היה לי יום עמוס כולל שעות בים עם המשפחה (מאוד כיף)
(מחר יום שני לעבודה, אבל אני כבר לא לחוץ כמו שהייתי שבוע שעבר)
היו (ויש) לי חברים שהם אנשים כאלו שמסוגלים לגשת אל מישהו ולפנות אליו (ככה הם הפכו לחברים שלי). לא מטריד אותם מה חושבים עליהם. ולפעמים אנשים דוחים אותם וזה לא מפריע להם בכלל. וכאילו בעיקרון למה באמת שזה יפריע להם. זה היה ועבר.
אבל אני כל כך לא רואה את עצמי אי פעם עושה משהו כזה. בעיקרון יש דרכים לעבוד על עצמך בדברים כאלו ולהשתפר. ואפשר לומר שמה שעשיתי השבוע היה צעד בכיוון הנכון. אבל זה צעד בכיוון הנכון ומה שדילן תיארה זה מרגיש כאילו עוד איזה אלפיים צעדים הלאה מאיפה שאני.
אולי בעצם גם יעל כאן מאותה סיבה.
אני מאוד מבינה אותך, כי גם לי רתיעה מאוד גדולה מהרעיון של כאילו "לכפות את עצמי" על מקום/אנשים שלא באמת רוצים אותי.
אז מה שעשית זה באמת דרש אומץ ושמחה שמצאת את האומץ הזה בסוף.
ושיהיה לך שוב בהצלחה בעבודה גם חושבת שזה דבר מעולה שאתה מתחיל מיומיים בשבוע ולא מעמיס על עצמך.
[וגם כי יהיה לך עדיין גם זמן לפורום ]
כל מה שלונה אמרה בדיוק אני גם מאד מבינה את ההרגשה ומאד מבינה את ההרגשה הטובה כשאחת ל20 פעם מצליחים להתגבר על זה ולעשות משהו עם עצמך.
תודה רבהאין לי הרבה מה להגיד חוץ מזה אני גאה בך!
ושמחה שאתם חוזר לעבודה בתנאים שמתאימים לך
(מחר יום שני לעבודה, אבל אני כבר לא לחוץ כמו שהייתי שבוע שעבר)
כן, יש לי בעיה שאני נכנס למצב חקירה וזה שמישהו כתב על איזו סדרה מובילה אותי למבוך של דפי ויקיפדיה שבסופם אני קורא בפירוט את התקרית מלפני 40 שנה שבה במהלך צילומי הסרט אזור הדמדומים נהרגו בתאונה איש ושני ילדים. (זה היה מרתק ואכל לי איזה שעתיים כי קראתי גם כתבות שונות שמתייחסות לזה ואיך זה השפיע על הבן של הבמאי)זה האמת לא כזה מפליא כשלוקחים בחשבון את כל העבודות מחקר המקיפות והמיותרות שאתה עושה עם כל תגובה שלך בשרשורים האלה
האמת שלא. זאת אחת מהאחיות שכן מופיעות בתמונת מסך שלי. אבל האחות שלא מופיעה בתמונת מסך גרה לידי ויש לה 3 ילדים. כמות שעות הבייביסיטר חינם שנתתי לה היא עצומה.אני מקווה שזו האחות שלא מופיעה בתמונת מסך בטלפון שלך, כי אתה צריך לפצות אותה על זה איכשהו. ולשמור על הילדה שלה חודש שלם נראה לי כמו התחלה של פיצוי הולם.
אני גם מצאתי שהשיטה האגרסיבית טובה לי יותר מאשר הפאסיבית. אבל אני כנראה הרבה יותר בוטה ממך.
כשעברתי לגור כאן לא היו לי חברות כי לא הכרתי אף אחד, וכל הבנות שעבדו אצלנו היו ממש צעירות (בנות 18-19 ואני הייתי בת 28) וזה לא שאני לא יכולה להיות חברה של אנשים שצעירים ממני, או מבוגרים ממני. אבל פשוט לא היה לנו שום דבר במשותף. רובן היו הבנות האלה בבית הספר שאף פעם לא הייתי חברה שלהן, לא כי הן מגעילות או רעות או משהו. הן פשוט לא מענייניות. אחת מהן הייתה יותר סבבה וכן הסתדרתי איתה, גם גרתי איתה בהתחלה, אז עזר שהיא הייתה נורמלית. אבל היינו עובדות מלא ובזמן הפנוי שלה היא הייתה מעדיפה לבלות עם החבר שלה וגם בגלל שהיא מתחת לגיל 21 זה הגביל המון מקומות שרציתי ללכת אליהם והיא לא יכלה לבוא.
