כ"כ רציתי שזה יהיה סיפור של ויב"ק...

כ"כ רציתי שזה יהיה סיפור של ויב"ק...

שבוע 41+3, מיעוט מי שפיר מרגע שעברתי את התאריך בערך (או מרגע שהתחילו לנטר), בעזרת שתיה מרובה ומנוחה הצלחתי לשמור על כמות מים גבולית פלוס, אבל בבוקר יום שלישי באולטרה סאונד - גם לא היו מים בכלל ומה שכן היה היה עכור. נשלחנו בחופזה לחדר לידה ושם פגשה אותנו הדולה. מרגע שהגענו הם המליצו מיד ללכת לקיסרי בגלל גורמי הסיכון - קיסרי בלידה הקודמת (מאותן סיבות בדיוק), הריון ממושך, מיעוט מים קיצוני ומים מקוניאלים. בנוסף, ברגע שחיברו אותי למוניטור היתה ירידת דופק משמעותית. שקלתי את זה (כבר הייתי עם צירים כואבים אבל בלי פתיחה) וראיתי גם שהצוות לא ממש לחוץ ושהמוניטור ממש בסדר, אחרי הורדת הדופק הראשונית, ואמרתי שאני בכל זאת רוצה לנסות לידה רגילה, כל עוד אין סימני מצוקה נוספים. חיברו אותי למוניטור והייתי צריכה לשכב ללא תנועה. מאוד קשה עם צירים הולכים וגוברים, מסתבר. הדולה הנהדרת שלקחנו ישבה לצידי, תמכה ועזרה לי עם דמיון מודרך - הדבר היחיד שיכולתי לעשות בתנוחה הזו, לדמיין... למעשה היה רק רופא אחד שלחץ על קיסרי בו ברגע ודווקא הרופא הבכיר כשהוא נכנס, איפשר לי להמשיך להיות בחושך ואמר שאם אני מבינה את הסיכונים, בינתיים אפשר להמשיך ככה ולקוות לטוב. בינתיים התקדמתי לפתיחה של 1, צירים ארוכים יותר ומחיקה של 70% (לפני זה לא היה כמעט כלום). המוניטור המשיך להיות מצוין והרופא הבא שנכנס אמר, אם ככה, בואי נעבור לחדר לידה, נפקע את המים ונתחיל לעבוד. איך שעברנו לחדר לידה, היתה ירידת דופק מאוד משמעותית עם התאוששות איטית, שרק בעזרת חמצן שנתנו לי, עברה. עכשיו כבר היה ברור שהתינוק לא במצב טוב ומיד חתמתי על הסכמה לניתוח והריצו אותי לשם, כ"כ בדחיפות שעשו את זה עם הרדמה כללית ואפילו לא ראיתי שמוציאים אותו החוצה (ובאמת תהיתי אח"כ איך אני יכולה לדעת בוודאות שהוא שלי). היה צריך גם לעשות לו אינטובציה - לשאוב את המקוניום שהיה מאוד סמיך. בדקה הראשונה היה לו אפגר 6, אבל בדקה ה-5 כבר הגיע ל-9 והכל היה תקין. אני מקווה שלא נגרם נזק לטווח הארוך ושההחלטה שקיבלתי, לא ללכת מיד לניתוח, היתה נכונה ולא סיכנה את חייו או בריאותו. זה היה מאוד מבהיל. מאוד לא רציתי ניתוח. זאת חוויה כואבת וקשה ובכלל לא משהו קליל שלא מרגישים אותו, כמו שזה נראה מבחוץ הרבה פעמים. אני מרגישה כל הזמן מדוכאת ומצוברחת, עם ובלי קשר. כואב לי בחתך, הסיכות מציקות, יש לי גודש ואני לא רוצה להעיר את התינוק רק בשביל לאכול, שברתי בלי כוונה את הצעצוע של הבת הגדולה כשחיתלתי אותו ואני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל אני לא מצליחה להפסיק לבכות בגלל זה. יש לי תמיכה ועזרה - הבנזוג שלי לקח את הבת לטיול ובכלל הוא מטפל בה ודואג לה, אמא שלי מילאה את המקרר באוכל, חברה שלנו גם כן באה והביאה אוכל ולקחה את הבת מהגן. אבל אני כ"כ מדוכאת והמומה ולא יודעת למה חשבתי שאני רוצה עוד ילד ואיך אני יכולה בכלל לטפל בו ולעבור שוב את התקופה האיומה הזו של חוסר השינה והאינטנסיביות ולדאוג לשניהם ושכל אחד יקבל מה שהוא צריך. אני עצמאית, ובזמן שאני בחופשת לידה אני כמובן לא יכולה לקבל עבודות ואין לי מושג מתי אוכל שוב לחזור לעבוד ולגייס את האנרגיות בשביל להשיג לקוחות ולבצע עבודות. ומי בכלל יכול להוכיח לי שהילד הזה יצא ממני? בכלל ישנתי כשהוא הגיע לעולם. הריון קשה שנראה אינסופי נגמר בבלאק אאוט וזהו. וגם התחילו ללחוץ עלי עם הברית, למרות שהחלטנו לדחות אותה לגיל 3 חודשים ואני לא רוצה לעשות בכלל והמחשבה שיחתכו אותו נראית לי בלתי נסבלת, אבל זה ענין אחר. שמישהי תגיד שזה נורמלי ועובר ואני לא אהיה בתחושות הקשות האלה עוד המון זמן...
 

