אלון בן יהודה
New member
כנראה שיש לאמא שלי צליאק.
נתחיל מזה שחזרתי ממצרים משמונה ימים מהנים מאוד. עם הצליאק הסתדרתי מעולה, אבל על כך בפוסט נפרד. יום לפני שחזרנו ארצה, התקשר אלי אחי ומסר לי שאמי מאושפזת בביה"ח. מזה זמן רב שהיא סובלת מדיכאון קליני, חולשה, עצירויות, תפליט רקטלי בצבע חרדלי. האנמיה שמימנה היא סובלת מזה שנים התגברה לאחרונה, ובכלל בחודשים האחרונים הגיעה למצב שבו התקשתה לשרת את עצמה בפעולותל בסיסיות. לאיפה רופא המשפחה (האידיוט, העצלן, הרשלן והמסוכן) שלה לא שלח אותה: ניתוח טחורים כי האנמיה "נובעת" משם, קולונסקופיה, רקטוסקופיה, פרופיל כבדי, פרופיל שומני, פרופיל סוכרי ופרופיל דמי של נפח דם. שנים שאני אומר לה: "אמא, יש לך צליאק, תבקשי מהרופא בדיקת דם לצליאק. עד /שסוף סוף היא השתכנעה שאולי באמת יש אינדיקציה לצליאק, הוא רק אמר לה "לא, לא, כבר בדקנו ואין לך". איך ששמעתי את נימת התשובה הזו, ישר הבנתי שהוא משקר. אחי פקסס לי את כל תוצאות הבדיקה שלה, ולא תאמינו: שום בדיקה שיכולה להעיד ולו ברמז על צליאק. ראיתם פעם רופא כזה עצלן ולא מקצועי, שמשקר במצח נחושה לאישה מבוגרת וחלשה בת 81? שווה תלונה, שווה שלילת רישיון, אני לא יודע מה עוד. יום לפני החזרה ארצה אחי בישר לי שהוא ממש נלחם עם קופ"ח (קרי הרופא האדיוט של אמא שלי, שלא תאמינו אבל הוא גם מנהל המרפאה, שהיא תישלח לאשפוז. במיון מהיר כרגיל רצו להחלזיר אותה הביתה כי "כל הבדיקות תקינות", אבל בסופו של דבר אחי אמר שאם לא יאשפזו אותה - הוא יאשפז אותה, יישא בהוצאות ואז יתבע את קופת חולים במליונים. הקיצר - אשפזו אותה. הביתה היגענו באמצע לילה היישר משדה התעופה, מספר שעות אחר כך, עדייןן עייפים, לא פרקנו את תיקינו, שכרנו רכב ואנו בדרך לנהריה. אמא היתה מאוד חיוורת, עצובה בגלל מצבה. מסתבר שכמה ימים אחר כך היתה צריכה לעבור דרך קופ"ח גסטרוסקופיה שחכתה לה חודשים רבים, אבל כעת לא יכלה לבצעה בגלל האשפוז. במחלקה כמובן מיד שעו לכך ובצעו למחרת גסטרוסקופיה שבה גילו התעבות של התריסריון. הרופא הבודק כמובן מיד לקח ביופסיה [בתהליך פענוח כעת] ואמר שהוא כמעט בטוח שזה צליאק אלים מאוד, ושלמעשה גם עד שיתקבלו כל מיני תוצאות של בדיקות דמיות ותרביות שונות, החדש המוביל הוא למעשה חשד לצליאק. זה היה השלב ששחררו את אמא שלי הביתה [אמא נשמה לרווחה, אתם יודעים מה זה לעשות צרכים על אסלה שחצי מחלקה מניחה עליה את הישבנים החולניים שלה? ג'ונג'ל.... אמנם הכל נקי ולבן ומצוחצח, אבל רק המחשבה שזה שייך לבי"ח עושה לא טוב בלב, אמא היתה מאושרת לחזור לבית שלה הנעים והנקי עם הפרטיות, המקום שהיא כה מרגישה בו נוח]. למחרת כבר התייצבה בקופ"ח אצל רופא המשפחה ]זוכרים? האדיוט הרשלן?] ואני כבר כמובן לא סמכתי עליו שהוא בכלל ידע איזו בדיקת דם לרשום בטופס. אחי פקסס לו פירוט של מה צריך לבדוק שכתבתי לו במייל עוד לפני הטיול אחרי שפענחתי את השקר הגדול שלו ["לא, לא, בדקנו ואין לך צליאק"...]