לא אשלים עם זה לעולם.
לא עובר יום בחיי שבו אינני תוהה איזה בן-אדם הייתי אלמלא הגמגום. עם שני סבים שמגמגמים, מה ההפתעה שגם אני ואח שלי יצאנו כאלה? הגמגום התחיל בגיל 3, לפי טענותיהם של הוריי, אך אינני זוכר זאת כלל. הדבר שאני כן זוכר, הוא איך שהגמגום התחיל אצל אח שלי, דבר המעורר בי עצב ומרה שחורה עד עצם היום הזה: בוקר לא עבות אחד, כשהייתי בכיתה ט', שכבתי עדיין במיטתי, כשהגיעה המטפלת של אח שלי כדי לקחת אותו לגן-הילדים. הם היו בחדר האמבטיה והמטפלת שטפה לאח שלי את הפנים, כשפתאום הוא ניסה לדבר, ובמקום לדבר כראוי, גמגם. מעולם לא שמעתי אותו מגמגם לפני כן. באותו יום שזה קרה, הייתי אדיש למדי, מפני שכלל לא הייתי מופתע שגם הוא התחיל לגמגם, הרי זה הגנים, אך לאחר כמה ימים, כשזה כבר התחיל לחלחל למעמקי תת-המודע שלי, התחלתי להרגיש מלנכוליה שלא ידעתי כמותה לפני כן. פתאום הבנתי שגם הוא יסבול את מה שאני סבלתי, אם לא יותר. היסודי, תקופה שאני מנסה להכחישה ולמחוקה כליל מזכרוני. תקופה שבתחילתה נהייתי מודע לראשונה לבעיית הגמגום שלי, עם עזרתם הנדיבה של חבריי לכיתה, שדאגו להזכיר לי את העניין כל פעם מחדש. כל-כך הרבה ירידות בתקופה של היסודי, כל-כך מאורעות מעוררי כלימה וכל-כך הרבה עלבונות, ועדיין, עד היום, אני זוכר כל אחד מהם. בכל תקופת היסודי לא העליבו אותי אפילו פעם אחת בעניין שלא קשור לגמגום - תמיד זה היה קשור לגמגום. את העלבון שמוטט אותי יותר מכולם אני זוכר כאילו היה לפני כמה רגעים, ועדיין הדמעות חונקות את גרוני: הדבר התרחש בכיתה ד' בהפסקה שאחרי שיעור תנ"ך. יצאתי מהכיתה על מנת להתרענן, וכשחזרתי לכיתה, ממש רגע לפני שנכנסתי אליה, כשהיית כפסע אחד לפני פתח הכיתה, ראיתי את הבנות של הכיתה מקובצות סביב מירית, המנהיגה של הבנות, לכאורה, בזמן שמירית מחקה אותי, וכל הבנות צוחקות. היא חיקתה אותי מנסה להגיד: מ...מ...משה. כמובן שאי-אפשר להתעלם מהאסוציאציה ה"גאונית" שלה לשיעור התנ"ך שזה עתה תם ולכך שמשה היה מגמגם בעצמו. מששמעתי אותה מחקה אותי הסתובבתי אחורה ויצאתי החוצה לחצר. ההרגשה שהרגשתי אז, אלוהים. העלבון הזה, הכלימה והדמעות שמסרבות לעזוב את הגרון, מפריעות לאוויר להכנס ולצאת - דברים שהשאירו בי צלקת שלא תימחק לעולם. עד היום אני מפחד לדבר ליד מירית, וכל פעם שאני רואה אותה, נזכר מיד באירוע הזה בכיתה ד', שבו רוסקתי לרסיסים, וטרם שוקמתי. חוץ מחן, ילדה שישבה ליידי בכיתה ו' וקצת התקרבתי אליה, כל בריה שהכרתי בתקופת היסודי צחקה עליי בעניין הגמגום, אפילו החברים הכי טובים, שאחרי שהגיעו תורו של כל אחד מהם לצחוק עליי, כבר לא היו הכי טובים, ובעצם כבר