כשאת כתבת את המבחן... [חלק א']
מוקדש לחוקית... [הערת המערכת 1: בזמן הכתיבה חשבה הכותבת כי אורך המבחן שלוש שעות, מסתבר שאורכו של המבחן של לשכת עורכי הדין שלוש וחצי שעות, עם הקוראים הסליחה...] 29.10.2003 אישה יפה שלי, אני יושבת כאן והגרון שלי חנוק מזה שלא הצלחתי לשמוע אותך שנייה לפני ולאחל לך את ה"בהצלחה" האחרון... ניסיתי לענות, אבל את כבר כיבית את המכשיר... הגעתי לתא הקולי עשר פעמים לפחות ועדיין לא האמנתי שכיבית אותו ולא נתת עוד שנייה כדי שאולי נוכל לדבר. אני מקווה מאוד שאת מרגישה את כל איחולי ההצלחה שאני שולחת לך בכל שנייה ושנייה, אני כל כך בלחץ שאני מרגישה ממש כאילו אני עומדת עכשיו למבחן. ואני יודעת שאת תהיי בסדר. אני יודעת שאת הרבה יותר חכמה ממה שנדמה לך, אני יודעת גם שגם אם משהו יתפקשש ולא תעברי זה לא נורא. מקסימום עוד כמה חודשים של לימודים וטלוויזיה וחופש. מה כבר יכול להיות רע בזה. אני מקווה שתעברי כי זאת הקלה עצומה, להיות "אחרי". אפילו שפתאום הכל נראה כזה רציני, ואת כבר אפילו לא סטודנטית. בגלל שזאת תחושת הישג, לדעת שעשית את כל הדרך והגעת לסופה. אני כותבת לך ובראש מזמזם לי כל הזמן "אלוהים תעשה שהיא תעבור, אלוהים תעשה שהיא תרגיש עכשיו את כל האהבה שאני שולחת אליה" וככה שוב ושוב. מי יודע, אולי דווקא המבחן שלך יעשה ממני מאמינה... חיוך... אני כל כך אוהבת אותך. אני מקווה כל כך ששמעת בלב את ה"בהצלחה" שלי. עברו כבר שמונה דקות מרגע שהתחלת את המבחן ואני לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלכתוב לך ולחכות לטלפון ממך בשנייה שאחרי. עוצמת עיניים לרגע ומתפללת, לא יודעת אפילו למי, שהכל הולך בסדר, שהשאלות הראשונות לא נוראיות מדי. שאת זוכרת את כל מה שלמדת.... עשר דקות, אחת עשרה דקות... אני סופרת אותן. תוהה באיזו שאלה את עכשיו... הולך לך בקלות או שאת מסתכלת עכשיו מסביב ותוהה למה זה קורה לך... שתים עשרה... איכשהו כשכותבת לך הזמן עובר. שלוש עשרה... באיזו שאלה את עכשיו? הרגשת כרגע שלחשתי לך באוזן שאוהבת אותך? ארבע עשרה... את בטח כבר בשאלה השישית, קוראת מהר ועוברת הלאה, לגמור כבר... זה אומר שנשארו עוד 94 שאלות... אלוהים, הזמן זוחל... חמש עשרה... אז מה הם רוצים לדעת עכשיו? מקרקעין? חוזים? אולי סדר דין פלילי? אלוהים תעשה שהיא תדע, תעשה שהיא תרגיש שאני שולחת לה כוחות... תעשה שתרגיש את הלב שלי שאיתה פועם לה את התשובות... עדיין חמש עשרה, הזמן עצר... הפה שלי יבש. השלפוחית מציקה לי, זה אומר שאת צריכה פיפי, או שזו רק אני? נושמת עמוק, מנסה להרגיע אותך ואת עצמי... רק כעבור שעה מותר לצאת לעשות פיפי. משוגעים. מקווה שהשלפוחית לא מציקה לך... שבע עשרה... את יודעת את התשובות. אני מזכירה לך שאת יודעת... שמונה עשרה... תוהה אם ללכת לעשות פיפי בשביל להקל על השלפוחית שלך. מחליטה נגד. אני אלך איתך בעוד שעה, בינתיים לוחשת לחשים מרגיעים. תשע עשרה... באיזו שאלה את עכשיו? אני מנסה לחשב... בטח את כבר בשאלה העשירית. את הרי קוראת