אםדניאל

New member
מזל טוב../images/Emo24.gif וגם../images/Emo201.gif

קודם כל רק טבעי שאת כרגע בתקופה לא קלה. רצית משהו אחר, ניסית והמציאות חייבה אותך לשנות תוכניות. אני ממש לא יכולה לדמיין איזה הלם זה קיסרי חירום ועוד בהרדמה מלאה וזה בטח רק מוסיף המון לתקופה, הבמילא מבולבלת כ"כ, של אחרי לידה ותינוק חדש בבית. תנסי להיות בכאן ובעכשיו - מהי יקרה אח"כ מתי יבואו עבודות וכל זה...זה לא קיים כרגע , זה דבר שיקרה בעתיד כלשהו - עוד 3-4 חודשים ועד אז כל כך הרבה דברים ישתנו, אז תניחי לזה. מחברות שעברו ניתוחים אני מבינה שכבר בשבוע השני יש הקלה מבחינת הכאבים, אז עוד מעט, עוד קצת גם בתחום הזה - בקרוב תבוא הקלה. ההורמונים אחרי הלידה יכולים לשגע אותנו, אז תני לעצמך לבכות, זה בסדר וזה נורמלי וזה כ"כ משחרר. בגיל הזה זה לא נורא להעיר תינוק כדי לינוק, לרוב הוא גם ימשיך לישון (אפילו עוד על הציצי) הרבה אמהות לא נקשרות לתינוקות שלהן באהבה גדולה מיד - זה בסדר לתת לדברים את הזמן שלהם. אז תני לעצמך איזה שבוע שבועיים רוב הסיכויים שהרבה מהתחושת הקשות יעלמו או ירגעו, ואם לא - זה כבר בעתיד נטפל בזה כשנגיע לשם
 
מזל טוב - זה הכי חשוב ../images/Emo13.gif

אולי תחזק אותך העובדה שרצית ועשית מבחינתך כל מה שאפשרי. לפעמים לא אנו בוחרים את הדרך להגיע לעולם - אלא העוברים. יש לך תינוק בריא וברוך השם את גם בסדר ויש לך עוד ילדה בבית
זה לא נפלא? מבינה שכרגע קשה אבל מאמינה שעם הזמן הדברים ייראו אולי אחרת. שוב
 

