משלכם בכינוי אחר
New member
לא קשור לנושא הפורום- אבל רוצה לשתף
גם ב"פורום הבית" , במסגרת "נקיון פסח פנימי" שאני מנסה לעשות..
מכתב לאבא.
אבא.
אני כותבת את המילה הזו "אבא" – וכבר קשה לי איתה... אבהות היא לא רק עובדה גנטית. היא מעורבות פעילה ובחירה להיות חלק בחיים של הילד שלך, היא הרצון להיטיב עמו והמאמצים לעשות זאת...אני כותבת לך את המכתב הזה, שלא יגיע אליך – כי אני רוצה להשיל מעלי את המשא הכבד הזה (תרתי משמע... ) . אני רוצה לומר, ולצעוק לעולם : התעללת בי!! במשך שנים ארוכות, מגיל 12 לערך, אולי לפני , ועד שעזבתי את הבית לחלוטין.
במשך שנים, קראת לי דובה, שמנה, בהמה, דוחה, צבטת אותי במתניים ואמרת לי "תראי תראי" ומשכת לי את החולצה וניסית להרים אותה כדי שיראו לי את הבטן.
גרמת לי להרגיש חסרת ערך, טפשה, דוחה.
אמרת לי שאף אחד לא יעסיק אותי, לא יאהב אותי בגלל איך שאני נראית ושבעצם אתה עושה לי טובה גדולה כי אתה מעודד אותי לרזות. אמרת לי שרק בנות רזות מצליחות בחיים, ושלכל עבודה שאני ובחורה רזה נהיה מועמדות אליה – היא תקבל את העבודה.
נתת לי ועודדת אותי לקחת כדורים ( "מרזי מורית" ) בגיל ההתבגרות , שבו התזונה חשובה מאוד וכדורי דיאטה הם סכנה של ממש.
צעקת עלי כשהייתי פותחת את המקרר להתרחק ממנו. הסתכלת על כל דבר שהכנסתי לפה.
היית מחביא ממני את המפתחות של ארון הממתקים.
לא הגיע לי שתשפיל אותי, שתצעק עלי, שתגרום לי לרצות לקבור את עצמי באדמה, לרצות להיות אנורקסית ולמות רק כדי "להראות לך" שעשית טעות חמורה.
והאמת - שלא הייתי כל כך שמנה. מעולם לא הייתי שדופה, אבל גם לא הייתי מאוד שמנה, והייתי ילדה חכמה, יפה ומוכשרת. ילדה עם בטחון עצמי ברצפה, שרק ירד וירד כתוצאה מההשפלות הבלתי פוסקות שעברתי. את המטענים האלה, אני נושאת עמי עד היום- פיזית ונפשית, הם ה"ריפוד" שלי וההגנה שלי נגד העולם, מול הפחד שיגעו בי, שיפגעו בי שוב, כפי שפגעת אתה.
רציתי שתקבל אותי כמו שאני, למרות שאני לא הבת "האידיאלית" מבחינת מראה. רציתי שתאהב אותי בזכות מה שאני ולא בגלל מה שאני לא. ולא רק שתגיד לי שאתה משפיל אותי כי אתה אוהב אותי.
הצלחתי. אני בנאדם חכם ומוכשר. יש לי עבודה טובה שמעריכים אותי בה. מעולם לא הייתה עבודה שלא קיבלו אותי אליה בגלל המראה שלי. קיבלו אותי בזכות היכולות שלי. לא הייתה לי בעיה למצוא בן זוג – מוצלח, חכם ואוהב. לא הייתה לי בעיה להביא לעולם ילד מקסים. יש לי חברים שאוהבים אותי. החיים שלי שלמים ומוצלחים. המראה שלי לא עצר אותי מלהצליח בשום דבר - למרות מה שאמרת לי. במשך שנים הסתרתי, שתקתי ולא סיפרתי. עכשיו- אני מספרת, לאט לאט, מוציאה את כל הרעל החוצה מהגוף ומהנפש.
המשקל- נשאר , שריד להתעללות הנפשית שעברתי במשך שנים ארוכות. היום אני רוצה לסגור את הפינה הזו, להשאיר אותה מאחורי , יחד עם ההגנות הללו.
ולמרות שהמכתב הזה לא יגיע אליך לעולם, אני רוצה שתבקש סליחה. סליחה על כל השנים שבהם השפלת, ומחצת אותי , סליחה על שלטון הטרור שניהלת בבית, סליחה על כך שלא באמת היית שם עבורי ושכל תכליתך כהורה התמצתה בהענקה חומרית ובהתעללות נפשית.
אני כותבת את זה, בנסיון להתנקות מבפנים על ידי שיתוף החוצה. מתוך הרצון להתפנות מהעול הזה, ולהמשיך בחיים (הנהדרים ) שיש לי, בלי מטען עודף.