לא היו אפילו חברים. תקופת החטיבה הייתה סבירה יחסית, חוץ ממאורע אחד בתחילת כיתה ז', שחשבתי בשוגג שיהווה יריית פתיחה לתקופה אפילו קשה יותר מהיסודי, אך למזלי היה זה רק מאורע אחד ויחיד: אמא שלי, שדאגה ודואגות מאוד ביחס לגמגום שלי, התקשרה למחנכת הכיתה וביקשה ממנה שאני לא אתבקש לקרוא בכיתה בגלל הגמגום שלי. למחרת, באתי לבית הספר רגוע מתמיד, בידיעה שלא אצטרך להתענות ולקרוא בקול רם בפני כל הכיתה - דבר שהוא סיוטו של כל מגמגם. ישבתי במקומי, נכנסה חגית, מחנכת הכיתה. לאחר בדיקת הנוכחות, החלה חגית בבדיקת שיעורי הבית. ישבתי בנחת ובשופי, כשלפתע חגית ביקשה ממני לקרוא ראשון את השיעורים. לא רק שהיא ביקשה ממני לקרוא, אלא לקרוא ראשון, יום לאחר שדיברה עם אמא שלי בטלפון! מאז אותו יום, שונא אני את חגית בכל ליבי. בחופש הגדול בין החטיבה לתיכון נסיתי לפתח קשר רומנטי עם מישהי. כשהייתי ליידה, לראשונה בחיי, לא גמגמתי בכלל. אז, בעצם, למדתי להסתיר את הגמגום בצורה טובה, כך ש"אשרוד" שיחות על-ידי זריקת מילים וחצאי משפטים, ובעצם על-ידי כך אסתיר את היותי מגמגם. כל האנשים שהכרתי מאז התיכון ועד היום לא יודעים שאני מגמגם, אלא אם מישהו שהכיר אותי לפני התיכון סיפר להם. תקופת התיכון עברה בצורה קלה יחסית, וללא כל מאורעות מיוחדים בעניין הגמגום, וזאת תודות לאותו קשר רומנטי לאחר החטיבה, שנגמר בטרם התחיל, ובגללו, אפילו שהיה קצר להפליא, למדתי איך להסתיר את הגמגום. הנה, חבריי המגמגמים, פרוס בפניכם סיפור חיי העלובים. חיים, שכל תכליתם היא מלחמה כנגד הגמגום הארור הזה. מלחמה, שעד כה יצאתי מובס, עם הזנב בין הרגליים, מכל אחד מהקרבות שלה. פעמים רבות היו שבהם בכיתי, יללתי ויבבתי בסתר, בחשיכה, פגוע מירידותיהם של אנשים. פעמים רבות היו שבהם העדפתי לשתוק כי הרגשתי שאני לא יכול לבטא את תחילתו של המשפט שהיה עונה על שאלתו של שותפי לשיחה. פעמים רבות היו שבהם העדפתי לשתוק ולהיחשב סנוב, איגואיסט ואגוצנטרי, מאשר לדבר וליידע אנשים בדבר גמגומי. הגמגום, המחלה הארורה הזאת, הפכה אותי לאדם עם חוסר בטחון בכל תחומי החיים. קנה רצוץ אני, חלש אופי ברמות שלא תתוארנה. פעמים רבות חשבתי שעדיף היה שהייתי נולד אילם לגמריי, הרי עדיף שלא יהיה דיבור בכלל, מאשר דיבור פגום. סבא שלי ז"ל שלפי מיטב זכרוני, גמגם פי שבעתיים ממני, לא התבייש כלל. אני זוכר שהיה מדבר עם כל אדם שהתחשק לו, ללא כל מעצורים, על אף הגמגום הכבד. אני לעולם לא אהיה ככה - אינני יכול לעקור את הבושה מהגמגום מתוכי. כמו עץ הרקוב משורשיו ועד אמירתו. לפעמים אני חושב שזו דרכו האכזרית של הגורל לומר לי שנועדתי להיות אדם שוליים, שכל