הנועיתה

New member
לגמרי נורמלי ../images/Emo24.gif

דבר ראשון: המון מזל טוב. מה שאת מרגישה עכשיו מושפע בצורה חזקה מאוד מההורמונים (כמו שכבר אמרו לך), האכזבה והקושי (הגופני והנפשי) מועצמים ע"י ההורמונים, ועם הזמן זה יחלוף. גם תרגישי גופנית יותר טוב, גם הגוף יתנקה מההורמונים, גם השיגרה תתחיל להתבסס, והעולם יחזור להיות יותר שפוי. אני רוצה לספר לך אנקדוטה: את הבן הראשון שלי הריתי בהפריית מבחנה, מיד כשהוא יצא לאויר העולם הסתכלתי עליו, והוא לא היה נראה לי דומה שלום דבר (כאילו דאאא.. הם בקושי דומים לתינוק כשהם יוצאים). בעלי ואני מייד צחקנו על זה שהחליפו לנו אותו במעבדה (צחקנו אבל היה איזה רסיס של חשש...). מאז כל פעם שאומרים לי שהוא דומה לי או לבעלי, מייד מתפשטת לה תחושת אושר קטנה, והיום כשהוא בן שנתיים וקצת, הוא כ"כ דומה לי ולמשפחה שלי, שאין לי בכלל ספק. כשעברו להם ההורמונים של ההריון והלידה (חצי שנה אח"כ בערך), חשבתי לי בצורה הגיונית, שברור שלא החליפו לנו אותו במעבדה, ובטוח שהם עבדו שם סופר מסודר, והוא בטוח שלנו (בין כה וכה הוא שלנו בלי קשר למטען הגנטי), ואיזה מחשבה דבילית זו היתה. פשוט שתדעי שאת לא לבד עם המחשבות המטורפות אחרי לידה, קבלי את התוהו ובוהו שעובר עליך, תדעי (גם אם זה נראה לא סביר) שזה יחלוף, קבלי בחיבוק את כל העזרה שאת יכולה, ותני לעצמך זמן. הרבה
ים, נועה
 

yoyo10

New member
../images/Emo24.gif קודם כל ../images/Emo49.gif

הרגשות שלך נורמלים לחלוטין הלידה השניה שלי הייתה התגשמות כל חלומתי באמת לידה מופלאה שרק בחלומות הכי ורודים דמינתי אותה ככה אבל היה לי כל כך קשה פחדתי להיות עם 2 הילדים לבד (יש לי הפרש של שנתיים)הרגשתי ממאמא חרא שאני לא מסוגלת להיות לבד עם שנהם כל הבטחון שהצלחתי לצבור עם הגדול כאילו נמחק עם הלידה כל דבר נראה לי כמו מבצע צבאי מורכב ביותר כל הזמן היו לי רגשות אשמה מה עשיתי לגדול ושזה לא הוגן לקטנה לקח לי הרבה מאוד זמן עד שזה יסתדר. לגבי הלידה תראי את זה ככה את באמת באמת באמת עשית הכל אבל לפעמים החיים מכתבים לנו דברים אחרים לגמרי(רק השבוע הייתי מעורבת בתאונת דרכים שזהכירה לי את העיניין) את צודקת בקטע שקשה לך עם זה שבכלל לא ראית אותו נולד יונק אחר בטבע בכלל לא היה מטפל בגור כזה אבל האדם הוא חייה הרבה יותר מורכבת מזה. תנסי להיות איתי במגע ישיר של עור לעור שאת בלי חלק עליון והוא רק עם חיתול אם קר תשמי עליו שמיכה שהוא יהיה אנכי עליך בין השדיים שלך זה משחרר הורמונים שיעזרו לך עם הקשרות לקטנצ'יק אם בא לך מקלחות משתפות הן נהדרות לצורך העיניין הזה זה באמת לא בא ביום זה משהו שנבנה אחרי שתאוששי קצת את יכולה לעבור עם משהו מקצועי על החוויה שעברת לצורך עיבוד והשלמה ושלחת לך ים של חיבוקים
 