מהר... עשרים... תעצרי ותנשמי. תשימי לב לסמן את התשובה במקום הנכון.... עשרים ואחת דקות... שעון החול עובר לאט... מחליטה ללכת לעשות פיפי, אולי זה יעזור גם לך.... עשרים ושתיים, עשרים ושלוש... אני שומעת את האכזבה בקול שלך. זה שובר לי את הלב. נושמת עמוק... את זוכרת את הזמנים? תשימי לב, הם מנסים לבלבל אותך, אבל את יודעת את התשובה... עשרים וארבע דקות... מנסה לצלצל אלייך, איזו טיפשות, את עוד עמוק בתוך המבחן... כמה זמן את צריכה? שעה וחצי? אם כן אז שליש כבר כמעט מאחורייך... עשרים וחמש דקות... נושמת עמוק. אלוהים תעשה שהיא בסדר, תעשה שהיא בסדר... אני מדקלמת מנטרה קבועה... עשרים ושש... תעשה שהיא תסלח לי. ידעתי שאני צריכה להיות שם. עבודה ארורה. תסכול... עוצמת עיניים, להירגע, צריכה לשלוח לך רוגע... עשרים ושבע... חמש עשרה שאלות כבר בטח מאחורייך... אולי אפילו יותר. גאון שלי. עשרים ושמונה... מקווה שלא כואבת לך הבטן, שהגב לא מציק... מנסה למצוא את המיתר שלך... עוצמת עיניים... מנסה לראות אותך יושבת שם. המון אנשים מסביבך ואת עם המבחן שלך, מרימה מדי פעם ראש ומתבוננת מסביב. אלוהים, תעשה שיהיה לה בסדר... עשרים ותשע... "על משכבי בלילות חיפשתי את שאהבה נפשי"... לא יודעת מילים של תפילה, רק את התפילות הקטנות שלנו מכירה... את הפיוטים. חצי שעה עברה... הלב שלי מאיים להתפקע. לא נראה לי שהייתי לחוצה כל כך במבחן של עצמי... הפה שלי יבש. שלושים ואחת דקות... אם תנצלי את כל הזמן שעומד לרשותך זה אומר שאני אשמע את קולך בעוד 150 דקות. זה נראה לי נצח... מכשירים ארורים. את לא שומעת את הלב שלי מדבר איתך? שלושים ושתיים... סדר דין אזרחי עכשיו? בזה את מעולה. לא לתת להם לבלבל אותך! הזמן זוחל... כמה שאלות כבר פתרת? עשרים וחמש? שלושים? שלושים ושלוש דקות עברו... מספר עגול כזה ויפה... נאחזת בשטויות. אוהבת אותך, מקווה שאת מרגישה ויודעת. דואגת. שלושים וארבע... שלושים וחמש... שלושים ושש... הזמן לא עובר לי. עושה את עצמי עובדת... הראש שלי כל הזמן איתך, הלב שלי היה איתך גם קודם... שלושים ושבע... שלושים ושמונה... איך אפשר לעמוד בזה? איך לא השתגעת במבחן שלי? שלושים ותשע... כמה שאלות כבר אחרייך? את צריכה פיפי? המבחן קשה או בסדר? אלוהים תעשה שהיא בסדר... עוצמת עיניים ושולחת לך אהבה והצלחה... ארבעים דקות עברו. את עוצרת לחדד את העיפרון? ארבעים ואחת... הרגשת שנשקתי לך על העורף? ארבעים ושתיים... את בסדר? מה עכשיו, אתיקה? שוב הם עם השטויות שלהם... אנחה... את יודעת את החומר, אני יודעת שאת יודעת... ארבעים ושלוש... ארבעים וארבע... אצלנו יורד עכשיו מבול ורוח מטורפת... גם אצלך? מקווה שלא קר לך.... ארבעים וחמש... קולות של מכוניות בגשם, מקווה שיש לך מספיק שקט, שאף אחד לא מפריע לך... שולחת לך ריחות טובים של גשם שינקו לך את החששות מהלב ויעזרו לך להתרכז... ארבעים ושש... עוד פחות מרבע שעה מותר לעשות פיפי... מקווה שאת מתכוונת לצאת להפסקה... כמה שאלות מאחורייך? הכל הולך בסדר? היד לא כואבת לך מדי? אני דואגת... [המשך יבוא...]
