא השארת עקבות וגם לא רמזים. הלוואי ויכולתי לבקש ממך סליחה כי היום אני מבינה שטעיתי. חכי, תקשיבי עד הסוף, אוקיי? אני זוכרת איך כולם התייחסו אלינו, כאילו אני החזקה, אני הריאלית, אני זו שמביאה את הציונים הטובים, אני זו שעליה אפשר לסמוך, ואם היינו צריכות להגיע למקום כלשהו ואת לא רצית, היה ברור שנגיע ולא תצליחי לעצור בעד שתינו. אבל היום, אחרי שהקשר הפיזי נותק, בבקשה, אל תנתקי גם את הקשר הנפשי בין שתינו, כי הבנתי, הבנתי מי היא בעצם החזקה כאן ומי היא ה"נשענת". הבנתי מי במשך שנים לקחה על עצמה את האשמה, מי נשאה בעול, מי היתה הבסיס של מה שנקרא האחיות דפנירית. כל כך סימבולי ורק עכשיו אני מבינה עד כמה נכון. נירית, השדה החרוש, מוכן לזריעה, מוכן לשורשי עץ הדפנה. והיום אני מרגישה כמו עץ ששורשיו תועים באוויר והאגו שלי כבר לא מתנפח מכך ששמי נבחר להיות ראשון בכינוי שלנו. אתמול ראיתי כלב, בדיוק כמו פוגי: שחור ולבן, אפילו אוזן אחת היתה שמוטה. אבל הוא היה ממושמע ונצמד לבעליו, נתן לי ללטף אותו וניסה להבין איזה סרט רץ מאחורי ארובות עיניי. אילו ראה את הסרט, ואת בטח יודעת איזה, הוא היה משתולל ונובח. את זוכרת איך רצנו ביחד בעודנו מחוברות, כדי לתפוס את פוגי? כמה צחקנו ושמחנו אז שאיננו מחוברות הפוך ושפנינו פונות לאותו כיוון? מרוב צחוק כמעט השתתקו איברינו ומוחנו סירב להמשיך במשימה. את זוכרת איך ניחשת לאיזה כיוון פנה מאחורי המכולת של שמחה? יש בך את זה נירית, את החוש השישי, מה שאני קוראת לו ביני לבין עצמי – החוש השני, גם בגלל שהיינו שתיים שהן אחד, וגם בגלל איך שהיית קופאת ונראית כמקשיבה, כשומעת דברים שאחרים לא מסוגלים לשמוע. אני נזכרת במרד הראשון שלך שאחרי הניתוח. הלכת והסתפרת וצבעת את השיער. תמיד היה לנו אותו שיער, בלונד ארוך ושמח שבגללו קנאו בנו בנות ובזכותו הפכו הבנים ליצירתיים בהלצותיהם, ולא הבנתי איך את מסוגלת להיות נגד אחד מסמלי ההיכר שלנו, אחד הסמלים שנתנו לנו את היוקרה. אבל היום אני מבינה שרק אני רציתי ביוקרה הזו ובשתלטנותי קבעתי שזהו גם רצונך. זו היתה הפעם הראשונה שהראיתי סימני חולשה, לידך - ובכלל. את יודעת מה? אלו היו סימני תלות, בעוד את הראית כמה עצמאית את. הלכתי אחריך למספרה כשרצת, להפתעת כולם השתקמת מהר יותר ממני, והלכתי לצידך כשלא רצת, משנה צדדים כמנסה למשוך את תשומת ליבך. במספרה התיישבת דווקא על כורסה שאין מימינה מקום ישיבה, הבנתי שרצית להפגין את חוסר הקשר בינינו. אז נעמדתי שם מימינך ושתקתי. אני מודה שנשביתי בשינוי בהתגלמותו. נכון, הייתי נגד התספורת והצבע, שלא ידעתי באותם רגעים שהולך להיות ג'ינג'י חזק, אבל האומץ שלך וההפתעה שבו אותי. להביט בך ולראות מישהי שאיננה זהה לי, זה היה כמו להסתכל במראה ולגלות שם אדם אחר. כל כך הרבה מראות היו שם במספרה של תמי, ובכולן, ראיתי רק אותך, מכל הזוויות, שיער ארוך של שנים ביחד נחתך ונופל לרצפה כמו שלכת לפני עונה שכמותה לא היתה עלי כדור הארץ. והנה את היית המוקד עכשיו. כולם ראו רק אותך, ועלי הסתכלו רק לצורך השוואה. סקרנים מהשכונה וסקרנים זרים מילאו את חלון המספרה, מציצים פנימה. רציתי באותו רגע לעשות שינוי כמוך, שגם אותי יראו, הלו – אני זו שתמיד התייחסתם אליה, אני היא הראש, הדוברת! כמובן שלא אמרתי. הגאווה שלי לא נתנה לי. המשכתי לטפח את המראה הקודם שלנו, וכאן התחלתי בטעות שגרמה לך ללכת: התעלמתי לגמרי מכל מה שעשית, התייחסתי אליך כאל שיגעון חולף. ואז הגיע הצבא והמרחק בינינו רק דחה את מועד עזיבתך. נירית, אני יודעת איפה טעיתי הכי הרבה, באותו שישי אחה"צ שהגעת מהצבא, מאד קשה לי להודות בזה לכן אני מתנחמת בכך שאת לא באמת קוראת את המכתב הזה, אבל תני לי בבקשה הזדמנות לשפוך? פעם אחרונה לנעוץ בך את שורשי, להרגיש שיש שם אדמה. רצית חָברה. כן, לא רצית אחות, אלא חָברה. מישהי לספר לה ולהתייעץ איתה על החבר החדש שלך, זה שאת מאבדת בו עניין לאט לאט, וחבל לך בגלל מי שהוא ובגלל שהוא אוהב אותך. היית פתוחה, ללא מעצורים, סיפרת לי דבר אישי שלא יכולת לספר למישהו אחר, ואני, במקום לעזור ניצלתי את הרגע להתנצח איתך פעם אחת ואחרונה, פעם אחת יותר מדי: הצדקתי אותו, איך קראו לו, גל? הצדקתי את גל וגערתי בך על הנטיות האימפולסיביות שלך, על הרעב הבלתי פוסק שלך לחפש כל הזמן ריגושים, וכשאמרתי את זה, שתינו ידענו שאני משווה ביני לבינו. איבדתי אותך, ואני מצטערת. אני נוגעת בירך שמאל שלי וממששת את הצלקת. תיקנו אותנו פיזית, אבל לא רוחנית. הייתי רוצה ששוב נשכב על שולחן הניתוחים עם הכובעים המצחיקים האלה, ושוב נאמר אחת לשנייה "בהצלחה אחותי", ואז נתעורר ואני אתנהג אחרת. אני יודעת שלא תקראי את המכתב הזה, אבל אולי תשמעי אותו עם החוש הזה שלך, אחותי.
תודה.