. כעת ממתינים לתוצאות הביופסיה ובדיקת הדם. אולי אתם זוכרים כמה זמן ממתינים לכך? אני ממש לא זוכר כמה אני המתנתי לכך. אחרי שאמא חזרה מבדיקת הדם התקשרתי אליה וביקשתי מימנה להתחיל בדיאטה ללא גלוטן, לא מחכים לתשובות. העיקר שעשתה כעת את הבדיקות המובילות. מקסימום תחזור לאכול גלוטן לעוד כמה שבועות אם יהיה צורך בבדיקה נוספת. התקשרתי להזמין לחמים ומאפים מתוקים עברו אמא שלי בחנות "צעצועי דודלי" בנהריה. ושם, לא שזה סוד, ואני גא שוב לפאר את היחס האישי והחם שלהם, דינה אפילו הרגיעה אותי שיביאו לה את המשלוח עד לפתח הבית בלי שום חיוב נוסף, ואת הכסף אוכל לשלוח בדואר היות שהם לא עובדים עם אשראי טלפוני. לא רציתי שאמא תתעסק עכשיו עם כסף, ואם אין לה, רק ללכת לכספומט בעיר יהיה מבצע שישבית אותה ליומיים. עלה לא מעט, אבל מי סופר בכלל. העיקר שיהיה לה יותר מאשר יהיה פחות. אמא בידיוק "אכלה טוסט ושתתה תה, מרגישה נורא". ישר הזדעקתי: "אבל יש לך צליאק! את כל הלחמים והעוגיות וכל מה שהשכנה בשלה לך בזמן שלא יכולת לעמוד על הרגליים - לזרוק לפח!!! זה רעל, ורעל לא מכניסים הביתה". היה לה קצת קשה לעכל את העובדה הזו: היא אמנם יודעת טוב טוב מה זה זיהום משני, ואיך מפנקים אותי כשאני מגיע לביקור נטול גלוטן בבית, אבל כשזה מגיע אליה, עדיין התקשתה לוותר על הטוסטר עם הטוסט. לחם רעיל כמובן... אחרי חצי יממה התקשרי שוב. חצי יממה של שום גלוטן, בבוקר. היא ממש לא ידעה את נפשה מאושר: כבר לילה שלם ראשון מזה חודשים ארוכים שהיא לא רצה כל חמש דקות לשירותים, הבחילות נעלמות מעליהן. נס גדול. אני נותן לה חצי שנה: לשיפור דרסטי של האנמיה, היעלמות או הצטמצמות דרסטית של הדיכאון הקליני, שלא לדבר על הבחילות והשלשולים, החולשה הקלינית - הכל ייעלם מאליו. כבר מתחיל להיעלם. אז נכון הוא שעוד אין תוצאות מאף בדיקה, אבל מה זה אם לא צליאק? לי זה ברור שהצליאק הרים ראש אחרי מאורע נפשי טראומטי (המוות של אחי באמצע חייו ושל אבי שנה אחר כך), בידיוק כמו שהיה אצלי (חרדה שהיתה קשורה למקום עבודה קודם שלי). אתקשר שוב היום, מחר ניסע אליה [לא תאמינו, אבל הבוסית שלי חושבת עלי, ומסתבר שאוכל לנהוג על הרכב של החברה מכוסה בביטוח מתאים. נהג חדש, תאוו הגה שכמוני. אושר גדול!] ביחד ננקה אצל אמא את כל שרידי הגלוטן. נקנה תבלינים (כי הרי לחמים ומאפים יש לה כבר) נביא עימנו את אופה הלחם - שאותו אתן לה במתנה, ממילא אני רק מכין פוקאצ'ות כל הזמן, לא משתמש בו כבר. הדפסתי אמש כמעט 500 מתכונים שצברתי עם השנים וגם אותם אביא לה. את קלסר העמותה היא קבלה מימני לרפרנס לפני כמה חודשים, היות שאני לא משתמש בו. שתיהנה מימנו, היא הכי זקוקה לו כעת. וזהו. עוד צליאקית נוספה במשפחתנו. אני זוכר שעוד עם אבחוני ביקשתי מימנה להתאבחן, אבל היא לא שעתה לכך. מילא "עוד כמה שנים אני הולכת"... איזה הולכת ואיזה בטיח'ה. היא נשארת כיתד נאמן עם כולנו. אני מקווה שבשבוע הבא באמת יגיע האישור הסופי שזהו צליאק. מבחינתי האישור כבר הגיע בדמו תהשיפור המהיר והדרסטי במצבה הגופני והנפשי.