חייו יהיה בתיתוריהם של החיים. זה לא יעזוב אותי לעולם, הכלימה והבושה שבגמגום. כל עלבון עשה אותי שביר יותר ויותר. כאילו שכל פעם שנעלבתי, נשבר לו עוד חווק בסולם של החיים שלי, ומונע ממני לטפס מעלה, להחלים סופית. אחוז אחד, לעזאזל, אחוז מכלל האוכלוסייה מגמגמים. למה אני לא נפסחתי? למה? זה שנה ומשהו שיש לי חברה. אוהב אני אותה יותר מכל דבר, אך פחדתי לספר לה על הגמגום. אולי בעצם היא כבר שמה לב בעצמה, ואני חי באשליה שלמדתי להסתיר את הגמגום. למה "פחדתי", ולא "פוחד"? כי ההודעה הזאת נועדה בשבילה כדי שתיוודע לבעיה שלי, אם לא שמה לב אליה עד עכשיו. פחדתי נורא לספר לה כי חששתי שהדבר יפגע בחיים שלנו. יודע אני שהיא אוהבת אותי, אך האם האהבה חזקה מספק בשביל להתגבר על זה שיש לה חבר מגמגם - דבר שכה מעורר בושה? באמת שהיא האור בחיי. האור שמאיר את המערה הצוחנת והרקובה שנקראת "החיים שלי". מצטער אני מאוד שלא סיפרתי לה פנים מול פנים, אינני מסוגל. אני מתבייש לבכות אפילו ליד עצמי, אזי לבכות ליד אדם אחר בטח שאינני מסוגל. מי שהגיע עד לפה בקריאת ההודעה, מודה אני לו מאוד על שהקדיש כמה דקות מחייו על מנת להיוודע לחיי. לא עובר יום בחיי שבו אינני תוהה איזה בן-אדם הייתי אלמלא הגמגום. נקי מדכאונות, נקי ממרה שחורה ונקי מחוסר בטחון. לא אשלים עם זה לעולם.
לא עובר יום בחיי שבו אינני תוהה איזה בן-אדם הייתי אלמלא הגמגום. עם שני סבים שמגמגמים, מה ההפתעה שגם אני ואח שלי יצאנו כאלה? הגמגום התחיל בגיל 3, לפי טענותיהם של הוריי, אך אינני זוכר זאת כלל. הדבר שאני כן זוכר, הוא איך שהגמגום התחיל אצל אח שלי, דבר המעורר בי עצב ומרה שחורה עד עצם היום הזה: בוקר לא עבות אחד, כשהייתי בכיתה ט', שכבתי עדיין במיטתי, כשהגיעה המטפלת של אח שלי כדי לקחת אותו לגן-הילדים. הם היו בחדר האמבטיה והמטפלת שטפה לאח שלי את הפנים, כשפתאום הוא ניסה לדבר, ובמקום לדבר כראוי, גמגם. מעולם לא שמעתי אותו מגמגם לפני כן. באותו יום שזה קרה, הייתי אדיש למדי, מפני שכלל לא הייתי מופתע שגם הוא התחיל לגמגם, הרי זה הגנים, אך לאחר כמה ימים, כשזה כבר התחיל לחלחל למעמקי תת-המודע שלי, התחלתי להרגיש מלנכוליה שלא ידעתי כמותה לפני כן. פתאום הבנתי שגם הוא יסבול את מה שאני סבלתי, אם לא יותר. היסודי, תקופה שאני מנסה להכחישה ולמחוקה כליל מזכרוני. תקופה שבתחילתה נהייתי מודע לראשונה לבעיית הגמגום שלי, עם עזרתם הנדיבה של חבריי לכיתה, שדאגו להזכיר לי את העניין כל פעם מחדש. כל-כך הרבה ירידות בתקופה של היסודי, כל-כך מאורעות מעוררי כלימה וכל-כך הרבה עלבונות, ועדיין, עד היום, אני זוכר כל אחד מהם. בכל תקופת היסודי