קוראת עצובה
New member
כ"כ רציתי שזה יהיה סיפור של ויב"ק...
שבוע 41+3, מיעוט מי שפיר מרגע שעברתי את התאריך בערך (או מרגע שהתחילו לנטר), בעזרת שתיה מרובה ומנוחה הצלחתי לשמור על כמות מים גבולית פלוס, אבל בבוקר יום שלישי באולטרה סאונד - גם לא היו מים בכלל ומה שכן היה היה עכור. נשלחנו בחופזה לחדר לידה ושם פגשה אותנו הדולה. מרגע שהגענו הם המליצו מיד ללכת לקיסרי בגלל גורמי הסיכון - קיסרי בלידה הקודמת (מאותן סיבות בדיוק), הריון ממושך, מיעוט מים קיצוני ומים מקוניאלים. בנוסף, ברגע שחיברו אותי למוניטור היתה ירידת דופק משמעותית. שקלתי את זה (כבר הייתי עם צירים כואבים אבל בלי פתיחה) וראיתי גם שהצוות לא ממש לחוץ ושהמוניטור ממש בסדר, אחרי הורדת הדופק הראשונית, ואמרתי שאני בכל זאת רוצה לנסות לידה רגילה, כל עוד אין סימני מצוקה נוספים. חיברו אותי למוניטור והייתי צריכה לשכב ללא תנועה. מאוד קשה עם צירים הולכים וגוברים, מסתבר. הדולה הנהדרת שלקחנו ישבה לצידי, תמכה ועזרה לי עם דמיון מודרך - הדבר היחיד שיכולתי לעשות בתנוחה הזו, לדמיין... למעשה היה רק רופא אחד שלחץ על קיסרי בו ברגע ודווקא הרופא הבכיר כשהוא נכנס, איפשר לי להמשיך להיות בחושך ואמר שאם אני מבינה את הסיכונים, בינתיים אפשר להמשיך ככה ולקוות לטוב. בינתיים התקדמתי לפתיחה של 1, צירים ארוכים יותר ומחיקה של 70% (לפני זה לא היה כמעט כלום). המוניטור המשיך להיות מצוין והרופא הבא שנכנס אמר, אם ככה, בואי נעבור לחדר לידה, נפקע את המים ונתחיל לעבוד. איך שעברנו לחדר לידה, היתה ירידת דופק מאוד משמעותית עם התאוששות איטית, שרק בעזרת חמצן שנתנו לי, עברה. עכשיו כבר היה ברור שהתינוק לא במצב טוב ומיד חתמתי על הסכמה לניתוח והריצו אותי לשם, כ"כ בדחיפות שעשו את זה עם הרדמה כללית ואפילו לא ראיתי שמוציאים אותו החוצה (ובאמת תהיתי אח"כ איך אני יכולה לדעת בוודאות שהוא שלי). היה צריך גם לעשות לו אינטובציה - לשאוב את המקוניום שהיה מאוד סמיך. בדקה הראשונה היה לו אפגר 6, אבל בדקה ה-5 כבר הגיע ל-9 והכל היה תקין. אני מקווה שלא נגרם נזק לטווח הארוך ושההחלטה שקיבלתי, לא ללכת מיד לניתוח, היתה נכונה ולא סיכנה את חייו או בריאותו. זה היה מאוד מבהיל. מאוד לא רציתי ניתוח. זאת חוויה כואבת וקשה ובכלל לא משהו קליל שלא מרגישים אותו, כמו שזה נראה מבחוץ הרבה פעמים. אני מרגישה כל הזמן מדוכאת ומצוברחת, עם ובלי קשר. כואב לי בחתך, הסיכות מציקות, יש לי גודש ואני לא רוצה להעיר את התינוק רק בשביל לאכול, שברתי בלי כוונה את הצעצוע של הבת הגדולה כשחיתלתי אותו ואני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל אני לא מצליחה להפסיק לבכות בגלל זה. יש לי תמיכה ועזרה - הבנזוג שלי לקח את הבת לטיול ובכלל הוא מטפל בה ודואג לה, אמא שלי מילאה את המקרר באוכל, חברה שלנו גם כן באה והביאה אוכל ולקחה את הבת מהגן. אבל אני כ"כ מדוכאת והמומה ולא יודעת למה חשבתי שאני רוצה עוד ילד ואיך אני יכולה בכלל לטפל בו ולעבור שוב את התקופה האיומה הזו של חוסר השינה והאינטנסיביות ולדאוג לשניהם ושכל אחד יקבל מה שהוא צריך. אני עצמאית, ובזמן שאני בחופשת לידה אני כמובן לא יכולה לקבל עבודות ואין לי מושג מתי אוכל שוב לחזור לעבוד ולגייס את האנרגיות בשביל להשיג לקוחות ולבצע עבודות. ומי בכלל יכול להוכיח לי שהילד הזה יצא ממני? בכלל ישנתי כשהוא הגיע לעולם. הריון קשה שנראה אינסופי נגמר בבלאק אאוט וזהו. וגם התחילו ללחוץ עלי עם הברית, למרות שהחלטנו לדחות אותה לגיל 3 חודשים ואני לא רוצה לעשות בכלל והמחשבה שיחתכו אותו נראית לי בלתי נסבלת, אבל זה ענין אחר. שמישהי תגיד שזה נורמלי ועובר ואני לא אהיה בתחושות הקשות האלה עוד המון זמן...