נתחיל מזה שחזרתי ממצרים משמונה ימים מהנים מאוד. עם הצליאק הסתדרתי מעולה, אבל על כך בפוסט נפרד. יום לפני שחזרנו ארצה, התקשר אלי אחי ומסר לי שאמי מאושפזת בביה"ח. מזה זמן רב שהיא סובלת מדיכאון קליני, חולשה, עצירויות, תפליט רקטלי בצבע חרדלי. האנמיה שמימנה היא סובלת מזה שנים התגברה לאחרונה, ובכלל בחודשים האחרונים הגיעה למצב שבו התקשתה לשרת את עצמה בפעולותל בסיסיות. לאיפה רופא המשפחה (האידיוט, העצלן, הרשלן והמסוכן) שלה לא שלח אותה: ניתוח טחורים כי האנמיה "נובעת" משם, קולונסקופיה, רקטוסקופיה, פרופיל כבדי, פרופיל שומני, פרופיל סוכרי ופרופיל דמי של נפח דם. שנים שאני אומר לה: "אמא, יש לך צליאק, תבקשי מהרופא בדיקת דם לצליאק. עד /שסוף סוף היא השתכנעה שאולי באמת יש אינדיקציה לצליאק, הוא רק אמר לה "לא, לא, כבר בדקנו ואין לך". איך ששמעתי את נימת התשובה הזו, ישר הבנתי שהוא משקר. אחי פקסס לי את כל תוצאות הבדיקה שלה, ולא תאמינו: שום בדיקה שיכולה להעיד ולו ברמז על צליאק. ראיתם פעם רופא כזה עצלן ולא מקצועי, שמשקר במצח נחושה לאישה מבוגרת וחלשה בת 81? שווה תלונה, שווה שלילת רישיון, אני לא יודע מה עוד. יום לפני החזרה ארצה אחי בישר לי שהוא ממש נלחם עם קופ"ח (קרי הרופא האדיוט של אמא שלי, שלא תאמינו אבל הוא גם מנהל המרפאה, שהיא תישלח לאשפוז. במיון מהיר כרגיל רצו להחלזיר אותה הביתה כי "כל הבדיקות תקינות", אבל בסופו של דבר אחי אמר שאם לא יאשפזו אותה - הוא יאשפז אותה, יישא בהוצאות ואז יתבע את קופת חולים במליונים. הקיצר - אשפזו אותה. הביתה היגענו באמצע לילה היישר משדה התעופה, מספר שעות אחר כך, עדייןן עייפים, לא פרקנו את תיקינו, שכרנו רכב ואנו בדרך לנהריה. אמא היתה מאוד חיוורת, עצובה בגלל מצבה. מסתבר שכמה ימים אחר כך היתה צריכה לעבור דרך קופ"ח גסטרוסקופיה שחכתה לה חודשים רבים, אבל כעת לא יכלה לבצעה בגלל האשפוז. במחלקה כמובן מיד שעו לכך ובצעו למחרת גסטרוסקופיה שבה גילו התעבות של התריסריון. הרופא הבודק כמובן מיד לקח ביופסיה [בתהליך פענוח כעת] ואמר שהוא כמעט בטוח שזה צליאק אלים מאוד, ושלמעשה גם עד שיתקבלו כל מיני תוצאות של בדיקות דמיות ותרביות שונות, החדש המוביל הוא למעשה חשד לצליאק. זה היה השלב ששחררו את אמא שלי הביתה [אמא נשמה לרווחה, אתם יודעים מה זה לעשות צרכים על אסלה שחצי מחלקה מניחה עליה את הישבנים החולניים שלה? ג'ונג'ל.... אמנם הכל נקי ולבן ומצוחצח, אבל רק המחשבה שזה שייך לבי"ח עושה לא טוב בלב, אמא היתה מאושרת לחזור לבית שלה הנעים והנקי עם הפרטיות, המקום שהיא כה מרגישה בו נוח]. למחרת כבר התייצבה בקופ"ח אצל רופא המשפחה ]זוכרים? האדיוט הרשלן?] ואני כבר כמובן לא סמכתי עליו שהוא בכלל ידע איזו בדיקת דם לרשום בטופס. אחי פקסס לו פירוט של מה צריך לבדוק שכתבתי לו במייל עוד לפני הטיול אחרי שפענחתי את השקר הגדול שלו ["לא, לא, בדקנו ואין לך צליאק"...]