כנפיים שבורות. פרק 4- ניצן

[הפסיכית של החדר אוכל]

כנפיים שבורות. פרק 4- ניצן

תודה ענקית למיה על הביטוא, ולאדויסמן על התמיכה הנפשית. מצורף תיכף בהודעות.

 

[הפסיכית של החדר אוכל]

בהודעות חלק א.

אמנדה והנער שהתקרבו כעת הפסיקו את שיחתם עוד בטרם הספיקה אחת משתי חברותיה לשמוע במה מדובר. אמנדה הביטה ברוז בסקרנות. "לְמה את לא מאמינה?" שאלה. "שכמה שנדמה לי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי- ג'יימי מפתיעה אותי כל פעם מחדש." "הֵיי!" ג'יימי הסמיקה. אמנדה הביטה בה בסקרנות, מנסה לנחש איזו עלילה רומנטית המציאה חברתה הפעם. "ג'יימי כבר טוותה לך רומן מסתורי עם מורה סלית'ריני," סיפרה רוז. אמנדה חייכה בהבנה הסלחנית שסיגלה לעצמה בכל הנוגע בחברתה הנמהרת ומלאת הדמיון, והנער שג'יימי זיהתה כעת כרמוס לופין – בן דודה של אמנדה – צחק צחוק שקט ורגוע אך מתגלגל. "מצטער לאכזב אותך." "את יודעת," העירה אמנדה בחיוך ערמומי. "עכשיו כשאת אומרת את זה, רומן עם בן-דוד בהחלט היה מעורר כותרות." רוז התחלחלה קלות. "את אדם חולה." "ואת חסרת כל חוש הומור," הטיחה בה בחזרה ושרבבה את לשונה. "זה לא מדויק," נשמע קול ידעני מאחוריה. אמנדה הסתובבה והניחה את ידיה על מותניה. "בלק, בדיוק התכוונתי להוריד לך נקודות על שוטטות במקומות אסורים." פוטר ובלק, שדקות מספר לפני כן התרוצצו בחצר, נשענו על קיר האבן, שניהם סמוקים מעט מהמשחק ומהרוח הקרירה שנשבה בחוץ. בלק אחז ביד אחת את כדור הגומי האדום. "רק על המחשבה הזאת," פוטר זקף אצבע באיום. "אני מוריד עשרים נקודות מרייבנקלו." "אתה לא יכול לעשות את זה," קראה אמנדה. "לצערי את צודקת," הודה. רגע אחד של שתיקה מביכה ואז- "אם היית יודעת איפה היינו מסתובבים ב..." התחיל סיריוס. שלוש הבנות הביטו בו בסקרנות, אך ג'יימס דרך על רגלו של בלק בחוזקה. סיריוס השתתק ופלט יבבת כאב. רמוס, שהיה נער חיוור מטבעו, החוויר אף יותר וטפח מצחו לאות ייאוש. "בכל אופן," בלק כחכח בגרונו במבוכה קלה והמשיך. "יש לנו עניינים חשובים לטפל בהם-" והוא כרך את זרועו סביב צווארו של רמוס. פניו של הנער השני קיבלו גוון כחלחל והוא השמיע קולות של מצוקה. בלק, מנגד, קד קידה עמוקה ותיאטרלית, מאלץ את רמוס להתכופף ביחד איתו, וקרץ לעברן קריצה שובבית. כשהתרחקו, יכלו הבנות לשמוע את פוטר מסנן קללה חרישית ולאחר מכן את בלק פולט שרשרת של קללות מגוונות- החל מחיות ויצורים אפלים עליהם למדו תלמידי השנה הרביעית וכלה בפירוט לא נחוץ אודות עבודתה האמיתית של הגברת פוטר... רוז מעולם לא שמעה כל כך הרבה קללות ברצף, ואף עלה בה החשד שחלקן היו לא יותר מצירוף אקראי של הברות שסיריוס העלה בדעתו באותו רגע. "אז איפה באמת היית?" שאלה רוז בסתמיות לאחר שסיריוס המקלל התרחק במידה כזו שקולו הפך לבליל לא ברור של הברות. "ישיבת מדריכים," השיבה אמנדה. ג'יימי לא נראתה משוכנעת וזקפה גבה בחשדנות. "אז למה ברחת ככה?" "כדי לתת דרור לדמיון שלך," חייכה. ג'יימי הזעיפה פנים ושתי חברותיה צחקו. "וכי הייתי צריכה ללכת לשירותים," הוסיפה אמנדה לבסוף. "למה תמיד נטפלים אלי?" רוז שיכלה את ידיה במחאה. "את פשוט מושכת את זה אלייך," הסבירה אמנדה. "זה כמו-" "אש בשדה ורדים." השלימה אותה ג'יימי בסיפוק. השתיים בקושי הצליחו שלא לחייך, ואמנדה טפחה על כתפה של רוז במעין הזדהות מדומה. "כן, בדיוק ככה." *

