Snow Color Thoughts
New member
לא יכולה איתך ולא יכולה בלעדיך ../images/Emo10.gif
רע לי איתך. אני סובלת מכל רגע. כל דבר שאתה עושה מעצבן אותי. כל דבר מעלה לי את הפיוז. הגעתי למצב שבו אני מפחדת שנדבר, שניפגש, שנהיה - כי כנראה שאתעצבן, שאפגע, שאסבול - וכבר אין לי כוח לזה יותר. אני יודעת שלא נתחתן לעולם. אני יודעת שלעולם לא אדע איך הילדים שלנו נראים. אני יודעת שאף פעם לא יוכל להיות לנו בית ולא משכנתא ולא אסיפות הורים ולא ארוחות שישי, בהן נתווכח למי הולכים השבוע, ולא חדר שינה גדול כזה, עם מיטה ענקית באמצע (שאני אעצב), שום דבר מכל זה לא יהיה לנו בחיים. הקשר שלנו נועד למות. ועכשיו הוא גוסס, ואתה לא שם לב. אתה לא רואה את הכאב שלי, את התסכול, את התקווה המתפוגגת שהייתה לי פעם שכן נצליח להיות מאושרים. אתה לא רואה את הדמעות בעיניי כל לילה לפני שאני נרדמת, וכל בוקר כשאני קמה לעוד יום נטול תקווה. וכשאתה כן רואה את אותן דמעות - זה בכל מקרה לא משנה, כי זה כאילו אתה לא רואה. אותו דבר. ואתה תמיד באפטיות שלך, טוען שעברת הרבה בחיים, שאינך מתרגש מהריבים הדפוקים שיש לנו כל הזמן. רק שאינך מבין, שזה לא סתם ריבים קטנים ורגילים, ריבים שמחר יעברו וייעלמו. אלה ריבים שמשאירים בי צלקות, וכל ריב גורם לי להבין עוד ועוד שהקשר הזה צועד לכיוון הבטוח של הסוף. אתה אומר לי תמיד אתה שלי לנצח. שאתה לא הולך לשום מקום. אתה רק לא מבין, שאני רוצה שתלך, מתפללת שתלך, חולמת על זה שסוף כל סוף תלך, ואתה כבר יודע למה, כי אני לא מסוגלת ללכת בעצמי. אז אתה מבטיח לי שתמיד תהיה איתי, הבטחה דפוקה בפני עצמה, אבל לא משנה, אבל אתה לא מבין שהדמעות יורדות, כי אני יודעת ש*אני* לא תמיד אהיה איתך. בסוף יימאס לי. בסוף אני אלך ממך אהובי. השאלה היא רק מתי. ואני מנסה, בכל פגישה שלנו אני מנסה מחדש. ואז אני רואה אותך, ואתה אומר לי משהו כמו "חיים שלי, נסיכה שלי, התגעגעתי אלייך". ואתה מחבק אותי, וכל הכוחות עוזבים אותי, כל הכוחות שנאגרו בי בזמן שלא היינו אחד בחברת השניה, כל העצבים, כל הכעס, הכל עוזב אותי, ונשאר רק הרצון הפאטתי ואידיוטי ליפול לתוך זרועותיך ולשמוע שאתה אוהב אותי, ולספר לך איך עבר עליי היום ומה עשיתי ואיך זה היה, ולראות אותך צוחק ומשועשע ממני (כמו שאתה תמיד משועשע כשאתה מקשיב לי או צוחק מהפרצופים שאני עושה לך או מסתכל לי בעיניים כשאני יורדת לך), ואני פשוט לא מסוגלת לקום וללכת, פשוט ל א מ ס ו ג ל ת. אז אלה שאומרים ש- 50% מהפיתרון זה להודות בבעיה, הם טועים! אני ידעתי שהקשר הזה לא נועד להיות מההתחלה, ונשארתי. נשארתי כי היה בך משהו, שאני לא יכולה להסביר, וכל פעם שאני מסתכלת עליך אני יודעת שזה לא משהו שדמיינתי, אני יודעת שאני אוהבת אותך בכל ליבי, ובדיוק באותו בטחון, אני יודעת שלא נועדנו להיות אף פעם, וזה קורע לי את הלב. אני לא יכולה לקום וללכת ממך! אני צריכה את הבום הזה שיגרום לי להתעשת! אבל הוא לא מגיע, או שאולי הוא הגיע עשרות אלפי פעמים, אבל האהבה הייתה חזקה יותר מכל בום. אני אוהבת אותך כל כך, כל כך, כל כך... אלוהים, אם רק היית יודע כמה אני אוהבת אותך, אם רק היה לך מושג, היית פשוט בהלם... היית בהלם! אבל אתה אף פעם לא תבין, כמו שמעולם לא הבנת