כתומה30

New member
נתחיל מזה../images/Emo24.gif

נשמעת חוויה קשה, ולמרות הפרטים השונים, מזכיר לי חלק מההרגשות אחרי שלי הניתוח בלידה הראשונה. הנסיבות שונות, אבל המשותף הוא שהיה הרבה רצון שלי לעבור לידה פזיולוגית, והכנה שעשינו לקראת זה. ובסופו של דבר לא היה מנוס מניתוח. אמנם היה בהרדמה מקומית, אבל זכורה לי היטב תחושת ההלם בימים שאחרי, הפלשבקים מהטראומה של הניתוח עצמו, וכל ה"מזל טוב" ששמעתי סביבי מפנים מאושרות, ורק אני הרגשתי שאני פשוט לא שם... אמנם הראו לי בחדר הניתוח ששמים את הצמיד עם הפרטים שלי, אז לא היתה שאלה אם זו התינוקת שלי, אבל רגשית, לא התחברתי אליה בימים הראשונים, וזו תחושה מבהילה בפני עצמה (אחרי שכל ההריון כבר כ"כ רציתי ללדת, רק בשביל שאוכל לחבק אותה, להרגיש אותה ולהריח אותה...). אני זוכרת את עצמי פורצת בבכי נוראי מכל דבר, סובלת מאוד מהכאבים (למרות שקמתי והלכתי ועשיתי כל מה שאומרים), ותחושה שאני עושה את הדברים באיזו אוטומטיות (הנקה, שאיבה כשההנקה לא הלכה), עם איזה נתק רגשי כזה. הייתי בטוחה שאני בדרך לדיכאון אחרי לידה. לקח לי שבוע עד שהחזקתי את הקטנה וחשבתי לי בלב "אני אוהבת אותך". למרות שידעת שזה עלול לקרות גם לנשים "נורמלייות" לא הצלחתי לשתף את הסביבה הקרובה שלי בהרגשה האיומה הזו ברגע האמת. כשאמרו לי שהיא יפה הייתי בטוחה שסתם מנחמים אותי, היא נראתה לי כזו מכוערת... הרגשתי שנגזלה ממני הלידה שכל כך רציתי. אני זוכרת שממש התאבלתי על זה, ואי אפשר היה לתקשר את זה לאנשים סביבי שחתמו כל דיבור ב"מה שחשוב זו התוצאה, יש תינוקת בריאה וכו'"... אני מסכימה במאה אחוזים עם המשפט הזה, רק חושבת שיש רגעים שלא הייתי מסוגלת להיות עם זה במגע בזמנו. פשוט לא הייתי שם. אני חושבת שמה שעזר לי בסופו של דבר, מעבר לכל התמיכה שקיבלתי מאמא שלי והאיש זה כמה דברים - הזמן שעבר. השבוע השני היה יותר טוב מהראשון, והשלישי יותר טוב מהשני. השפעת ההורמונים נחלשת, הכאבים משתפרים. יועצת ההנקה שליוותה אותי ובלי שהייתי צריכה לומר את הדברים במפורש הבינה עם מה אני מתמודדת. ואחרון חביב - איזשהו "מצפן" כזה שהיה לי בפנים, שידעתי כל הזמן מה אני צריכה לעשות (להתאמץ בשביל ההנקה, היו שאיבות בשבועיים הראשונים כי לא הצלחתי לחבר אותה ונורא כאב לי, בהמשך המעבר להנקה ישירה וכו', לא להפרד ממנה, להשאיר אותה כמה שיותר צמודה אליי, להריח, לגעת וכו'). ולמרות שבהתחלה עשיתי את הדברים באופן "טכני" רק כי ידעתי שכך צריך, לאט לאט הפעולות בכל זאת "התמלאו" במימד רגשי. לפעמים כשאני מספרת את כל הסיפור עם כל הפרטים אני זוכה למחמאות על ההתמדה בהנקה עם כל הקשיים (היה אישפוז של 8 ימים ועוד כל מיני). אני באמת חושבת שזה היה גלגל ההצלה שלי בכל הסיפור, שזה איפשר לי לעלות מהתהום שהתחלתי לרדת אל תוכה, להתקשר אל הבת שלי, ולעלות על פסים של "אמא". אני קוראת שוב ושוב את הסיפור שלך, אין לי ספק שעשית את הכי טוב שניתן היה בנסיבות שהיו. אנחנו לא בוחרים את הקלפים שמחולקים לנו בתחילת המשחק, ועם מה שיש עשית את המקסימום שהיה אפשר. נתת צ'אנס ללידה, קיבלת איתותים על מצוקה עוברית, ועשית את הדבר המתבקש וההגיוני מאמא טובה
. חבל לי שיצאת בהרגשה קשה
תני לעצמך להנות מהתמיכה, תאפשרי לעצמך לבכות כמה שצריך (בזמנו הבנתי שהגודש והדמעות שניהם מקורם בפרולקטין הגבוה). אני בטוחה שעוד כמה ימים תרגישי הרבה יותר טוב. תתחברי למצפן האישי שלך, אפילו אם נדמה שכרגע הדברים נעשים בצורה טכנית. ותראי שעוד יבואו ימים טובים
אם תראי שעובר יותר מידי זמן ואין שיפור בהרגשה, תמיד אפשר לפנות לעזרה מקצועית ולעבד את החוויה. שיהיה במזל טוב
את עוד תהני מהקטנים שלך, משניהם יחד וגם מכל אחד לחוד, אני בטוחה
גם אם יתמהמה, בוא יבוא... בהצלחה
 
