ofrikkkiii
New member
לא יכולה עם הכאב והבדידות הנוראים האלו
היי, שוב נעצו לי סכין בלב- לפחות ככה אני מרגישה.. זה התחיל בזה שלפני כמה שעות אחותי- שהלא עובדת בהוסטל עם ילדים אוטיסטים כחלק מהתנאי קבלה שלה לתואר שני בפסיכולוגיה- התחילה להגיד שהיא מרגישה שהיא שונאת את הילדים האלה, ושאין הרבה מה לעשות איתם ושהם מסכנים וישארו ככה- וכמובן- איך אפשר לדבר על ילדים אוטיסטים בלי להזכיר אותי?- מהר מאוד הדברים שלה גלשו לזה שאם היא במקום אמא שלי הייתה אמא לילד אוטיסט או עם הפרעת התנהגות היא לא הייתה משאירה אותו בבית ושולחת אותו למוסד.. ישר היא התחילה לצעוק על אמא שלי על זה שאחותי הייתה ילדה "רגילה" ובגלל זה לה אמא שלי הציבה גבולות ואני הייתי חולה כל הזמן ובגלל זה אמא שלי פחדה לצעוק עלי כמו עליה.. אחרי שאחותי הלכה חששתי שאמא שלי נפגעה אז אמרתי לה לא להתייחס לתסביכים ולתסכולים של אחותי ושגם לי נמאס שאחותי לא מדברת איתי. ובמקום להבין אותי אמא שלי אמרה שהיא לא נפגעת ואחותי פשוט עדיין מודאגת מהרזון שלי.. - נמאאאאאססס לייי מכל העניין הזה של הרזון! אני יצאתי כבר מההפרעת אכילה המחורבנת הזו ואני אוכלת מתי שבא לי וכמה שבא לי ומה שבא לי ומרגישה שאני עולה במשקל- הבעיה אצלי שהשומן נאגר באיזור המותניים והבטן וכמעט בכלל לא בשאר הגוף ובגלל זה לא רואים..- אז הראיתי לאמא שלי את הגב שלי- שנראה הרבה יותר טוב כי כבר לא רואים כל חוליה וכל עצם על עמוד השדרה שלי- ובמקום לעודד אותי, במקום להבין אילו מאמצים אדירים אני עושה- מה היא אומרת לי: "כן, קצת יותר טוב"- בקול כזה מתחמק- ואח"כ היא עוד אומרת לי: את צריכה להתחיל לאכול לא רק יותר אלא גם כמויות גדולות יותר- כאילו שאני לא עושה את זה.. נורא נפגעתי מההתנהגות שלה והתחלתי להרביץ לעצמי מרוב תסכול על זה שלא רואים כמה שאני משמינה-- ואז אמא שלי התחילה לצרוח עלי: "את כל הזמן אומרת לי שאת בריאה והשתנית.. בן אדם בריא לא מכה את עצמו!".. אח"כ התחלתי לבכות ואמרתי שאני בסה"כ רוצה אחות אוהבת ותומכת- עכשיו אני זו שמתחננת שתהיה לה אחות ולא אחותי כמו שהיה בילדות שלה.. ושוב- במקום הבנה, איזו תגובה אני מקבלת: "זה לא יקרה בזמן הקרוב ואת צריכה להבין את זה.. את לא יודעת מה עבר עליה וכמה שהיה לה קשה שבמשך כל הילדות שלה לא הייתה לה אחות נורמאלית, אז עכשיו היא מוציאה את העצבים שלה ואת צריכה להבין את זה.." אני מרגישה כ"כ בודדה ומדוכאת.. כ"כ כואב לי.. עד כדי כך שאפילו התחלתי ללטף לעצמי את הראש- פשוט אני כ"כ זקוקה להבנה, לחום, למגע אנושי תומך, לליטוף, לחיבוק.. אין לי משפחה שעומדת מאחורי, אין לי חבר, אין לי חברה טובה, אין לי אף אחד בעולם!- כמובן חוץ מפה בפורום- מה הייתי עושה בלעדיכם?.. מצטערת שוב על החפירה- פשוט רע לי והייתי חייבת לשתף.. אני חוששת שאם לא אספר למישהו אני פשוט אתמוטט מרוב כאב.. המון תודה לכולכם על ההקשבה!