מוקדש לחוקית... [הערת המערכת 1: בזמן הכתיבה חשבה הכותבת כי אורך המבחן שלוש שעות, מסתבר שאורכו של המבחן של לשכת עורכי הדין שלוש וחצי שעות, עם הקוראים הסליחה...] 29.10.2003 אישה יפה שלי, אני יושבת כאן והגרון שלי חנוק מזה שלא הצלחתי לשמוע אותך שנייה לפני ולאחל לך את ה"בהצלחה" האחרון... ניסיתי לענות, אבל את כבר כיבית את המכשיר... הגעתי לתא הקולי עשר פעמים לפחות ועדיין לא האמנתי שכיבית אותו ולא נתת עוד שנייה כדי שאולי נוכל לדבר. אני מקווה מאוד שאת מרגישה את כל איחולי ההצלחה שאני שולחת לך בכל שנייה ושנייה, אני כל כך בלחץ שאני מרגישה ממש כאילו אני עומדת עכשיו למבחן. ואני יודעת שאת תהיי בסדר. אני יודעת שאת הרבה יותר חכמה ממה שנדמה לך, אני יודעת גם שגם אם משהו יתפקשש ולא תעברי זה לא נורא. מקסימום עוד כמה חודשים של לימודים וטלוויזיה וחופש. מה כבר יכול להיות רע בזה. אני מקווה שתעברי כי זאת הקלה עצומה, להיות "אחרי". אפילו שפתאום הכל נראה כזה רציני, ואת כבר אפילו לא סטודנטית. בגלל שזאת תחושת הישג, לדעת שעשית את כל הדרך והגעת לסופה. אני כותבת לך ובראש מזמזם לי כל הזמן "אלוהים תעשה שהיא תעבור, אלוהים תעשה שהיא תרגיש עכשיו את כל האהבה שאני שולחת אליה" וככה שוב ושוב. מי יודע, אולי דווקא המבחן שלך יעשה ממני מאמינה... חיוך... אני כל כך אוהבת אותך. אני מקווה כל כך ששמעת בלב את ה"בהצלחה" שלי. עברו כבר שמונה דקות מרגע שהתחלת את המבחן ואני לא מסוגלת לעשות כלום חוץ מלכתוב לך ולחכות לטלפון ממך בשנייה שאחרי. עוצמת עיניים לרגע ומתפללת, לא יודעת אפילו למי, שהכל הולך בסדר, שהשאלות הראשונות לא נוראיות מדי. שאת זוכרת את כל מה שלמדת.... עשר דקות, אחת עשרה דקות... אני סופרת אותן. תוהה באיזו שאלה את עכשיו... הולך לך בקלות או שאת מסתכלת עכשיו מסביב ותוהה למה זה קורה לך... שתים עשרה... איכשהו כשכותבת לך הזמן עובר. שלוש עשרה... באיזו שאלה את עכשיו? הרגשת כרגע שלחשתי לך באוזן שאוהבת אותך? ארבע עשרה... את בטח כבר בשאלה השישית, קוראת מהר ועוברת הלאה, לגמור כבר... זה אומר שנשארו עוד 94 שאלות... אלוהים, הזמן זוחל... חמש עשרה... אז מה הם רוצים לדעת עכשיו? מקרקעין? חוזים? אולי סדר דין פלילי? אלוהים תעשה שהיא תדע, תעשה שהיא תרגיש שאני שולחת לה כוחות... תעשה שתרגיש את הלב שלי שאיתה פועם לה את התשובות... עדיין חמש עשרה, הזמן עצר... הפה שלי יבש. השלפוחית מציקה לי, זה אומר שאת צריכה פיפי, או שזו רק אני? נושמת עמוק, מנסה להרגיע אותך ואת עצמי... רק כעבור שעה מותר לצאת לעשות פיפי. משוגעים. מקווה שהשלפוחית לא מציקה לך... שבע עשרה... את יודעת את התשובות. אני מזכירה לך שאת יודעת... שמונה עשרה... תוהה אם ללכת לעשות פיפי בשביל להקל על השלפוחית שלך. מחליטה נגד. אני אלך איתך בעוד שעה, בינתיים לוחשת לחשים מרגיעים. תשע עשרה... באיזו שאלה את עכשיו? אני מנסה לחשב... בטח את כבר בשאלה העשירית. את הרי קוראת מהר... עשרים... תעצרי ותנשמי. תשימי