קודם כל מזל טוב לך ../images/Emo140.gif

אני מבינה שעברת חוויה מלחיצה ומדאיגה ואני רוצה להגיד לך כל הכבוד ! כל הכבוד שהצלת את התינוק שלך, שהיתה לך האינטואיציה והרגישות המתאימה ולא הלכת עם הראש בקיר מפני שאם התינוק היה במצוקה והיית נלחמת קשה נגד קיסרי היית מפספסת לדעתי את כל מה שחשוב באמת. ההחלטות שקיבלת החל מהרגע הראשון ועד לניתוח היו אחראיות ואמהיות לחלוטין ולכן אני בטוחה שתהיי אמא נהדרת גם לשניים. אני מצטערת שכואב לך ושאת חשה עצובה אני ממליצ הלך להניח רגע את טרדות היום יום (עבודה וכו'), לנוח, להביט באוצר, לשלוח את סבתא לקנות מתנה חדשה לבת ולשבח את עצמך על המתנה החדשה שהבאת למשפחה ולבתך הגדולה. שיהיה הרבה מזל טוב, שפע חלב (צריך לטפל בגודש) ומצב רוח טוב.
 
יקרה, אני שולחת לך חיבוק גדול ../images/Emo24.gif וקרן |ש

אלו ימים קשים עבורך, משהו שרצית ונלחמת עליו לא יצא והניתוח עצמו הוא טראומה לא קטנה לגוף ולנפש. אבל אני בטוחה שככל שהימים יעברו, תגלי את התינוק המקסים שלך ואת הבת והבעל האהובים שאיתך, ולאט לאט הכוחות של הנפש יחזרו ותרגישי התאוששות. טוב שיש ממי לבקש עזרה עכשיו בבישולים וכאלה, נראה לי שזה זמן טוב להזעיק קצת חברים ומשפחה. אם עוד כמה חודשים עדיין לא תרגישי שום שינוי, יש הרבה מקומות לקבל בהם תמיכה, פסיכולוג/ית שילוו אותך לעבד ולקבל את החוויה שעברת. תני לעצמך עוד זמן.
 

אם פי 3

New member
מזל טוב!

כתבו לך כאן הרבה מילים חכמות - על כך שפעלת נכון, למרות שזה דרש לזנוח את החלום, על כך שכל יום עכשיו המצב ישתפר - גם פיסית, ואני מקווה שגם נפשית, ושצריך זמן בשביל להחלים, להתאושש, להתאקלם כמשפחה עם שני ילדים. בין השורות, נשמע שלמרות שיש לך עזרה, היא לא כולה תומכת. נסי לבקש (אם לך אין כוחות, אז דרך הבנזוג) שמי שלא יכול לומר מילים תומכות - שלא יאמר כלום. מספיק קשה לך עכשיו, ואין צורך בהתמודדויות נוספות - ומי שלוחץ עלייך עכשיו - זו מניפולציה רגשית. אם התינוק שלך הצליח תוך 5 דקות להגיע לאפגר 9, אז ככל הנראה, לא "משכת" יותר מדי, וסביר שלא נגרם נזק לטווח ארוך. מצד שני - נראה שהמצוקה היתה אמיתית, וטוב שלא חיכית עוד. מסתבר שיש לך את הכשרון לדעת בדיוק מה התינוק שלך צריך, עוד מלפני שהוא נולד... אני יודעת שקשה עכשיו, וכל דבר נראה סוף העולם. שולחת לך מכאן
ואת הידיעה שזה יעבור. שכבר מחר, תרגישי קצת יותר טוב, ומחרתיים עוד יותר, ואחר כך אולי תהיה נפילה - אבל אז שוב שיפור. מאחלת לך שתמצאי את האושר שלך עם המשפחה המתרחבת.
 

