לא יכולתי להישאר אדישה

LAYL

New member
לא יכולתי להישאר אדישה

להודעה הזו, פורסמה בפורום שכן, ומצאתי לנכון להדביקה כאן: • כנראה גם מותי יהיה לשוואו מרור ו 21:32 | 26/10/04 ככל שעובר הזמן אני מתחילה לחשוב על המוות אחרת, לא כאירוע טרגי, לא כסוף עצוב (בעצם, אולי למרות הכול עצוב שזה הסוף) אלא כפתרון אמיתי, אולי יחידי, לצאת ממצב ללא מוצא. לא, אינני מרחמת על עצמי ואינני מבקשת רחמים (לא בהזדמנות הזאת בכל אופן). אני פשוט חושבת בהיגיון, וההיגיון שלי אומר לי שבלתי אפשרי למשוך את החידלון המשמים וחסר התקווה, שרק מטעמי נוחות, יכונה להלן "חיים" או ליתר דיוק וכדי שלא לגלוש להכללות מסוכנות ובלתי רלוונטיות לכל אדם אחר, "החיים שלי". אני בת 40 פלוס פלוס (ואלה הפלוסים היחידים במצבי....חחחח) ואין לי שום דבר ששווה לקום בשבילו בבוקר. אני קמה בכל זאת, כדי לטפל, מטעמים הומניים במי שאני מטפלת (בהתנדבות הגובלת בהקרבה וללא תשלום, אין מי שישלם ואין מקום להתעכב על העניין הזה), כדי לעשות עוד איזו פעולה מתישה במסע התלאות והמאבקים הבלתי נלאים לצורך הישרדות במדינה האיומה הקרויה ישראל, מדינת היהודים המופלאים שאינם מבחינים כמה רבים בתוכם הקניבלים שאוכלים אדם לתיאבון, בלי להשאיר עקבות ובלי לעבור על החוק, כי החוק הבלתי כתוב אך השריר וקיים ומכובד אולי יותר מכל החוקים הוא חוק האינטרסים העצמיים, רצוי מאוד החומריים, שעל מזבחם אפשר לאכול כל יד המושטת אלינו לעזרה. ככה לפחות יהיה בה תועלת, נאום ביביהו. רקע תמציתי להסבר, אני מובטלת כמעט שלוש שנים, אקדמאית דימיקולו, מוכשרת כנראה קצת יותר מהמקובל בסביבה (אי אפשר להיות מוכשרת פחות! פשוט כבר אין לאן לרדת עוד), בדרך כלל נחשבת לאינטליגנטית ומשכילה, אבל לא מלחכת פנכות ולא מלקקת את רגליהם המסריחות של בוסים עלובים ומטומטמים. נכון, זהו מתכון נפלא לאבד עבודה, אבל לא בגלל זה איבדתי אותה (אם כי רוב המלחכים שרדו, אחרים גם הם עפו), ולא בגלל זה לא השגתי עבודה. אולי הגיל בעיקר בעוכריי וזה הולך ונעשה גרוע יותר מטבע הדברים בכל יום, כך שבוקר מחר יהיה רע יותר אפילו מהיום, עד כמה שזה אפשרי. אני חיה מהבטחת הכנסה של 1200 שקל בחודש, כן, ככה כבר שנה וחצי, החובות בשמיים, המים מנותקים, חשמל ינותק בכל יום, אין כבלים, אין אינטרנט (אני משתמשת כרגע במחשב לא שלי), המקרר ריק, אני הולכת ומשמינה מאוכל הכי זול שעוד זמין לי, הולכת ומתכערת (למי יש כסף לטיפוח, למספרה וכו'). הבית העלוב שאני גרה בו נראה כמו חורבה בסגנון דיקנסי או ויקטורהוגואי אמיתי, כולל החלונות והתריסים השבורים, הקירות המתקלפים, המנורות הפגומות וכו' וכו'. אבל אני אופטימית, עוברת בלי סוף על מודעות הדרושים ושולחת אינסוף קורות חיים שרובם ככולם אינם נענים, הולכת לאפס הראיונות שאני מוזמנת אליהם בשביל לבזבז את זמני הלא יקר, מחזרת אפילו אחרי מעסיקות שיסכימו לתת לי עבודה בניקיון, בדוורות , במשהו. נענית תמיד שיתקשרו אליי ומתייאשת מהמתנה כל יום מחדש. אני אופטימית. בסוף יהיה סוף גם לסבל הזה, ואולי בוקר אחד אתעורר מעל גווייתי ואגלה שיש חיים אחרים בעולם אחר. הבעיה היא בשביל מה באתי לעולם הזה? בשביל למצות את מצב האבטלה עד תום? טוב, נודה על האמת, אני פסימית. אני יודעת שהמוות יפטור אותי מבעיותיי ולא אצטרך לדאוג עוד לחשבונות חשמל ולחם אחיד ותפוחי אדמה ופסטה של ארבע בעשר, שגם הם כבר מעל ליכולתי, אבל חבל לי לדעת בוודאות איומה ובלתי מתייפייפת שגם מותי כמו חיי יהיה לשווא.
 

קסומה

New member
חרפה/בושה

שבמדינה כביכול "מתוקנת" כשלנו עדיין יש מצבים מחפירים שכאלו. עדיין ישנם אנשים שצריכים להגיע לתחתית כדי לשרוד ולעבור את היום. קשה להבין את "הצימצומים" שהפעיל משרד האוצר על חשבונם של מעוטי היכולת. עצוב לקרוא את דירדור מצבה הכלכלי והנפשי של המובטל המבוגר. של זה שהולך מדחי אל דחי ועושה מאמץ לשמור על מעט השפיות שנותרה בו. אם זאת, אולי, אם תפצח הכותבת בקריירת שירה וזימרה, אולי אז תבוא הישועה. שהרי, כל מי שבחזקת אנונימיות, בארצנו- משמע לא קיים. ליבי איתה ועם כל המובטלים שחווים על בשרם את הכאב, החוסר והאין אונים.
 
למעלה