לא אשלים עם זה לעולם.

לא אשלים עם זה לעולם.

לא עובר יום בחיי שבו אינני תוהה איזה בן-אדם הייתי אלמלא הגמגום. עם שני סבים שמגמגמים, מה ההפתעה שגם אני ואח שלי יצאנו כאלה? הגמגום התחיל בגיל 3, לפי טענותיהם של הוריי, אך אינני זוכר זאת כלל. הדבר שאני כן זוכר, הוא איך שהגמגום התחיל אצל אח שלי, דבר המעורר בי עצב ומרה שחורה עד עצם היום הזה: בוקר לא עבות אחד, כשהייתי בכיתה ט', שכבתי עדיין במיטתי, כשהגיעה המטפלת של אח שלי כדי לקחת אותו לגן-הילדים. הם היו בחדר האמבטיה והמטפלת שטפה לאח שלי את הפנים, כשפתאום הוא ניסה לדבר, ובמקום לדבר כראוי, גמגם. מעולם לא שמעתי אותו מגמגם לפני כן. באותו יום שזה קרה, הייתי אדיש למדי, מפני שכלל לא הייתי מופתע שגם הוא התחיל לגמגם, הרי זה הגנים, אך לאחר כמה ימים, כשזה כבר התחיל לחלחל למעמקי תת-המודע שלי, התחלתי להרגיש מלנכוליה שלא ידעתי כמותה לפני כן. פתאום הבנתי שגם הוא יסבול את מה שאני סבלתי, אם לא יותר. היסודי, תקופה שאני מנסה להכחישה ולמחוקה כליל מזכרוני. תקופה שבתחילתה נהייתי מודע לראשונה לבעיית הגמגום שלי, עם עזרתם הנדיבה של חבריי לכיתה, שדאגו להזכיר לי את העניין כל פעם מחדש. כל-כך הרבה ירידות בתקופה של היסודי, כל-כך מאורעות מעוררי כלימה וכל-כך הרבה עלבונות, ועדיין, עד היום, אני זוכר כל אחד מהם. בכל תקופת היסודי לא העליבו אותי אפילו פעם אחת בעניין שלא קשור לגמגום - תמיד זה היה קשור לגמגום. את העלבון שמוטט אותי יותר מכולם אני זוכר כאילו היה לפני כמה רגעים, ועדיין הדמעות חונקות את גרוני: הדבר התרחש בכיתה ד' בהפסקה שאחרי שיעור תנ"ך. יצאתי מהכיתה על מנת להתרענן, וכשחזרתי לכיתה, ממש רגע לפני שנכנסתי אליה, כשהיית כפסע אחד לפני פתח הכיתה, ראיתי את הבנות של הכיתה מקובצות סביב מירית, המנהיגה של הבנות, לכאורה, בזמן שמירית מחקה אותי, וכל הבנות צוחקות. היא חיקתה אותי מנסה להגיד: מ...מ...משה. כמובן שאי-אפשר להתעלם מהאסוציאציה ה"גאונית" שלה לשיעור התנ"ך שזה עתה תם ולכך שמשה היה מגמגם בעצמו. מששמעתי אותה מחקה אותי הסתובבתי אחורה ויצאתי החוצה לחצר. ההרגשה שהרגשתי אז, אלוהים. העלבון הזה, הכלימה והדמעות שמסרבות לעזוב את הגרון, מפריעות לאוויר להכנס ולצאת - דברים שהשאירו בי צלקת שלא תימחק לעולם. עד היום אני מפחד לדבר ליד מירית, וכל פעם שאני רואה אותה, נזכר מיד באירוע הזה בכיתה ד', שבו רוסקתי לרסיסים, וטרם שוקמתי. חוץ מחן, ילדה שישבה ליידי בכיתה ו' וקצת התקרבתי אליה, כל בריה שהכרתי בתקופת היסודי צחקה עליי בעניין הגמגום, אפילו החברים הכי טובים, שאחרי שהגיעו תורו של כל אחד מהם לצחוק עליי, כבר לא היו הכי טובים, ובעצם כבר לא היו אפילו חברים. תקופת החטיבה הייתה סבירה יחסית, חוץ ממאורע אחד בתחילת כיתה ז', שחשבתי בשוגג שיהווה יריית פתיחה לתקופה אפילו קשה יותר מהיסודי, אך למזלי היה זה רק מאורע אחד ויחיד: אמא שלי, שדאגה ודואגות מאוד ביחס לגמגום שלי, התקשרה למחנכת הכיתה וביקשה ממנה שאני לא אתבקש לקרוא בכיתה בגלל הגמגום שלי. למחרת, באתי לבית הספר רגוע מתמיד, בידיעה שלא אצטרך להתענות ולקרוא בקול רם בפני כל הכיתה - דבר שהוא סיוטו של כל מגמגם. ישבתי במקומי, נכנסה חגית, מחנכת הכיתה. לאחר בדיקת הנוכחות, החלה חגית בבדיקת שיעורי הבית. ישבתי בנחת ובשופי, כשלפתע חגית ביקשה ממני