savvysunflower

New member
../images/Emo201.gif

מזל טוב על הבן החדש וכל הכבוד לך. על קבלת המצב והנכונות לעשות את הדבר הנכון גם כשהוא לא הדבר שרצית. זה יעבור. אני בטיחה לך. תמשיכי להגיד לעצמך שאת עושה את הטוב ביותר שאת מסוגלת כרגע, קחי כל יום כיום בפני עצמו ותני לאחרים לעזור ולפנק אותך. זו תקופה שהיא תמיד קשה אבל יש בה חיות וחדשנות שכזאת, תזכרי להנות מהילד החדש... הם גדלים כל כך מהר...
 

shlomitit

New member
מזל טוב!

הזדהיתי מאוד עם התחושה שאולי זה לא הילד שלי. גם אני ילדתי בניתוח חירום בהרדמה מלאה ולא פעם חלפה בראשי המחשבה הזאת. אז קודם כל, לפחות בזה את לא לבד. (לא יודעת אם זה נורמלי...) והכי לא מגוחך הוא הבכי אחרי ששברת את הצעצוע של הגדולה. בכיתי ממש כשקראתי את זה. אין לי הרבה מילים מעבר לזה. זו תקופה קשה והיא עוברת בדרך כלל. מאוד ממליצה להיעזר באיש מקצוע אם את מרגישה שזה גדול עלייך. זה מגיע לך ולילדים שלך לפני הרבה דברים אחרים. התאוששות קלה שתהיה לך!
 
תודה על כל השיתופים והתמיכה!

משום מה נורא קשה לי לדבר על זה עם החברים, למרות שאחרי שכתבתי כאן אז שיתפתי קצת את הבנזוג והוא היה מאוד מבין ותומך. איכשהו לכתוב באנונימיות משחרר מאוד, ממש תודה, מאוד טוב לקבל את כל החיבוקים הוירטואליים. בינתיים התחושות שלי קצת השתפרו ואני מאמינה לכל ההרגעות שזה ישתפר מאוד עם הזמן. אבל אם אמשיך להרגיש רע, בהחלט לא אהסס לפנות לעזרה. אני שוקלת להצטרף שוב למעגל האימהות שהייתי בו עם הגדולה, אני זוכרת שזה גם כן מאוד עזר והיה מן עוגן של יציאה מהבית. בוקר מאוחר - יצאנו לקפה ושוב עלה נושא הברית, הפעם מצידו, שאולי בכל זאת נעשה את זה בגיל 8 ימים ואני לא רוצה לעשות את זה אף פעם בכלל...התחלתי לבכות בבית קפה והמשכתי בבית. אני לא יכולה לחשוב בכלל על לחתוך את התינוק. אני לא יכולה לסבול את המחשבה על זה. ושוב בכי ושוב מחשבות קשות.
 

savvysunflower

New member
למה אתם רוצים לעשות ברית?

