לא להאמין.
יהודים מתקשרים לעיתונאים ובוכים להם בטלפון . יש בחוץ בוזזים שמעלים באש מכוניות ומנסים לחדור לבתים ואין משטרה.
אין לנו הגנה אנחנו מפחדים על החיים שלנו.
ואז בנצי גופשטיין מגיע ללוד עם מאות מתנדבים מיהודה ושומרון להסתובב ברחובות ולשמור בחוץ על היהודים והרכוש שלהם ואותם מאשימים בליבוי האש.
המשטרה נכשלה במילוי תפקידה ומאשימה בליבוי היצרים יהודים שבאים לשמור ולהגן על רכוש וחיי יהודים בגלל אזלת ידה של המשטרה.
אם זה לא מחזה קפקאי אז אני לא יודע איך להגדיר את הטמטום הזה.
חלמלנד אמרתי?
בוא ונגיד ככה...
עבדתי אצל חבר כששיפץ את ביתו.
חלק ניכר מהעובדים שהועסקו שם היו ערבים.
מדי יום עבדתי איתם, אכלתי ושתיתי עמם ושוחחנו לא מעט.
ובקיצור, חשתי שהפכנו להיות חברים.
למסיבת חנוכת הבית, חברי הזמין את כל מי שעמל בביתו.
הגעתי עם אשתי שתחיה, וסביב שולחן אחד, ישבו מספר "בני דודים" - חלקם באו עם נשותיהם וחלקם הגיעו בגפם.
נותרו שם 2 מקומות והתיישבנו.
אמרתי לאשתי: "תכירי. אלה היו חבריי במהלך ימי העבודה שבהם עמלתי כאן".
כולם בירכו אותנו לשלום, אבל תוך 2 דקות, הם "היגרו" לשולחן אחר שעדיין נותר ריק.
ברור שבמהלך הזמן, הגיעו אנשים אחרים (יהודים) שהסבו עמנו ולא נותרנו בבדידותנו המבישה.
אבל בכל הזדמנות שרק נוצרת, אשתי טורחת שוב ושוב לבייש אותי באוזניי מכריי שטרם שמעו את הסיפור:
"משה רצה לשבת עם 'חבריו' הערבים, אבל הם עשו לו ביצפר. מהר מאד, כולם קמו כאחד, והותירו אותו יחד עמי בבדידות מזהרת סביב שולחן ריק".
אז כן. מזמן כבר נוכחתי, ש"חברים חברים", אבל הכל בעירבון מוגבל. כשמגיע רגע האמת, הם כבר יביאו אותך לרגע מביך וינקמו.
ועוד סיפור?
לפני מלחמת ששת, כולם ידעו שסיר הלחץ רותח ובקרוב תפרוץ מלחמה. זה לא היה סוד והעובדה שהמלחמה עומדת לפרוץ הייתה ידועה לכל.
ערבים מהישוב הסמוך לאזור מגוריי (אנשים שבד"כ עבדו אצלנו בכל עבודה מזדמנת והכירו היטב את הבתים שלנו מחוץ ומפנים), עברו ברחובות ודיברו ביניהם:
"הבית הזה יהיה שלי. את זה אתה תקבל".
אז למזלנו, המלחמה הזו נגמרה בניצחון מובהק, ושכנינו נותרו בכפרם ובבתיהם משכבר בימים. איש מהם לא ירש בית בטבעון, והם נאלצו להמשיך ולשרת אותנו בתשלום הוגן כבעבר. אז הם "נרגעו" והמשיכו לשחק אותה כחברינו הנאמנים גם בהמשך, אבל.... מי שזכר את סיפורי הטרום מלחמה, יודע היטב עם מי יש לו פה עסק.
אז איני מתפלא: אם וכאשר יגיע חלילה רגע של חולשה, גם הם יתפרצו פנימה כאל דלת פתוחה.
ולמרות זאת, איני יכול להצדיק את הקריאה של המחבלים היהודים:
"תגיעו. תביאו כלי משחית עמכם ותתכוננו לתקוף ולהילחם. ומי שפוחד? שלא יבוא".
כי כשהאדמה רועדת, אין שום צורך להרעידה עוד יותר.