לקרוא ראשון את השיעורים. לא רק שהיא ביקשה ממני לקרוא, אלא לקרוא ראשון, יום לאחר שדיברה עם אמא שלי בטלפון! מאז אותו יום, שונא אני את חגית בכל ליבי. בחופש הגדול בין החטיבה לתיכון נסיתי לפתח קשר רומנטי עם מישהי. כשהייתי ליידה, לראשונה בחיי, לא גמגמתי בכלל. אז, בעצם, למדתי להסתיר את הגמגום בצורה טובה, כך ש"אשרוד" שיחות על-ידי זריקת מילים וחצאי משפטים, ובעצם על-ידי כך אסתיר את היותי מגמגם. כל האנשים שהכרתי מאז התיכון ועד היום לא יודעים שאני מגמגם, אלא אם מישהו שהכיר אותי לפני התיכון סיפר להם. תקופת התיכון עברה בצורה קלה יחסית, וללא כל מאורעות מיוחדים בעניין הגמגום, וזאת תודות לאותו קשר רומנטי לאחר החטיבה, שנגמר בטרם התחיל, ובגללו, אפילו שהיה קצר להפליא, למדתי איך להסתיר את הגמגום. הנה, חבריי המגמגמים, פרוס בפניכם סיפור חיי העלובים. חיים, שכל תכליתם היא מלחמה כנגד הגמגום הארור הזה. מלחמה, שעד כה יצאתי מובס, עם הזנב בין הרגליים, מכל אחד מהקרבות שלה. פעמים רבות היו שבהם בכיתי, יללתי ויבבתי בסתר, בחשיכה, פגוע מירידותיהם של אנשים. פעמים רבות היו שבהם העדפתי לשתוק כי הרגשתי שאני לא יכול לבטא את תחילתו של המשפט שהיה עונה על שאלתו של שותפי לשיחה. פעמים רבות היו שבהם העדפתי לשתוק ולהיחשב סנוב, איגואיסט ואגוצנטרי, מאשר לדבר וליידע אנשים בדבר גמגומי. הגמגום, המחלה הארורה הזאת, הפכה אותי לאדם עם חוסר בטחון בכל תחומי החיים. קנה רצוץ אני, חלש אופי ברמות שלא תתוארנה. פעמים רבות חשבתי שעדיף היה שהייתי נולד אילם לגמריי, הרי עדיף שלא יהיה דיבור בכלל, מאשר דיבור פגום. סבא שלי ז"ל שלפי מיטב זכרוני, גמגם פי שבעתיים ממני, לא התבייש כלל. אני זוכר שהיה מדבר עם כל אדם שהתחשק לו, ללא כל מעצורים, על אף הגמגום הכבד. אני לעולם לא אהיה ככה - אינני יכול לעקור את הבושה מהגמגום מתוכי. כמו עץ הרקוב משורשיו ועד אמירתו. לפעמים אני חושב שזו דרכו האכזרית של הגורל לומר לי שנועדתי להיות אדם שוליים, שכל חייו יהיה בתיתוריהם של החיים. זה לא יעזוב אותי לעולם, הכלימה והבושה שבגמגום. כל עלבון עשה אותי שביר יותר ויותר. כאילו שכל פעם שנעלבתי, נשבר לו עוד חווק בסולם של החיים שלי, ומונע ממני לטפס מעלה, להחלים סופית. אחוז אחד, לעזאזל, אחוז מכלל האוכלוסייה מגמגמים. למה אני לא נפסחתי? למה? זה שנה ומשהו שיש לי חברה. אוהב אני אותה יותר מכל דבר, אך פחדתי לספר לה על הגמגום. אולי בעצם היא כבר שמה לב בעצמה, ואני חי באשליה שלמדתי להסתיר את הגמגום. למה "פחדתי", ולא "פוחד"? כי ההודעה הזאת נועדה בשבילה כדי שתיוודע לבעיה שלי, אם לא שמה לב אליה עד עכשיו. פחדתי נורא לספר לה כי חששתי שהדבר יפגע בחיים שלנו. יודע אני שהיא אוהבת אותי, אך האם האהבה חזקה מספק בשביל להתגבר על זה שיש לה חבר מגמגם - דבר שכה מעורר בושה? באמת שהיא האור בחיי. האור שמאיר את המערה הצוחנת והרקובה שנקראת "החיים שלי". מצטער אני מאוד שלא סיפרתי לה פנים מול פנים, אינני מסוגל. אני מתבייש לבכות אפילו ליד עצמי, אזי לבכות ליד אדם אחר בטח שאינני מסוגל. מי שהגיע עד לפה בקריאת ההודעה, מודה אני לו מאוד על שהקדיש כמה דקות מחייו על מנת להיוודע לחיי. לא עובר יום בחיי שבו אינני תוהה איזה בן-אדם הייתי אלמלא הגמגום. נקי מדכאונות, נקי ממרה שחורה ונקי מחוסר בטחון. לא אשלים עם זה לעולם.
 