גם ב"פורום הבית" , במסגרת "נקיון פסח פנימי" שאני מנסה לעשות..
מכתב לאבא.
אבא.
אני כותבת את המילה הזו "אבא" – וכבר קשה לי איתה... אבהות היא לא רק עובדה גנטית. היא מעורבות פעילה ובחירה להיות חלק בחיים של הילד שלך, היא הרצון להיטיב עמו והמאמצים לעשות זאת...אני כותבת לך את המכתב הזה, שלא יגיע אליך – כי אני רוצה להשיל מעלי את המשא הכבד הזה (תרתי משמע... ) . אני רוצה לומר, ולצעוק לעולם : התעללת בי!! במשך שנים ארוכות, מגיל 12 לערך, אולי לפני , ועד שעזבתי את הבית לחלוטין.
במשך שנים, קראת לי דובה, שמנה, בהמה, דוחה, צבטת אותי במתניים ואמרת לי "תראי תראי" ומשכת לי את החולצה וניסית להרים אותה כדי שיראו לי את הבטן.
גרמת לי להרגיש חסרת ערך, טפשה, דוחה.
אמרת לי שאף אחד לא יעסיק אותי, לא יאהב אותי בגלל איך שאני נראית ושבעצם אתה עושה לי טובה גדולה כי אתה מעודד אותי לרזות. אמרת לי שרק בנות רזות מצליחות בחיים, ושלכל עבודה שאני ובחורה רזה נהיה מועמדות אליה – היא תקבל את העבודה.
נתת לי ועודדת אותי לקחת כדורים ( "מרזי מורית" ) בגיל ההתבגרות , שבו התזונה חשובה מאוד וכדורי דיאטה הם סכנה של ממש.
צעקת עלי כשהייתי פותחת את המקרר להתרחק ממנו. הסתכלת על כל דבר שהכנסתי לפה.
היית מחביא ממני את המפתחות של ארון הממתקים.
לא הגיע לי שתשפיל אותי, שתצעק עלי, שתגרום לי לרצות לקבור את עצמי באדמה, לרצות להיות אנורקסית ולמות רק כדי "להראות לך" שעשית טעות חמורה.
והאמת - שלא הייתי כל כך שמנה. מעולם לא הייתי שדופה, אבל גם לא הייתי מאוד שמנה, והייתי ילדה חכמה, יפה ומוכשרת. ילדה עם בטחון עצמי ברצפה, שרק ירד וירד כתוצאה מההשפלות הבלתי פוסקות שעברתי. את המטענים האלה, אני נושאת עמי עד היום- פיזית ונפשית, הם ה"ריפוד" שלי וההגנה שלי נגד העולם, מול הפחד שיגעו בי, שיפגעו בי שוב, כפי שפגעת אתה.
רציתי שתקבל אותי כמו שאני, למרות שאני לא הבת "האידיאלית" מבחינת מראה. רציתי שתאהב אותי בזכות מה שאני ולא בגלל מה שאני לא. ולא רק שתגיד לי שאתה משפיל אותי כי אתה אוהב אותי.
הצלחתי. אני בנאדם חכם ומוכשר. יש לי עבודה טובה שמעריכים אותי בה. מעולם לא הייתה עבודה שלא קיבלו אותי אליה בגלל המראה שלי. קיבלו אותי בזכות היכולות שלי. לא הייתה לי בעיה למצוא בן זוג – מוצלח, חכם ואוהב. לא הייתה לי בעיה להביא לעולם ילד מקסים. יש לי חברים שאוהבים אותי. החיים שלי שלמים ומוצלחים. המראה שלי לא עצר אותי מלהצליח בשום דבר - למרות מה שאמרת לי. במשך שנים הסתרתי, שתקתי ולא סיפרתי. עכשיו- אני מספרת, לאט לאט, מוציאה את כל הרעל החוצה מהגוף ומהנפש.
המשקל- נשאר , שריד להתעללות הנפשית שעברתי במשך שנים ארוכות. היום אני רוצה לסגור את הפינה הזו, להשאיר אותה מאחורי , יחד עם ההגנות הללו.
ולמרות שהמכתב הזה לא יגיע אליך לעולם, אני רוצה שתבקש סליחה. סליחה על כל השנים שבהם השפלת, ומחצת אותי , סליחה על שלטון הטרור שניהלת בבית, סליחה על כך שלא באמת היית שם עבורי ושכל תכליתך כהורה התמצתה בהענקה חומרית ובהתעללות נפשית.
אני כותבת את זה, בנסיון להתנקות מבפנים על ידי שיתוף החוצה. מתוך הרצון להתפנות מהעול הזה, ולהמשיך בחיים (הנהדרים ) שיש לי, בלי מטען עודף.
