כשהחיים משתנים בין רגע
זה שבוע כבר שאת חיה עם הידיעה הזו. בעצם, גם אני. כי למרות השקט והמרחק, שכאילו נפערו במשך החודשים האלה, כל מה שקורה לך עדיין משפיע עליי בצורה זו או אחרת. אז, זה כבר שבוע שאת הולכת עם זה בבטן. וזה חודר לנשמה, וזה מעיק, וזה מדיר שינה מעינייך. והנה, את מוצאת עצמך נרדמת פתאום על הספה, באמצע היום לכמה שעות; ובלילה, כשהכל שקט ונשמעת פתאום מכונית חולפת ברחוב, רעש של רעם, או צופר מרוחק שמבשר רעות - את מסתובבת במיטה, חסרת מנוחה, כואבת. ולא נרדמת. ולא מוצאת מרגוע. אני מכיר את תחושת הריקנות הזו, שמשתלטת על הבטן במצבים כאלה. כשכל החלק הקדמי של הגוף מתכווץ וכאילו נכנס אל תוך עצמו. ואני מתאר לי אותך, שכל כך רגילה לצחוק ולחייך, בהתמודדות הזו. ואני מרבה לחשוב עלייך, ומשתדל ללוות את התחושות שלך, את הכעס, את התסכול, מתוך השלווה שלי. המוגנת, כן. המבוצרת. אבל, זה עדיין שם. החיבה, החברות, האהבה המיוחדת הזו כלפייך. ולכן האמפתיה, למרות הריחוק שלי, למרות השקט שלי, למרות האנוכיות שלי. כתבתי לך כבר שאין לי מילים. נדיר אה? אבל זה המצב. לכן, הכנסתי את עצמי לפה, ללטף אותך כאן במילים, במקום שאת כל כך אוהבת. רק את ואני יודעים עד כמה הכאן הזה מיוחד לנו. אז, לך, חברה יקרה... אלה המילים המלטפות שלי. בתקווה שעכשיו, ממש עכשיו את קוראת אותן. ואם אכן כך, הכיני לך תה טעים, תטבילי בו מקל של קינמון, הדליקי לך סיגריה, תתרווחי שם בכסא, והרשי לי ללטף אותך ככה בשקט בשקט, במילים שלוות כמו פעם. ואחר כך, כשתיכנסי למיטתך, תני לתנומה המתוקה לעטוף אותך בחמלה, ותתמסרי לרוגע הזה שאת כל כך צתה שישתלט עלייך. אפילו אם זה יהיה רק ללילה... מי יודע... הרי, מחר יהיה יום חדש. סקסופון
זה שבוע כבר שאת חיה עם הידיעה הזו. בעצם, גם אני. כי למרות השקט והמרחק, שכאילו נפערו במשך החודשים האלה, כל מה שקורה לך עדיין משפיע עליי בצורה זו או אחרת. אז, זה כבר שבוע שאת הולכת עם זה בבטן. וזה חודר לנשמה, וזה מעיק, וזה מדיר שינה מעינייך. והנה, את מוצאת עצמך נרדמת פתאום על הספה, באמצע היום לכמה שעות; ובלילה, כשהכל שקט ונשמעת פתאום מכונית חולפת ברחוב, רעש של רעם, או צופר מרוחק שמבשר רעות - את מסתובבת במיטה, חסרת מנוחה, כואבת. ולא נרדמת. ולא מוצאת מרגוע. אני מכיר את תחושת הריקנות הזו, שמשתלטת על הבטן במצבים כאלה. כשכל החלק הקדמי של הגוף מתכווץ וכאילו נכנס אל תוך עצמו. ואני מתאר לי אותך, שכל כך רגילה לצחוק ולחייך, בהתמודדות הזו. ואני מרבה לחשוב עלייך, ומשתדל ללוות את התחושות שלך, את הכעס, את התסכול, מתוך השלווה שלי. המוגנת, כן. המבוצרת. אבל, זה עדיין שם. החיבה, החברות, האהבה המיוחדת הזו כלפייך. ולכן האמפתיה, למרות הריחוק שלי, למרות השקט שלי, למרות האנוכיות שלי. כתבתי לך כבר שאין לי מילים. נדיר אה? אבל זה המצב. לכן, הכנסתי את עצמי לפה, ללטף אותך כאן במילים, במקום שאת כל כך אוהבת. רק את ואני יודעים עד כמה הכאן הזה מיוחד לנו. אז, לך, חברה יקרה... אלה המילים המלטפות שלי. בתקווה שעכשיו, ממש עכשיו את קוראת אותן. ואם אכן כך, הכיני לך תה טעים, תטבילי בו מקל של קינמון, הדליקי לך סיגריה, תתרווחי שם בכסא, והרשי לי ללטף אותך ככה בשקט בשקט, במילים שלוות כמו פעם. ואחר כך, כשתיכנסי למיטתך, תני לתנומה המתוקה לעטוף אותך בחמלה, ותתמסרי לרוגע הזה שאת כל כך צתה שישתלט עלייך. אפילו אם זה יהיה רק ללילה... מי יודע... הרי, מחר יהיה יום חדש. סקסופון