Man0war

New member
אין לי מה לאמר חוץ מזה שאני מזדהה איתך.....

וזאת המציאות באמת.. =\ נקווה לטוב
 

shoshyyy

New member
קראתי בשקיקה ....

יש לך כתיבה יצירתית, מעמיקה ומעניינת. המשפט: אם לא הייתי מגמגם, הייתי אדם נקי מדכאונות, נקי ממרה שחורה ונקי מחוסר בטחון. אני תוהה אם הוא נכון ... אשמח אם תענה לכמה שאלות שאולי יאירו את עינייך ...... האם זו האמת? האם זו האמת ב100% ? איך אתה מרגיש כשאתה חושב את המשפט הזה ? איזה אדם היית אם לא היית חושב "אם לא הייתי מגמגם הייתי אדם נקי מדכאונות...."? לפעמים אנחנו כל כך מסונוורים ממחשבות שקריות. אם לא היית מגמגם , היית משהו אחר.... עוד לא הכרתי אדם שחושב שהוא שמח ומאושר ב100% מהזמן... הנטייה שלך לראות את החיים כשחורים (עם גמגום) ולבנים (בלי גמגום) היא לא מציאותית והיא לא נכונה . חוויותייך מוכרים לליבי , יותר ממה שאתה חושב .... אם אתה רוצה להתחיל לחיות אחרת .... תקבל את העובדה שאתה צריך לחשוב אחרת. זהו תהליך .... לא לראות בגמגום כמרה שחורה, דיכאון.... תחשוב על זה... תעיז לקרוא תיגר על צורת מחשבתך והתנהגותך, תעיז לבכות ליד עצמך, תעיז לבכות ליד חברתך , תעיז לשחרר ולהשתחרר... תאבד שליטה , רק פעם אחת ....
 

mali78

New member
אם רוצים משהו באמת - שודבר לא יעצור בעדך..