ואז יום אחד הייתי בפארק של הכלבים וראיתי שם את מי שהיום היא השותפה שלי ועוד שתי בנות אחרות מדברות על איזו הופעה שהן עומדות ללכת אליה, התקרבתי אליהן קצת כדי לרחרח ושמעתי שהן הולכות לראות איזו להקה שמאוד רציתי לראות. והכרתי את השותפה שלי ברמה שכנית כזאת של "היי מה קורה" את השתים האחרות נראה לי שראיתי לפני בפארק אבל לא חושבת שדיברתן איתן בכלל לפני. או שאולי גם סתם איזה נפנוף אמריקאי כזה לאנשים שלא מכירים ברחוב כי הם לא נראים רוצחים סדרתיים. אבל החלטתי שאני צריכה חברות. ואני ממש רוצה ללכת להופעה הזאת. אז סוג של נדחפתי להן לשיחה ואמרתי שאני אומנם לא מוזמנת אבל אני מזמינה את עצמי. למזלי הן היו ממש חמודות ואמרו "בטח, תבואי יהיה ממש כיף!" ומאז אנחנו חברות ממש טובות.
מה שמצחיק אבל זה שזה היה לפני די הרבה זמן (6 שנים) אבל מידי פעם אנשים חדשים היו שואלים אותנו איך אנחנו מכירות, ואני תמיד הייתי מספרת את הצד שלי של "כפיתי עליהן להיות חברות שלי" או "נדחפתי להן לבילוי שלא הוזמנתי אליו" אבל הן בכלל לא זכרו את זה ככה. מבחינתן אם תשאלו אותן, הן יספרו שהן הזמינו אותי. אז הנקודה שלי היא שאפילו בסיטואציה כזאת שנראה שאי אפשר לפרש אחרת, עדין איך שאנחנו קוראים אותה זה לא בהכרח איך שהסביבה שלנו רואה אותנו. ונגיד במקרה שמילי ציינה לגבי הבנות, אני באמת חושבת שיש מצב שזה באמת לא בכוונה לפגוע. אני אומנם לא מכירה את הנפשות הפועלות, אבל לפעמים יציאות לקפה או משהו אחרי העבודה מגיעות באופן ספונטני ואז אם זה מוצלח אז רוצים לשחזר ואז אוטומטית מזמינים את מי שהיה שם לפני בלי לחשוב לרגע אולי צריך להזמין גם אנשים אחרים.
אז אניווי, כל החפירה הזאת הייתה כדי להגיד שאני עם ארינמל.
זה לחלוטין נכון.המסר של הסיפור שלך ממש חשוב.
אנחנו כל כך עסוקים בלחשוב מה אנשים אחרים חושבים עלינו שזה אבסורדי כי אנשים אחרים לא חושבים עלינו אלא רק על מה אנשים אחרים חושבים עליהם.
היו (ויש) לי חברים שהם אנשים כאלו שמסוגלים לגשת אל מישהו ולפנות אליו (ככה הם הפכו לחברים שלי). לא מטריד אותם מה חושבים עליהם. ולפעמים אנשים דוחים אותם וזה לא מפריע להם בכלל. וכאילו בעיקרון למה באמת שזה יפריע להם. זה היה ועבר.
אבל אני כל כך לא רואה את עצמי אי פעם עושה משהו כזה. בעיקרון יש דרכים לעבוד על עצמך בדברים כאלו ולהשתפר. ואפשר לומר שמה שעשיתי השבוע היה צעד בכיוון הנכון. אבל זה צעד בכיוון הנכון ומה שדילן תיארה זה מרגיש כאילו עוד איזה אלפיים צעדים הלאה מאיפה שאני.
דילן בטח עשתה איזה פשע נוראי והיא נמצאת איתנו כחלק מcommunity service שלה (כן, אני לא זוכר איך קוראים לזה בעברית).נראה יש סיבה שכולנו עם חרדה חברתית קולקטיבית מעדיפים את תפוז (לאדעת אז מה דילן עושה כאן היא האקסטרוברט שאימץ את כולנו)
אולי בעצם גם יעל כאן מאותה סיבה.