היי, שוב נעצו לי סכין בלב- לפחות ככה אני מרגישה.. זה התחיל בזה שלפני כמה שעות אחותי- שהלא עובדת בהוסטל עם ילדים אוטיסטים כחלק מהתנאי קבלה שלה לתואר שני בפסיכולוגיה- התחילה להגיד שהיא מרגישה שהיא שונאת את הילדים האלה, ושאין הרבה מה לעשות איתם ושהם מסכנים וישארו ככה- וכמובן- איך אפשר לדבר על ילדים אוטיסטים בלי להזכיר אותי?- מהר מאוד הדברים שלה גלשו לזה שאם היא במקום אמא שלי הייתה אמא לילד אוטיסט או עם הפרעת התנהגות היא לא הייתה משאירה אותו בבית ושולחת אותו למוסד.. ישר היא התחילה לצעוק על אמא שלי על זה שאחותי הייתה ילדה "רגילה" ובגלל זה לה אמא שלי הציבה גבולות ואני הייתי חולה כל הזמן ובגלל זה אמא שלי פחדה לצעוק עלי כמו עליה.. אחרי שאחותי הלכה חששתי שאמא שלי נפגעה אז אמרתי לה לא להתייחס לתסביכים ולתסכולים של אחותי ושגם לי נמאס שאחותי לא מדברת איתי. ובמקום להבין אותי אמא שלי אמרה שהיא לא נפגעת ואחותי פשוט עדיין מודאגת מהרזון שלי.. - נמאאאאאססס לייי מכל העניין הזה של הרזון! אני יצאתי כבר מההפרעת אכילה המחורבנת הזו ואני אוכלת מתי שבא לי וכמה שבא לי ומה שבא לי ומרגישה שאני עולה במשקל- הבעיה אצלי שהשומן נאגר באיזור המותניים והבטן וכמעט בכלל לא בשאר הגוף ובגלל זה לא רואים..- אז הראיתי לאמא שלי את הגב שלי- שנראה הרבה יותר טוב כי כבר לא רואים כל חוליה וכל עצם על עמוד השדרה שלי- ובמקום לעודד אותי, במקום להבין אילו מאמצים אדירים אני עושה- מה היא אומרת לי: "כן, קצת יותר טוב"- בקול כזה מתחמק- ואח"כ היא עוד אומרת לי: את צריכה להתחיל לאכול לא רק יותר אלא גם כמויות גדולות יותר- כאילו שאני לא עושה את זה.. נורא נפגעתי מההתנהגות שלה והתחלתי להרביץ לעצמי מרוב תסכול על זה שלא רואים כמה שאני משמינה-- ואז אמא שלי התחילה לצרוח עלי: "את כל הזמן אומרת לי שאת בריאה והשתנית.. בן אדם בריא לא מכה את עצמו!".. אח"כ התחלתי לבכות ואמרתי שאני בסה"כ רוצה אחות אוהבת ותומכת- עכשיו אני זו שמתחננת שתהיה לה אחות ולא אחותי כמו שהיה בילדות שלה.. ושוב- במקום הבנה, איזו תגובה אני מקבלת: "זה לא יקרה בזמן הקרוב ואת צריכה להבין את זה.. את לא יודעת מה עבר עליה וכמה שהיה לה קשה שבמשך כל הילדות שלה לא הייתה לה אחות נורמאלית, אז עכשיו היא מוציאה את העצבים שלה ואת צריכה להבין את זה.." אני מרגישה כ"כ בודדה ומדוכאת.. כ"כ כואב לי.. עד כדי כך שאפילו התחלתי ללטף לעצמי את הראש- פשוט אני כ"כ זקוקה להבנה, לחום, למגע אנושי תומך, לליטוף, לחיבוק.. אין לי משפחה שעומדת מאחורי, אין לי חבר, אין לי חברה טובה, אין לי אף אחד בעולם!- כמובן חוץ מפה בפורום- מה הייתי עושה בלעדיכם?.. מצטערת שוב על החפירה- פשוט רע לי והייתי חייבת לשתף.. אני חוששת שאם לא אספר למישהו אני פשוט אתמוטט מרוב כאב.. המון תודה לכולכם על ההקשבה!