כאילו... תקשיבי, נורא קשה לי לדבר על זה בצורה אובייקטיבית כזאת כי אני בכל זאת דתייה והעניין מהול ברגשות מאד מאד חזקים אצלי. אבל אם הקטע הדתי לא היה, ולא הייתי מאמינה ממש ממש ממש בלב שלם שהאלוקים ציווה לנו לעשות את זה ושהוא עושה את זה לטובתנו, ושזאת הצהרה כל כך בסיסית של שייכות לעם ישראל... אני לא חושבת שהייתי עושה את זה בעצמי. מה, כדי ש"לא יהיה שונה מהחברים שלו"? כדי להוריד את הסיכון למחלות מסויימות? כי ההורים לוחצים? אלה לא סיבות טובות מספיק בשבילי. אבל הקטע של השייכות לעם, אם זה משהו שמדבר אלייך וחשוב לך, זה משהו שקשה מאד לשלול או לזלזל בו. זה כמו לאכול חזיר ביום כיפור או להתחתן עם גוי, זה טעון ברגשות חזקים. אין לי מושג מהי רמת המסורתיות שלך ושל בעלך, אבל לדעתי כדאי לברר איפה אתם עומדים, למה זה כל כך חשוב לו בכל זאת לעשות. ותראי... גם לתת לילד זריקה זה כואב, טיפה לילד והרבה לך. את יודעת שזה דבר שבסה"כ לא כך כל נורא, ואפילו טוב לו, אבל קשה להכאיב לילד שלך, אין ספק, אפילו כשהמטרה טובה. הברית הייתה קשה מאד עבורי בעיקר כי לא ציפיתי שהיא תהיה כל כך קשה. חשבתי שמאד אשמח בדרגה הרוחנית של המעמד וכו'. אבל לא הבנתי אז מה זה להיות אמא. עכשיו אני יודעת יותר טוב, אבל לוקחת דברים פחות קשה כי המסכן עבר דברים יותר קשים מאז (שלושה ניתוחים, בדיקות דם, אינספור בדיקות עיניים וטיפות...) ועם כל הקושי, למדתי להסתגל למצב הזה שמכאיבים לו לטובתו. וגם הברית עברה בתחושה שזה בדיוק הנסיון שהקב"ה נתן, הוא נתן לנו משהו שהוא באמת קשה ונוגד את האינסטינקטים, כי כדי להשתייך לעם ישראל צריך לדעת להתגבר על עצמך ולעשות את הדבר הנכון גם כשהוא קשה בשבילך. לא יודעת אם זה מדבר אלייך בכלל אבל זה מה שחיזק אותי.
 

ayala26

New member
זה לא הוגן ללחוץ עליך עם תאריך דד-ליין

למה חייבים בגיל 8 ימים דווקא?! תדרשי שיתן לך זמן להחליט (אפילו אם כבר החלטת). ככל שיעבור יותר זמן יש פחות סיכוי שזה יקרה!
 

savvysunflower

New member
אם הטעם למעשה הוא דתי

אז יש עניין לעשות דווקא בגיל 8 ימים, בתנאי שהילד בריא כמובן.
 

ayala26

New member
אני יוצאת מנקודת הנחה שהטעם הוא לא דתי

במקרה הזה בגלל המשפט: "צאנו לקפה ושוב עלה נושא הברית, הפעם מצידו, שאולי בכל זאת נעשה את זה בגיל 8 ימים" אם נושא הברית שוב עלה ו"אולי בכל זאת" סימן לדעתי שהטעם הוא לא דתי. בכל מקרה, רואים פה בהודעה הזו למה הטעם הדתי מתעקש על 8 ימים. זה מאוד לא הוגן אבל יעיל ביותר! ליפול על אשה שרק ילדה השבוע וללחוץ עליה למול את בנה! ברור שעם ההרומונים והעייפות יש סיכוי גדול שהיא תכנע (וזה קורה לא מעט גם נשים שלא רצו למול) מאשר אם יחכו חודש או חודשים..
 

savvysunflower

New member
אני לא רוצה להניח הנחות

אז פשוט שאלתי. אם הטעם לא היה דתי בכלל, אלא רפואי, אז הוא לא היה בכלל מזכיר לעשות בגיל 8 ימים... כי באמת מה הסיבה? את מדברת כאילו ששמונת הימים זו המצאה אכזרית שהגברים המציאו כדי לשכנע אישה מסכנה אחרי לידה למסור את בנה למילה. זה מה שיש לי להגיד על זה: הטעם הדתי הוא בדיוק זה, מגיע מעולם הדת היהודית. יהודים דתיים לא מחליטים אם לעשות או לא לעשות, אנחנו פשוט עושים. ההחלטה במקרה שלנו וגם ברוב המקרים של מסורתיים או חילונים שמחליטים למול מטעמי דת באה הרבה לפני הלידה, ואפילו לפני ההריון והחתונה... אז גם אם זו המצאה של גברים כדי להכריח נשים לעשות מילה, מסע השכנועים מתחיל הרבה לפני ההורמונים שלאחר לידה. העניין הזה של להחליט ברגע האחרון הוא משהו מודרני וכמובן רק במקרה של יהודים שלא הכי דבוקים להלכות, ולכן אי אפשר להאשים את ההלכה (ובמקרה שלנו--את התנ"ך, כי העניין של שמונת הימים כתוב שם במפורש בספר בראשית).
 

ayala26

New member
אני כן מניחה שמי ששוקל לא למול הוא לא דתי..