אני יודעת שהכותרת להודעה נשמעת מאוד מאוד קלישאית... אבל זה מה שעוזר ועזר לי בחיים. אני התוודעתי לגמגום שלי בכיתה ה, וגם אני, נמנעתי מלהשתתף בכיתה. אני מבינה את הכאב שלך - שזועק החוצה מכל מילה ומילה שכתבת. אני הייתי עד כיתה ה' תלמידה שלא מפסיקה לדבר, להצביע, הייתי הראשונה שרוצה להקריא דברים מול כולם.. וככה פתאום בגלל איזו תקרית עם מורה, משהו בי השתנה וגרם לי להיסגר בתוך עצמי. בכיתה ו' - כבר לא יכולתי יותר עם המתח בכל שיעור ושיעור.. ודיברתי עם המחנכת שלי ששלחה אותי לאחות בית הספר - ששלחה אותי לקלינאית תיקשורת. קלינאית התקשורת נתנה לי כלים להתמודדות עם הגמגום - כלים מעשיים. לא הייתי אצלה הרבה. אבל ניסיתי ליישם את מה שלמדתי אצלה. בעיקר מה שעזר לי היה זה שהיא הסבירה לי פיזית על מבנה מיתרי הקול שלנו וזרימת האויר - ומה קורה לנו כשאנחנו בעצם מגמגמים. אבל מאז כיתה ו' - התמודדתי עם הגמגום פחות או יותר כפי שאתה מתאר - בחוסר ביטחון נוראי. בויתור על דברים שידעתי שאני מאוד רוצה בהם - בגלל הפחד מלגמגם. אני לא אלאה אותך בכל סיפור חיי - אבל היו לי תקופות כמעט ללא גמגום - והיו לי תקופות נוראיות... גם לי היו חברים ששנים לא ידעו על הגמגום, ופתאום הייתי נכנסת לתקופה נוראית - ואי אפשר היה להימנע מזה. המטרה שלי בהודעה הזו - לא היתה לדכא אותך - ולכן אני אחתוך לחלק האופטימי. גם אני שבויה במחשבה - של מה היה קורה אם לא הייתי מגמגמת... כמה דברים הייתי יכולה לעשות. אבל, לפעמים אני חושבת שאנחנו טועים בחשיבה שאם מישהו לא מגמגם - חייו מושלמים. למדתי עיצוב במשך ארבע שנים - כאשר כל יום עבר עלי בלעמוד מול כיתה שלמה של אנשים תחרותיים- ולדבר. כיום אני בת 29 ועובדת בעולם הנוראי והמדהים שניקרא - פירסום. וזה אומר שמעבר לזה שאתה צריך להבריק בכל רגע נתון - צריך לדבר - והרבה. בנקודה מסוימת בחיים - אתה צריך להבין - שאתה שולט על חייך - ולא הגמגום!! אל תימנע מלעשות דברים בגלל הגמגום - ובטח לא דברים שבאמת חשובים לך. בחצי שנה האחרונה - הגמגום תחיל לחזור אלי בצורה קצת יותר בולטת מהרגיל - ואנשים בעבודה שלי כבר שמו לב לזה. אני יושבת בישיבות קריאייטיב ורואה פרצופים של אנשים בזמן שאני מדברת - שבאיזה שהוא מקום - מחכים שאני אתקע, או אגמגם.. ולפעמים זה קורה... וזה מתסכל, ומאוד מלחיץ..אבל מצד שני אני יודעת שבסופו של דבר בוחנים אותי על המקצועיות שלי ולא על הגמגום. אף אחד לא מדבר בצורה מושלמת!! ויותר מזה - ראיתי כל כך הרבה אנשים שלא מגמגמים - שפוחדים לדבר מול אנשים.... ולגבי חברה שלך - אני לא רואה בגמגום משהו שאמור לפגוע בחיי האהבה. אהבה גוברת על הכל - זו דעתי. בנוסף, אם הצלחת להסתיר את הגמגום שלך כל כך הרבה זמן - זה מראה שיש לך שליטה עליו. הבעיה היא שלפעמים אנחנו במצבים רגשיים מסוימים שהגמגום חזק יותר...אבל עדיין אנחנו שולטים עליו. הכי מצחיק אותי- זה שהרבה פעמים כשאני לא חושבת על זה שאני עלולה לגמגם - אני מדברת חופשי בלי בעיה. אבל אם אני משתהה רגע וחושבת על זה - זה פתאום קורה... אני שוב מתנצלת על זה שיוצאים לי משפטים שנשמעים כקלישאות.. אבל, כל מה שכתבתי כאן - אני מיישמת אני מבינה אותך מאוד כשאתה אומר שאתה לא מוכן דבר בכוח כשאאתה יודע שתגתגם - ולחשוף את עצמך ככה מול כולם. גם אני עד היום מוותרת לפעמים.. אבל אני קבעתי לי חוק שאומר - שאם מה שאני אמורה לומר מאוד משמעותי לי בחיים - אני לא אוותר עליו- ולא משנה כלום. אז אני נושמת עמוק, ומתחילה לדבר... אז אולי אנחנו אחוז אחד מהאוכלוסיה - וזה יכול להיות די מבאס.. אבל אני מבטיחה לך שלמרות הכל אתה יכול להצליח ולעשות כל מה שתרצה. אתה רק צריך לרצות את זה מאוד..ולא לוותר. זה לא קל - אני לא אשקר לך.. אבל זה שווה. סליחה על ההודעה המבולבלת משהו.. ומקווה שעזרתי במשהו.
 

tjs vgo12

New member
אח יקר

כדאי לך לקחת דברים בפרופורוציה יש דברים הרבה יותר גרועים מגימגום. פעם חשבתי כמוך[לפעמים]אבל אז עברתי טראמה לא קלה והבנתי כול אחד והמזל שלו כול אחד והצרות שלו אל תרחם על עצמך, כדרך חיים זה לא בריא . אבל אני מבין אותך אחי אל תחשבן לאף אחד זה הכי בריא !!! תחייה תחיים ולא את הגמגום החיים קצרים......
 
למעלה