לא נמחק לי מהעיניים. בבוקר, יצאתי באוטו

[יוספה 51]

לא נמחק לי מהעיניים. בבוקר, יצאתי באוטו

ורכב שעבר אותי ונהגו דיבר בפלאפון דרס חתול, במראה ראיתי את החתול מפרפר עד שהפסיק. ישר צלצלתי ל- 106, לא הצלחתי למצוא כוחות ללכת לראות מה קורה, מצטערת, אם החתול היה ממשיך בתנועות הייתי הולכת (אולי), אבל הבנתי שהוא מת, ואני הייתי בהלם. הם באו די מהר, והלב שלי כבד כל היום.

 

[עמית184]

מבין לגמרי ומזדהה איתך לחלוטין!

 

[יוספה 51]

קשה לי עם הזוועה הזו, וגם קשה עם

זה שאני לא יכולה להכריח את עצמי לצאת ולעזור. למרות שכאן לא באמת יכולתי, ובכל זאת... .

 

[עמית184]

מהתיאור שלך משתמע שלא היה עוד מה לעשות

גם אם היית עוצרת את האוטו, כנראה שלא היית יכולה לעזור לו עוד. כן, זה קשה. מסוג המצבים בחיים שבהם חייבים להקשיח את הלב, לסובב את המבט, ולהמשיך הלאה.

קל לומר, אבל קשה מאוד כשזה קורה. גם אחרי שנים רבות וחיים מלאי ציניות וחשיפה לסבל, זה עדיין קשה מאוד.

מצד שני, רגש החמלה והצער שלא נותן לך מנוח כעת, הוא הוא הרגש שמותיר אותנו אנושיים.

 

[יוספה 51]

תודה עמית. כבד כבד...

 

[בילי28]

מהמשפט האחרון שלך

שאני מסכימה איתו לגמרי, עולה שרוב האנושות, לרבות הנהג הדורס, אינה אנושית... אבל כמובן שזו רק דעתי הסובייקטיבית לחלוטין.

 

[phobe1]