למה אף פעם לא נוכל להיות מאושרים, כמו שאף פעם לא ראית כמה אנחנו שונים, כמו שמעולם לא אהבת אותי כמו שאני רוצה שגבר יאהב אותי, כי אם היית אוהב אותי באמת, היית מבין שלעולם לא תוכל לעשות אותי מאושרת, ואז היית קם והולך, כדי שאוכל להיות מאושרת עם מישהו אחר. אבל אתה לא מבין את זה. אתה כל כך אנוכי! אתה רוצה אותי רק לעצמך, למרות שאתה יודע כמה אני סובלת, כמה אני בוכה, כמה אני לא מתפקדת, כמה אני לא מזהה את עצמי מאז שאני איתך, ולמרות שאתה יודע כמה אני אוהבת אותך. ואולי בגלל שאתה יודע, אולי בגלל שאתה יודע כמה אני אוהבת, אתה מנצל את זה, ואף פעם לא תעזור לי לקום וללכת ולעשות את מה שטוב בשבילי. אתה חלק מחיי, חלק מנשמתי, חלק ממני. אני פשוט לא מסוגלת לעזוב את זה, לא מסוגלת להרוג חלק מעצמי, לא מסוגלת להתאבד. פעם רציתי שתשנה כל מיני דברים, כדי שנוכל להיות מאושרים. עכשיו אני יודעת שאתה לא רוצה באמת להשתנות בשבילי. אולי כי אתה לא אוהב מספיק, אולי כי אתה לא מסוגל, אז אני אומרת לך שאני רוצה למות. ואתה מתעצבן, כי אתה אומר לי שלא מדברים ככה, שלא אומרים דברים כאלה. אבל למה שימות רק חלק ממני ואהפוך לזומבי מהלך? עדיף שאמות כולי, לא?! לפעמים אני לא מבינה איך אדם אחד מסוגל לגרום לי להרגיש את כל התחושות האלה, את כל הגהנום הזה, ואיך אני יכולה לאהוב אותו, את האדם הזה שלקח ממני כל כך הרבה, ולעולם לא יידע לעשות אותי מאושרת לתמיד. איך עשית לי את כל זה? איך??? אני באמת רוצה למות, אבל לא ממחלה מפחידה, לא בתאונת דרכים קטלנית, אני כן מעריכה את החיים שלי, אני רוצה למות מאהבה. ואני יודעת שאף אחד לא מבין. תודה לכל מי שקרא.
רע לי איתך. אני סובלת מכל רגע. כל דבר שאתה עושה מעצבן אותי. כל דבר מעלה לי את הפיוז. הגעתי למצב שבו אני מפחדת שנדבר, שניפגש, שנהיה - כי כנראה שאתעצבן, שאפגע, שאסבול - וכבר אין לי כוח לזה יותר. אני יודעת שלא נתחתן לעולם. אני יודעת שלעולם לא אדע איך הילדים שלנו נראים. אני יודעת שאף פעם לא יוכל להיות לנו בית ולא משכנתא ולא אסיפות הורים ולא ארוחות שישי, בהן נתווכח למי הולכים השבוע, ולא חדר שינה גדול כזה, עם מיטה ענקית באמצע (שאני אעצב), שום דבר מכל זה לא יהיה לנו בחיים. הקשר שלנו נועד למות. ועכשיו הוא גוסס, ואתה לא שם לב. אתה לא רואה את הכאב שלי, את התסכול, את התקווה המתפוגגת שהייתה לי פעם שכן נצליח להיות מאושרים. אתה לא רואה את הדמעות בעיניי כל לילה לפני שאני נרדמת, וכל בוקר כשאני קמה לעוד יום נטול תקווה. וכשאתה כן רואה את אותן דמעות - זה בכל מקרה לא משנה, כי זה כאילו אתה לא רואה. אותו דבר. ואתה תמיד באפטיות שלך, טוען שעברת הרבה בחיים, שאינך מתרגש מהריבים הדפוקים שיש לנו כל הזמן. רק שאינך מבין, שזה לא סתם ריבים קטנים ורגילים, ריבים שמחר יעברו וייעלמו. אלה ריבים שמשאירים בי צלקות, וכל ריב גורם לי להבין עוד ועוד שהקשר הזה צועד לכיוון הבטוח של הסוף. אתה אומר לי תמיד אתה שלי לנצח. שאתה לא הולך לשום מקום. אתה רק לא מבין, שאני רוצה שתלך, מתפללת שתלך, חולמת על זה שסוף כל סוף תלך, ואתה כבר יודע למה, כי אני לא מסוגלת ללכת בעצמי. אז אתה מבטיח לי שתמיד תהיה איתי, הבטחה דפוקה בפני עצמה, אבל לא משנה, אבל אתה לא מבין