לא אוהב את הגוף שלי

nike001

New member
לא אוהב את הגוף שלי

אני כבר המון שנים כותב לכם שהגוף שלי משתנה במהירות.
בתקופה האחרונה הגוף התפתח למראה גוף בחור בגיל 21
עד לפני כמה חודשים הוא היה גוף נערי.

אני לא כמו הזקנים בער״ן שיגידו להאשים את הטבע אלא להאשים את עצמי.
לפעמים כבר אין לי כוח לספורט ותזונה.

במילא כל השנים האחרונות לא היה לי ממש כסף לנסוע לתל אביב... למסיבות זיונים והאהבות.
אין לי הרבה מה לחפש פה.

אני ממש שונא את הגישה של ״אין מה לעשות, כולנו מתבגרים״ אם ג׳ניפר לופז גם הייתה בגישה הזאת היא לא הייתה נראית מדהים כמו שהיא היום.


אני בחור נכה נפשית, עובד בעבודה מוגנת של כמה שקלים לשעה. רע לי ואני מזדקן.
כבר אין חשק אפילו להראות רזה עם הגוף הזה.
אני יכולתי למנוע את התרחבות הגוף.
עכשיו לא יודע אם יש חשק לנסות להצעיר את הפנים.

אני זוכר שלפני שנתיים היה לי גוף דקיק, עור צעיר וזוהר קורן מיופי, ובחורים צעירים באוטובוסים... נמשכו אליי. גם בדיבור שלהם אליי בהכל. בכל מקום גברים צעירים שלחו מבטים. אני הצלחתי לפתות אותם רק כמו מטומטם לא הזרמתי אותם.
אם הייתי כמו שאני אז ונוסע למסיבה בתל אביב נראה לי שהייתי להיט שם ! אני לא רוצה להתבגר ואני עושה מעט ממה שעשיתי פעם. נמאס לי מהחיים נמאס לי מהעוני.
הלכתי למלא פרטים שלי בחנויות בשביל עבודה ולא חזרו אליי.
 
אני מצטערת שכל כך לא טוב לך.

ואני מבינה את החרדה שלך מהשינוי ("הזדקנות"), ואת הכמיהה לעצור את הזמן, להשאר ילד/נער לנצח.
אתה יודע משהו? במשך הרבה שנים אחרי סיום התיכון, הלכתי עם ההרגשה שהזמן הכי טוב והכי יפה בחיים שלי היה השנים שלי שם, וקוננתי בסתר על זה שלעולם לא אוכל לשוב לשם יותר, על זה שאני כבר בת 19, 20, 21... 29 - ואני חושבת שרק לאחרונה, כשחזרתי (בפעם הראשונה מאז) לתיכון שבו למדתי כדי ללמד - רק אז, כלומר לפני כמה חודשים, הגעתי פתאום להכרה ש-זהו. אני כבר לא שם - וגם לא רוצה כבר להיות שם. עכשיו אני רוצה דברים אחרים.
אז כן, תהליך ההתבגרות שלי היה מאוד מאוד איטי. וזה לא היה בסינכרון עם הציפיות החברתיות מהגיל האמיתי שלי. וחוסר הסינכרון הזה מביא לכאב ולתסכול. ואם מישהו היה אומר לי, נגיד בגיל 25, "אין מה לעשות, כולנו מתבגרים ואת לא תוכלי יותר להיות תלמידת תיכון - תשלימי עם זה" - זה לא ממש היה עוזר לי...
אז מה כן היה עוזר?
אולי היה עוזר לי אם הייתי חושבת ומנסה להבין יותר לעומק מהן האיכויות הספציפיות שהיו במקום ובמצב הזה - ושאליהן אני מתגעגעת - ואז לנסות לחשוב איך ניתן לקבל יותר מהאיכויות האלה בתנאים שזמינים לי עכשיו.
אז אולי אפשר להציע את זה גם לך: מה בעצם אתה רוצה? אם הגוף שלך היה חוזר למראה של בן 16, וקופא ככה - זה מה שהיה משמח אותך? למה? מה היית מרגיש? אילו איכויות זה היה מוסיף בחיים שלך? (ואם מה שאתה רוצה להגיד זה "היו מתחילים איתי" וכו' - תחשוב מה *זה* היה מביא לחיים שלך, אם היו מתחילים איתך יותר. וכן הלאה, עד שתגיע לדבר הכי בסיסי)
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
זמן....

אפשר לחוש בדברים שאתה כותב את הזמן שעובר... פנים שמתארכים, גוף שמתרחב... זמן שעובר ובמשך הזמן אתה אולי נשאר יותר ויותר מאחור..
פעם ראיתי סרט יפני שנקרא הדיונה ובמשך דקות ארוכות גרגרי חול נושרים ומכסים בית . עוד ועוד נערם החול והבית והאנשים שבתוכו שוקעים .
הדברים שאתה כותב מעוררים תחושה דומה , כמעט סזיפית.. של שקיעה בחול טובעני...
לנו נראה שמפני שהזמן בכול מקרה מתקדם, משתנה,אולי אפשר להשוות למיקרה ההוא עם הצפרדעים. 2 צפרדעים שנמצאות בכלי מלא שמנת נוזלית, אחת התיאשה וטבעה והשניה לא הפסיקה לחבוט את הגוף שלה בשמנת ,מתאמצת לשחות כדי לא לטבוע .. אחרי קצת זמן השמנת משנה את הצפיפות שלה, הופכת לחמאה והצפרדע עומדת על החמאה ומצליחה לקפוץ החוצה...
לפעמים אין כוח וגם הכול כבד כול כך ונמשכים להפסיק ולוותר.. ובכול זת רק מי שמתאמץ לשנות ואפילו מעט מעט יכול להמשיך הלאה בהצלחה.
מאכלים לך כוחות, וחיזוק של הרצון ובטוחים שבקבוצה של ביחד כולם יותר פעילים.
ביחד כשפחות מרגישים בודדים מוצאים את הכוחות להתקדם ולשנות.
בהצלחה מאיתנו, NIKE. מחכים שתמשיך לבוא לספר...
 
למעלה