מיכל של יואב ואסף
New member
לא עוד אחד! ../images/Emo7.gif (ארוך)
אני מתנצלת מראש שאני כותבת מתוך רגשנות והתקף הורמונים - אבל אמרו לי שעד חודשיים אחרי הלידה יהיו התקפי הורמונים - אז אם נותנים, למה לא לקחת?!? אחד הפחדים הכי גדולים שלי מאז שנכנסתי להריון היה שהתינוק יהיה העתק של יואבי. אתם מכירים אותי מספיק טוב כדי לדעת עד כמה שאני אוהבת את הילד שלי, אבל רציתי, בסתר ליבי, ילד בריא. אסף היה מהרגע הראשון ה"חויה המתקנת" של יואבי. ילד טוב ושקט (יואבי המסכן כל כך סבל מהרגע הראשון שהוא נולד), הכל התנהל על מי מנוחות. הכל היה קל (בחיי! אתם עדים שאני כמעט ולא מקטרת) וגם אם היה קצת קשה, זה היה עדיין יותר קל מהטיפול ביואבי. כשיואבי נולד הייתי נורא מדוכדכת (לא חושבת שזה קשור לתופעות הדיכאון אחרי הלידה, אני חושבת שזה קשור לחוסר הניסיון שלי כאמא) ומידי פעם - ביני לבין עצמי - אני שואלת אם הבעיות של יואבי אולי נוצרו כי לקח לנו זמן להתחבר אחד לשני (ושמישהו ינסה להפריד בינינו היום). עם אסף החיבור היה מיידי והיה לי ברור שהפעם הכל יהיה אחרת. לפני שבועיים שמתי לב שהעור של אסף מאוד מאוד יבש. הלכנו לרופאה שאיבחנה אסתמה של העור. גם יואבי התחיל ככה. בימים האחרונים שמתי לב שאסף לא כתמול שלשום. משתעל, מנוזל, חסר מנוחה, צורח יותר ועם עיניים בוהקות (אבל בלי חום). אתמול היה גשום אז לא הלכתי איתו לרופאה כי לא רציתי להוציא אותו מהבית. אתמול בלילה הוא הקיא ולא התעורר במהלך הלילה כדי לאכול. בסיטואציה אחרת הייתי שמחה (4.5 שעות שינה רצופות היו לי), אבל משהו שם לא נראה לי וקצת הפך לי את הבטן. הבוקר היינו במסיבת חנוכה של יואבי בגן. הילד כמובן היה כוכב! התרגשתי ממש עד דמעות! המסיבה היתה מושקעת כל כך והיה תענוג לראות אותו יושב, מנגן (בתוף, בקסילופון ואפילו עם "משולש") ושר. בסיום המסיבה נסעתי לקופ"ח. האבחנה? התחלה של ברונכוליטיס כשהרופאה אמרה לי את זה, קיבלתי פיק ברכיים והתישבתי. ככה בדיוק התחיל הכל עם יואבי... הברונכוליטיס שהפכה לאסתמה ומי יודע מה עוד טומנת בחובה. רצנו מהר לעשות אינהלציה וקיבלנו הפניה לשניידר אם תהיה החמרה או כמו שהרופאה אומרת "אם הוא לא יראה לך" (היא יודעת שאפשר לסמוך עלי שאני לא אלך סתם). אני יודעת שלמתבונן מהצד ברונכוליטיס זה לא נורא, אבל הפחד הנוראי הזה שהופך לי את הבטן שאומר לי כל הזמן - גם אצל יואבי זה התחיל ככה... ה' יודע עד כמה שאני אוהבת את הילד שלי. בחיים לא הייתי מוכנה להחליף אותו בשום ילד "רגיל" אחר. הילד הזה הוא האור של חיי. ואני יושבת כאן ובוכה כי ככה גם יואבי התחיל ואני לא רוצה עוד אחד אותו הדבר...
אני מתנצלת מראש שאני כותבת מתוך רגשנות והתקף הורמונים - אבל אמרו לי שעד חודשיים אחרי הלידה יהיו התקפי הורמונים - אז אם נותנים, למה לא לקחת?!? אחד הפחדים הכי גדולים שלי מאז שנכנסתי להריון היה שהתינוק יהיה העתק של יואבי. אתם מכירים אותי מספיק טוב כדי לדעת עד כמה שאני אוהבת את הילד שלי, אבל רציתי, בסתר ליבי, ילד בריא. אסף היה מהרגע הראשון ה"חויה המתקנת" של יואבי. ילד טוב ושקט (יואבי המסכן כל כך סבל מהרגע הראשון שהוא נולד), הכל התנהל על מי מנוחות. הכל היה קל (בחיי! אתם עדים שאני כמעט ולא מקטרת) וגם אם היה קצת קשה, זה היה עדיין יותר קל מהטיפול ביואבי. כשיואבי נולד הייתי נורא מדוכדכת (לא חושבת שזה קשור לתופעות הדיכאון אחרי הלידה, אני חושבת שזה קשור לחוסר הניסיון שלי כאמא) ומידי פעם - ביני לבין עצמי - אני שואלת אם הבעיות של יואבי אולי נוצרו כי לקח לנו זמן להתחבר אחד לשני (ושמישהו ינסה להפריד בינינו היום). עם אסף החיבור היה מיידי והיה לי ברור שהפעם הכל יהיה אחרת. לפני שבועיים שמתי לב שהעור של אסף מאוד מאוד יבש. הלכנו לרופאה שאיבחנה אסתמה של העור. גם יואבי התחיל ככה. בימים האחרונים שמתי לב שאסף לא כתמול שלשום. משתעל, מנוזל, חסר מנוחה, צורח יותר ועם עיניים בוהקות (אבל בלי חום). אתמול היה גשום אז לא הלכתי איתו לרופאה כי לא רציתי להוציא אותו מהבית. אתמול בלילה הוא הקיא ולא התעורר במהלך הלילה כדי לאכול. בסיטואציה אחרת הייתי שמחה (4.5 שעות שינה רצופות היו לי), אבל משהו שם לא נראה לי וקצת הפך לי את הבטן. הבוקר היינו במסיבת חנוכה של יואבי בגן. הילד כמובן היה כוכב! התרגשתי ממש עד דמעות! המסיבה היתה מושקעת כל כך והיה תענוג לראות אותו יושב, מנגן (בתוף, בקסילופון ואפילו עם "משולש") ושר. בסיום המסיבה נסעתי לקופ"ח. האבחנה? התחלה של ברונכוליטיס כשהרופאה אמרה לי את זה, קיבלתי פיק ברכיים והתישבתי. ככה בדיוק התחיל הכל עם יואבי... הברונכוליטיס שהפכה לאסתמה ומי יודע מה עוד טומנת בחובה. רצנו מהר לעשות אינהלציה וקיבלנו הפניה לשניידר אם תהיה החמרה או כמו שהרופאה אומרת "אם הוא לא יראה לך" (היא יודעת שאפשר לסמוך עלי שאני לא אלך סתם). אני יודעת שלמתבונן מהצד ברונכוליטיס זה לא נורא, אבל הפחד הנוראי הזה שהופך לי את הבטן שאומר לי כל הזמן - גם אצל יואבי זה התחיל ככה... ה' יודע עד כמה שאני אוהבת את הילד שלי. בחיים לא הייתי מוכנה להחליף אותו בשום ילד "רגיל" אחר. הילד הזה הוא האור של חיי. ואני יושבת כאן ובוכה כי ככה גם יואבי התחיל ואני לא רוצה עוד אחד אותו הדבר...