לב לסמן את התשובה במקום הנכון.... עשרים ואחת דקות... שעון החול עובר לאט... מחליטה ללכת לעשות פיפי, אולי זה יעזור גם לך.... עשרים ושתיים, עשרים ושלוש... אני שומעת את האכזבה בקול שלך. זה שובר לי את הלב. נושמת עמוק... את זוכרת את הזמנים? תשימי לב, הם מנסים לבלבל אותך, אבל את יודעת את התשובה... עשרים וארבע דקות... מנסה לצלצל אלייך, איזו טיפשות, את עוד עמוק בתוך המבחן... כמה זמן את צריכה? שעה וחצי? אם כן אז שליש כבר כמעט מאחורייך... עשרים וחמש דקות... נושמת עמוק. אלוהים תעשה שהיא בסדר, תעשה שהיא בסדר... אני מדקלמת מנטרה קבועה... עשרים ושש... תעשה שהיא תסלח לי. ידעתי שאני צריכה להיות שם. עבודה ארורה. תסכול... עוצמת עיניים, להירגע, צריכה לשלוח לך רוגע... עשרים ושבע... חמש עשרה שאלות כבר בטח מאחורייך... אולי אפילו יותר. גאון שלי. עשרים ושמונה... מקווה שלא כואבת לך הבטן, שהגב לא מציק... מנסה למצוא את המיתר שלך... עוצמת עיניים... מנסה לראות אותך יושבת שם. המון אנשים מסביבך ואת עם המבחן שלך, מרימה מדי פעם ראש ומתבוננת מסביב. אלוהים, תעשה שיהיה לה בסדר... עשרים ותשע... "על משכבי בלילות חיפשתי את שאהבה נפשי"... לא יודעת מילים של תפילה, רק את התפילות הקטנות שלנו מכירה... את הפיוטים. חצי שעה עברה... הלב שלי מאיים להתפקע. לא נראה לי שהייתי לחוצה כל כך במבחן של עצמי... הפה שלי יבש. שלושים ואחת דקות... אם תנצלי את כל הזמן שעומד לרשותך זה אומר שאני אשמע את קולך בעוד 150 דקות. זה נראה לי נצח... מכשירים ארורים. את לא שומעת את הלב שלי מדבר איתך? שלושים ושתיים... סדר דין אזרחי עכשיו? בזה את מעולה. לא לתת להם לבלבל אותך! הזמן זוחל... כמה שאלות כבר פתרת? עשרים וחמש? שלושים? שלושים ושלוש דקות עברו... מספר עגול כזה ויפה... נאחזת בשטויות. אוהבת אותך, מקווה שאת מרגישה ויודעת. דואגת. שלושים וארבע... שלושים וחמש... שלושים ושש... הזמן לא עובר לי. עושה את עצמי עובדת... הראש שלי כל הזמן איתך, הלב שלי היה איתך גם קודם... שלושים ושבע... שלושים ושמונה... איך אפשר לעמוד בזה? איך לא השתגעת במבחן שלי? שלושים ותשע... כמה שאלות כבר אחרייך? את צריכה פיפי? המבחן קשה או בסדר? אלוהים תעשה שהיא בסדר... עוצמת עיניים ושולחת לך אהבה והצלחה... ארבעים דקות עברו. את עוצרת לחדד את העיפרון? ארבעים ואחת... הרגשת שנשקתי לך על העורף? ארבעים ושתיים... את בסדר? מה עכשיו, אתיקה? שוב הם עם השטויות שלהם... אנחה... את יודעת את החומר, אני יודעת שאת יודעת... ארבעים ושלוש... ארבעים וארבע... אצלנו יורד עכשיו מבול ורוח מטורפת... גם אצלך? מקווה שלא קר לך.... ארבעים וחמש... קולות של מכוניות בגשם, מקווה שיש לך מספיק שקט, שאף אחד לא מפריע לך... שולחת לך ריחות טובים של גשם שינקו לך את החששות מהלב ויעזרו לך להתרכז... ארבעים ושש... עוד פחות מרבע שעה מותר לעשות פיפי... מקווה שאת מתכוונת לצאת להפסקה... כמה שאלות מאחורייך? הכל הולך בסדר? היד לא כואבת לך מדי? אני דואגת... [המשך יבוא...]