ועל שום מה ההתממות וההשתממות? גם רוב היהודים הלא דתיים לא מחליטים אם לעשות או לא לעשות כי הם פשוט עושים ולא כולם מתלבטים או מחליטים ברגע האחרון (אין דבר כזה להחליט ברגע האחרון, מי שמתלבט במשך כל ההריון ומחליט למול ברגע האחרון זה בגלל שהצד שרצה לוותר התפשר או נכנע). גם חילוניים מלים ביום ה-8 את באמת שואלת מה הסיבה? מכורח ההרגל, כי זה מקובל, כי ככה כולם עושים, בלי לחשוב על זה יותר מדי. זה מפתיע אותך? המצאתי את זה הרגע? כל החילוניים בישראל לא מלים ביום השמיני, כולם מלים עם רופא בכלל כי כל החילוניים מלים מטעם רפואי כלשהו... זו ממש התממות מרגיזה אפילו..
אני לא מתכוונת להתכווח על הטעם הדתי ועל ציווים. מי שמאמין שמקום מנהג המילה באמת מגיע מהדת היהודית ומוכן להתעלם מכך שהמילה היתה קיימת לפני שהדת היהודית היתה קיימת בכלל כמנהג שבטי, זכותו ואני בטח לא מתכוונת להתווכח על אמונה כי זה בלתי אפשרי. אבל בהחלט יש לטעמים ולסיבות הסברים "פוליטיים" הרי בסך הכל, תסכימי איתי גם את שהמצוות והחוקים הקיימים הם פרשנות של אנשים שהוסכמו על ידי הכלל כמוסמכים לפרש ולחוקק.. אני מכירה את המקורות ולא זכור לי שכתוב שיש להסיר את העור מעל איבר המין של התינוק. בכל מקרה, זה עדיין נראה לי לא הוגן, ללחוץ על אם שלא התכוונה למול (כך שאני כן מניחה שהיא לא דתיה ואני לא חושבת שאני טועה) שהיא אחרי לידה ועוד סיפור שצריך קודם לעכל ולעבד, דווקא עכשיו לדבר שוב על מילה ולהכביד עליה כשגם ככה לא קל... ולכן כמו שאמרתי (ואני אגב לא כתבתי את המילה "אכזרית" אלא את המילה "יעיל") , אני לא אתפלא אם הלחץ יצליח כי זה בדיוק הזמן לללחוץ.. בדיוק בתקופה שהכוחות של האם מגוייסים על דברים אחרים.
 

savvysunflower

New member
זה שהיא לא דתייה זה ברור...

השאלה היא למה היא בכלל חשבה לעשות ברית מילה, וכן, יש מסורתיים וחילונים שעושים זאת מטעמי מסורת ולווא דווקא בגלל שזה מוריד סיכונים למחלות כאלה ואחרות. אז חלק מהקושי הוא הקשר למסורת ולמשפחה וכו', כי ההחלטה לא למול יכולה לפגוע בחברי המשפחה הקשורים יותר למסורת. אז יש בהחלט מצב שמישהו לא דתי יחליט למול את בנו מטעם דתי. ושוב, זה שהבעל אמר שאולי בכל זאת יעשו ביום השמיני מרמז לי שזה חלק מהסיבה שהוא רוצה לקיים את הברית. "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא." בראשית י"ז, י"ב. די מפורש, לא? כמובן שזה לא הוגן ללחוץ על אישה שלא התכוונה למול להחליט בזמן הלא פשוט הזה שלאחר הלידה. אבל זה לא שהוא המציא את הדדליין הזה כדי ללחוץ עליה. זה מה שאני אומרת.
 
למעלה