שבוע 41+3, מיעוט מי שפיר מרגע שעברתי את התאריך בערך (או מרגע שהתחילו לנטר), בעזרת שתיה מרובה ומנוחה הצלחתי לשמור על כמות מים גבולית פלוס, אבל בבוקר יום שלישי באולטרה סאונד - גם לא היו מים בכלל ומה שכן היה היה עכור. נשלחנו בחופזה לחדר לידה ושם פגשה אותנו הדולה. מרגע שהגענו הם המליצו מיד ללכת לקיסרי בגלל גורמי הסיכון - קיסרי בלידה הקודמת (מאותן סיבות בדיוק), הריון ממושך, מיעוט מים קיצוני ומים מקוניאלים. בנוסף, ברגע שחיברו אותי למוניטור היתה ירידת דופק משמעותית. שקלתי את זה (כבר הייתי עם צירים כואבים אבל בלי פתיחה) וראיתי גם שהצוות לא ממש לחוץ ושהמוניטור ממש בסדר, אחרי הורדת הדופק הראשונית, ואמרתי שאני בכל זאת רוצה לנסות לידה רגילה, כל עוד אין סימני מצוקה נוספים. חיברו אותי למוניטור והייתי צריכה לשכב ללא תנועה. מאוד קשה עם צירים הולכים וגוברים, מסתבר. הדולה הנהדרת שלקחנו ישבה לצידי, תמכה ועזרה לי עם דמיון מודרך - הדבר היחיד שיכולתי לעשות בתנוחה הזו, לדמיין... למעשה היה רק רופא אחד שלחץ על קיסרי בו ברגע ודווקא הרופא הבכיר כשהוא נכנס, איפשר לי להמשיך להיות בחושך ואמר שאם אני מבינה את הסיכונים, בינתיים אפשר להמשיך ככה ולקוות לטוב. בינתיים התקדמתי לפתיחה של 1, צירים ארוכים יותר ומחיקה של 70% (לפני זה לא היה כמעט כלום). המוניטור המשיך להיות מצוין והרופא הבא שנכנס אמר, אם ככה, בואי נעבור לחדר לידה, נפקע את המים ונתחיל לעבוד. איך שעברנו לחדר לידה, היתה ירידת דופק מאוד משמעותית עם התאוששות איטית, שרק בעזרת חמצן שנתנו לי, עברה. עכשיו כבר היה ברור שהתינוק לא במצב טוב ומיד חתמתי על הסכמה לניתוח והריצו אותי לשם, כ"כ בדחיפות שעשו את זה עם הרדמה כללית ואפילו לא ראיתי שמוציאים אותו החוצה (ובאמת תהיתי אח"כ איך אני יכולה לדעת בוודאות שהוא שלי). היה צריך גם לעשות לו אינטובציה - לשאוב את המקוניום שהיה מאוד סמיך. בדקה הראשונה היה לו אפגר 6, אבל בדקה ה-5 כבר הגיע ל-9 והכל היה תקין. אני מקווה שלא נגרם נזק לטווח הארוך ושההחלטה שקיבלתי, לא ללכת מיד לניתוח, היתה נכונה ולא סיכנה את חייו או בריאותו. זה היה מאוד מבהיל. מאוד לא רציתי ניתוח. זאת חוויה כואבת וקשה ובכלל לא משהו קליל שלא מרגישים אותו, כמו שזה נראה מבחוץ הרבה פעמים. אני מרגישה כל הזמן מדוכאת ומצוברחת, עם ובלי קשר. כואב לי בחתך, הסיכות מציקות, יש לי גודש ואני לא רוצה להעיר את התינוק רק בשביל לאכול, שברתי בלי כוונה את הצעצוע של הבת הגדולה כשחיתלתי אותו ואני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל אני לא מצליחה להפסיק לבכות בגלל זה. יש לי תמיכה ועזרה - הבנזוג שלי לקח את הבת לטיול ובכלל הוא מטפל בה ודואג לה, אמא שלי מילאה את המקרר באוכל, חברה שלנו גם כן באה והביאה אוכל ולקחה את הבת מהגן. אבל אני כ"כ מדוכאת והמומה ולא יודעת למה חשבתי שאני רוצה עוד ילד ואיך אני יכולה בכלל לטפל בו ולעבור שוב את התקופה האיומה הזו של חוסר השינה והאינטנסיביות ולדאוג לשניהם ושכל אחד יקבל מה שהוא צריך. אני עצמאית, ובזמן שאני בחופשת לידה אני כמובן לא יכולה לקבל עבודות ואין לי מושג מתי אוכל שוב לחזור לעבוד ולגייס את האנרגיות בשביל להשיג לקוחות ולבצע עבודות. ומי בכלל יכול להוכיח לי שהילד הזה יצא ממני? בכלל ישנתי כשהוא הגיע לעולם. הריון קשה שנראה אינסופי נגמר בבלאק אאוט וזהו. וגם התחילו ללחוץ עלי עם הברית, למרות שהחלטנו לדחות אותה לגיל 3 חודשים ואני לא רוצה לעשות בכלל והמחשבה שיחתכו אותו נראית לי בלתי נסבלת, אבל זה ענין אחר. שמישהי תגיד שזה נורמלי ועובר ואני לא אהיה בתחושות הקשות האלה עוד המון זמן...