. כעת ממתינים לתוצאות הביופסיה ובדיקת הדם. אולי אתם זוכרים כמה זמן ממתינים לכך? אני ממש לא זוכר כמה אני המתנתי לכך. אחרי שאמא חזרה מבדיקת הדם התקשרתי אליה וביקשתי מימנה להתחיל בדיאטה ללא גלוטן, לא מחכים לתשובות. העיקר שעשתה כעת את הבדיקות המובילות. מקסימום תחזור לאכול גלוטן לעוד כמה שבועות אם יהיה צורך בבדיקה נוספת. התקשרתי להזמין לחמים ומאפים מתוקים עברו אמא שלי בחנות "צעצועי דודלי" בנהריה. ושם, לא שזה סוד, ואני גא שוב לפאר את היחס האישי והחם שלהם, דינה אפילו הרגיעה אותי שיביאו לה את המשלוח עד לפתח הבית בלי שום חיוב נוסף, ואת הכסף אוכל לשלוח בדואר היות שהם לא עובדים עם אשראי טלפוני. לא רציתי שאמא תתעסק עכשיו עם כסף, ואם אין לה, רק ללכת לכספומט בעיר יהיה מבצע שישבית אותה ליומיים. עלה לא מעט, אבל מי סופר בכלל. העיקר שיהיה לה יותר מאשר יהיה פחות. אמא בידיוק "אכלה טוסט ושתתה תה, מרגישה נורא". ישר הזדעקתי: "אבל יש לך צליאק! את כל הלחמים והעוגיות וכל מה שהשכנה בשלה לך בזמן שלא יכולת לעמוד על הרגליים - לזרוק לפח!!! זה רעל, ורעל לא מכניסים הביתה". היה לה קצת קשה לעכל את העובדה הזו: היא אמנם יודעת טוב טוב מה זה זיהום משני, ואיך מפנקים אותי כשאני מגיע לביקור נטול גלוטן בבית, אבל כשזה מגיע אליה, עדיין התקשתה לוותר על הטוסטר עם הטוסט. לחם רעיל כמובן... אחרי חצי יממה התקשרי שוב. חצי יממה של שום גלוטן, בבוקר. היא ממש לא ידעה את נפשה מאושר: כבר לילה שלם ראשון מזה חודשים ארוכים שהיא לא רצה כל חמש דקות לשירותים, הבחילות נעלמות מעליהן. נס גדול. אני נותן לה חצי שנה: לשיפור דרסטי של האנמיה, היעלמות או הצטמצמות דרסטית של הדיכאון הקליני, שלא לדבר על הבחילות והשלשולים, החולשה הקלינית - הכל ייעלם מאליו. כבר מתחיל להיעלם. אז נכון הוא שעוד אין תוצאות מאף בדיקה, אבל מה זה אם לא צליאק? לי זה ברור שהצליאק הרים ראש אחרי מאורע נפשי טראומטי (המוות של אחי באמצע חייו ושל אבי שנה אחר כך), בידיוק כמו שהיה אצלי (חרדה שהיתה קשורה למקום עבודה קודם שלי). אתקשר שוב היום, מחר ניסע אליה [לא תאמינו, אבל הבוסית שלי חושבת עלי, ומסתבר שאוכל לנהוג על הרכב של החברה מכוסה בביטוח מתאים. נהג חדש, תאוו הגה שכמוני. אושר גדול!] ביחד ננקה אצל אמא את כל שרידי הגלוטן. נקנה תבלינים (כי הרי לחמים ומאפים יש לה כבר) נביא עימנו את אופה הלחם - שאותו אתן לה במתנה, ממילא אני רק מכין פוקאצ'ות כל הזמן, לא משתמש בו כבר. הדפסתי אמש כמעט 500 מתכונים שצברתי עם השנים וגם אותם אביא לה. את קלסר העמותה היא קבלה מימני לרפרנס לפני כמה חודשים, היות שאני לא משתמש בו. שתיהנה מימנו, היא הכי זקוקה לו כעת. וזהו. עוד צליאקית נוספה במשפחתנו. אני זוכר שעוד עם אבחוני ביקשתי מימנה להתאבחן, אבל היא לא שעתה לכך. מילא "עוד כמה שנים אני הולכת"... איזה הולכת ואיזה בטיח'ה. היא נשארת כיתד נאמן עם כולנו. אני מקווה שבשבוע הבא באמת יגיע האישור הסופי שזהו צליאק. מבחינתי האישור כבר הגיע בדמו תהשיפור המהיר והדרסטי במצבה הגופני והנפשי.