לא העליבו אותי אפילו פעם אחת בעניין שלא קשור לגמגום - תמיד זה היה קשור לגמגום. את העלבון שמוטט אותי יותר מכולם אני זוכר כאילו היה לפני כמה רגעים, ועדיין הדמעות חונקות את גרוני: הדבר התרחש בכיתה ד' בהפסקה שאחרי שיעור תנ"ך. יצאתי מהכיתה על מנת להתרענן, וכשחזרתי לכיתה, ממש רגע לפני שנכנסתי אליה, כשהיית כפסע אחד לפני פתח הכיתה, ראיתי את הבנות של הכיתה מקובצות סביב מירית, המנהיגה של הבנות, לכאורה, בזמן שמירית מחקה אותי, וכל הבנות צוחקות. היא חיקתה אותי מנסה להגיד: מ...מ...משה. כמובן שאי-אפשר להתעלם מהאסוציאציה ה"גאונית" שלה לשיעור התנ"ך שזה עתה תם ולכך שמשה היה מגמגם בעצמו. מששמעתי אותה מחקה אותי הסתובבתי אחורה ויצאתי החוצה לחצר. ההרגשה שהרגשתי אז, אלוהים. העלבון הזה, הכלימה והדמעות שמסרבות לעזוב את הגרון, מפריעות לאוויר להכנס ולצאת - דברים שהשאירו בי צלקת שלא תימחק לעולם. עד היום אני מפחד לדבר ליד מירית, וכל פעם שאני רואה אותה, נזכר מיד באירוע הזה בכיתה ד', שבו רוסקתי לרסיסים, וטרם שוקמתי. חוץ מחן, ילדה שישבה ליידי בכיתה ו' וקצת התקרבתי אליה, כל בריה שהכרתי בתקופת היסודי צחקה עליי בעניין הגמגום, אפילו החברים הכי טובים, שאחרי שהגיעו תורו של כל אחד מהם לצחוק עליי, כבר לא היו הכי טובים, ובעצם כבר לא היו אפילו חברים. תקופת החטיבה הייתה סבירה יחסית, חוץ ממאורע אחד בתחילת כיתה ז', שחשבתי בשוגג שיהווה יריית פתיחה לתקופה אפילו קשה יותר מהיסודי, אך למזלי היה זה רק מאורע אחד ויחיד: אמא שלי, שדאגה ודואגות מאוד ביחס לגמגום שלי, התקשרה למחנכת הכיתה וביקשה ממנה שאני לא אתבקש לקרוא בכיתה בגלל הגמגום שלי. למחרת, באתי לבית הספר רגוע מתמיד, בידיעה שלא אצטרך להתענות ולקרוא בקול רם בפני כל הכיתה - דבר שהוא סיוטו של כל מגמגם. ישבתי במקומי, נכנסה חגית, מחנכת הכיתה. לאחר בדיקת הנוכחות, החלה חגית בבדיקת שיעורי הבית. ישבתי בנחת ובשופי, כשלפתע חגית ביקשה ממני לקרוא ראשון את השיעורים. לא רק שהיא ביקשה ממני לקרוא, אלא לקרוא ראשון, יום לאחר שדיברה עם אמא שלי בטלפון! מאז אותו יום, שונא אני את חגית בכל ליבי. בחופש הגדול בין החטיבה לתיכון נסיתי לפתח קשר רומנטי עם מישהי. כשהייתי ליידה, לראשונה בחיי, לא גמגמתי בכלל. אז, בעצם, למדתי להסתיר את הגמגום בצורה טובה, כך ש"אשרוד" שיחות על-ידי זריקת מילים וחצאי משפטים, ובעצם על-ידי כך אסתיר את היותי מגמגם. כל האנשים שהכרתי מאז התיכון ועד היום לא יודעים שאני מגמגם, אלא אם מישהו שהכיר אותי לפני התיכון סיפר להם. תקופת התיכון עברה בצורה קלה יחסית, וללא כל מאורעות מיוחדים בעניין הגמגום, וזאת תודות