שהדמעות יורדות, כי אני יודעת ש*אני* לא תמיד אהיה איתך. בסוף יימאס לי. בסוף אני אלך ממך אהובי. השאלה היא רק מתי. ואני מנסה, בכל פגישה שלנו אני מנסה מחדש. ואז אני רואה אותך, ואתה אומר לי משהו כמו "חיים שלי, נסיכה שלי, התגעגעתי אלייך". ואתה מחבק אותי, וכל הכוחות עוזבים אותי, כל הכוחות שנאגרו בי בזמן שלא היינו אחד בחברת השניה, כל העצבים, כל הכעס, הכל עוזב אותי, ונשאר רק הרצון הפאטתי ואידיוטי ליפול לתוך זרועותיך ולשמוע שאתה אוהב אותי, ולספר לך איך עבר עליי היום ומה עשיתי ואיך זה היה, ולראות אותך צוחק ומשועשע ממני (כמו שאתה תמיד משועשע כשאתה מקשיב לי או צוחק מהפרצופים שאני עושה לך או מסתכל לי בעיניים כשאני יורדת לך), ואני פשוט לא מסוגלת לקום וללכת, פשוט ל א מ ס ו ג ל ת. אז אלה שאומרים ש- 50% מהפיתרון זה להודות בבעיה, הם טועים! אני ידעתי שהקשר הזה לא נועד להיות מההתחלה, ונשארתי. נשארתי כי היה בך משהו, שאני לא יכולה להסביר, וכל פעם שאני מסתכלת עליך אני יודעת שזה לא משהו שדמיינתי, אני יודעת שאני אוהבת אותך בכל ליבי, ובדיוק באותו בטחון, אני יודעת שלא נועדנו להיות אף פעם, וזה קורע לי את הלב. אני לא יכולה לקום וללכת ממך! אני צריכה את הבום הזה שיגרום לי להתעשת! אבל הוא לא מגיע, או שאולי הוא הגיע עשרות אלפי פעמים, אבל האהבה הייתה חזקה יותר מכל בום. אני אוהבת אותך כל כך, כל כך, כל כך... אלוהים, אם רק היית יודע כמה אני אוהבת אותך, אם רק היה לך מושג, היית פשוט בהלם... היית בהלם! אבל אתה אף פעם לא תבין, כמו שמעולם לא הבנת למה אף פעם לא נוכל להיות מאושרים, כמו שאף פעם לא ראית כמה אנחנו שונים, כמו שמעולם לא אהבת אותי כמו שאני רוצה שגבר יאהב אותי, כי אם היית אוהב אותי באמת, היית מבין שלעולם לא תוכל לעשות אותי מאושרת, ואז היית קם והולך, כדי שאוכל להיות מאושרת עם מישהו אחר. אבל אתה לא מבין את זה. אתה כל כך אנוכי! אתה רוצה אותי רק לעצמך, למרות שאתה יודע כמה אני סובלת, כמה אני בוכה, כמה אני לא מתפקדת, כמה אני לא מזהה את עצמי מאז שאני איתך, ולמרות שאתה יודע כמה אני אוהבת אותך. ואולי בגלל שאתה יודע, אולי בגלל שאתה יודע כמה אני אוהבת, אתה מנצל את זה, ואף פעם לא תעזור לי לקום וללכת ולעשות את מה שטוב בשבילי. אתה חלק מחיי, חלק מנשמתי, חלק ממני. אני פשוט לא מסוגלת לעזוב את זה, לא מסוגלת להרוג חלק מעצמי, לא מסוגלת להתאבד. פעם רציתי שתשנה כל מיני דברים, כדי שנוכל להיות מאושרים. עכשיו אני יודעת שאתה לא רוצה באמת להשתנות בשבילי. אולי כי אתה לא אוהב מספיק, אולי כי אתה לא מסוגל, אז אני אומרת לך שאני רוצה למות. ואתה מתעצבן, כי אתה אומר לי שלא מדברים ככה, שלא אומרים דברים כאלה. אבל למה שימות רק חלק ממני ואהפוך לזומבי מהלך? עדיף שאמות כולי, לא?! לפעמים אני לא מבינה איך אדם אחד מסוגל לגרום לי להרגיש את כל התחושות האלה, את כל הגהנום הזה, ואיך אני יכולה לאהוב אותו, את האדם הזה שלקח ממני כל כך הרבה, ולעולם לא יידע לעשות אותי מאושרת לתמיד. איך עשית לי את כל זה? איך??? אני באמת רוצה למות, אבל לא ממחלה מפחידה, לא בתאונת דרכים קטלנית, אני כן מעריכה את החיים שלי, אני רוצה למות מאהבה. ואני יודעת שאף אחד לא מבין. תודה לכל מי שקרא.