לאותו קשר רומנטי לאחר החטיבה, שנגמר בטרם התחיל, ובגללו, אפילו שהיה קצר להפליא, למדתי איך להסתיר את הגמגום. הנה, חבריי המגמגמים, פרוס בפניכם סיפור חיי העלובים. חיים, שכל תכליתם היא מלחמה כנגד הגמגום הארור הזה. מלחמה, שעד כה יצאתי מובס, עם הזנב בין הרגליים, מכל אחד מהקרבות שלה. פעמים רבות היו שבהם בכיתי, יללתי ויבבתי בסתר, בחשיכה, פגוע מירידותיהם של אנשים. פעמים רבות היו שבהם העדפתי לשתוק כי הרגשתי שאני לא יכול לבטא את תחילתו של המשפט שהיה עונה על שאלתו של שותפי לשיחה. פעמים רבות היו שבהם העדפתי לשתוק ולהיחשב סנוב, איגואיסט ואגוצנטרי, מאשר לדבר וליידע אנשים בדבר גמגומי. הגמגום, המחלה הארורה הזאת, הפכה אותי לאדם עם חוסר בטחון בכל תחומי החיים. קנה רצוץ אני, חלש אופי ברמות שלא תתוארנה. פעמים רבות חשבתי שעדיף היה שהייתי נולד אילם לגמריי, הרי עדיף שלא יהיה דיבור בכלל, מאשר דיבור פגום. סבא שלי ז"ל שלפי מיטב זכרוני, גמגם פי שבעתיים ממני, לא התבייש כלל. אני זוכר שהיה מדבר עם כל אדם שהתחשק לו, ללא כל מעצורים, על אף הגמגום הכבד. אני לעולם לא אהיה ככה - אינני יכול לעקור את הבושה מהגמגום מתוכי. כמו עץ הרקוב משורשיו ועד אמירתו. לפעמים אני חושב שזו דרכו האכזרית של הגורל לומר לי שנועדתי להיות אדם שוליים, שכל חייו יהיה בתיתוריהם של החיים. זה לא יעזוב אותי לעולם, הכלימה והבושה שבגמגום. כל עלבון עשה אותי שביר יותר ויותר. כאילו שכל פעם שנעלבתי, נשבר לו עוד חווק בסולם של החיים שלי, ומונע ממני לטפס מעלה, להחלים סופית. אחוז אחד, לעזאזל, אחוז מכלל האוכלוסייה מגמגמים. למה אני לא נפסחתי? למה? זה שנה ומשהו שיש לי חברה. אוהב אני אותה יותר מכל דבר, אך פחדתי לספר לה על הגמגום. אולי בעצם היא כבר שמה לב בעצמה, ואני חי באשליה שלמדתי להסתיר את הגמגום. למה "פחדתי", ולא "פוחד"? כי ההודעה הזאת נועדה בשבילה כדי שתיוודע לבעיה שלי, אם לא שמה לב אליה עד עכשיו. פחדתי נורא לספר לה כי חששתי שהדבר יפגע בחיים שלנו. יודע אני שהיא אוהבת אותי, אך האם האהבה חזקה מספק בשביל להתגבר על זה שיש לה חבר מגמגם - דבר שכה מעורר בושה? באמת שהיא האור בחיי. האור שמאיר את המערה הצוחנת והרקובה שנקראת "החיים שלי". מצטער אני מאוד שלא סיפרתי לה פנים מול פנים, אינני מסוגל. אני מתבייש לבכות אפילו ליד עצמי, אזי לבכות ליד אדם אחר בטח שאינני מסוגל. מי שהגיע עד לפה בקריאת ההודעה, מודה אני לו מאוד על שהקדיש כמה דקות מחייו על מנת להיוודע לחיי. לא עובר יום בחיי שבו אינני תוהה איזה בן-אדם הייתי אלמלא הגמגום. נקי מדכאונות, נקי ממרה שחורה ונקי מחוסר בטחון. לא אשלים עם זה לעולם.