 

[הפסיכית של החדר אוכל]

בהודעות חלק ב.

"בשנת 1756 נעשה ניסיון למהפכה מצד קבוצה מצומצמת של גמדוני-בית בזלצבורג, אוסטריה," הקריא פרופסור בינס בקולו המונוטוני. רוז שהייתה עייפה בשעת אחר-הצהריים המאוחרת, נכשלה לעקוב אחרי רוח-הרפאים: המילים שסיכמה על הדף לא יצרו שום רצף תחבירי הגיוני. "גמדוני הבית, שמאסו בעבדות, ביקשו לצאת לחיים עצמאיים ולקבל זכויות שוות כשל כל קוסם, כולל הרשות להשתמש בשרביט והזכות ללמוד כישוף וקוסמות בבתי-ספר, ואף הרחיקו לכת וביקשו להיות מוכרים באופן רשמי כיצורים קסומים." רוז שהתייאשה סופית מהניסיון להקשיב, הניחה את עט הנוצה שלה על השולחן וקימטה את הקלף המקושקש לכדור. דניאל מק'דיג, תלמיד גריפינדור שחור-תלתלים עם ברזלים בשיניים שנחשב לאחד מהתלמידים היותר מוזרים שלמדו בבית הספר, לכד את מבטה. הוא הוציא מכיסו ערכת בועות סבון קסומה, וממש מתחת לאפו של פרופסור בינס החל להפריח בועות עגולות, מחרידות בשלמותן. כעבור כמה דקות, כאשר ראה שרוז מאבדת עניין, שאף שאיפה ארוכה, ואז, בריכוז ובעדינות נשף בעד החור, ויצר ג'ירפת סבון שקופה. זאת ריחפה עד פניה של רוז פעורת-הפה והתפוצצה כמו אשליה, מתיזה טיפות זעירות סבון על פניה. אחרי הג'ירפה הגיעו בשיירה פיל, היפוגריף, דולפין וארנבת ועוד כמה חיות בעלות קרניים שרוז לא ידעה את שמן. היא הביטה מוקסמת בצבעי הקשת העדינים שהשתנו על פני הבועה בעת שהאור פגע בה. לאחר זמן מה, לא יכלה עוד להתאפק ודקרה בקצה האצבע את הבועה, גורמת לה להתנפץ. "פרופסור," נשמע קול צרוד מאחוריה בדיוק ברגע בו הושיטה את ידה לגעת בפרפר סבון. "השיעור נגמר לפני עשר דקות." פרופסור בינס הרים את ראשו מהספר והביט דרך החלון. השמש החלה לשקוע. "לשיעור הבא קראו את פרקים שבע ושמונה בנושא מהפכת גמדוני-הבית בספר שלכם. זה הכל, אתם משוחררים." למשמע המילים האחרונות החלו מרבית התלמידים להתעורר לאיטם, מתקשים להאמין שהשיעור נגמר. הם מהרו לצאת לפני שפרופסור בינס יתחרט ויחליט ללמד עוד שיעור במקום ארוחת הערב- פרופסור בינס, כידוע, יכול ללמד לנצח. דניאל נאנח, ארז את ערכת הסבון ותחב אותה לתיקו; לרוז היה נדמה שהוא מאוכזב לגלות שהשיעור נגמר. באמת ילד מוזר. ציינה לעצמה. * "רוז, את באה לישון?" שאלה אמנדה בפיהוק. אמנדה, שסיימה את החיבור שלה ל-"טיפול בחיות פלא" על הדרקון המפוספס המצוי, ארזה את ספריה והביטה בשעונה. "כבר מאוחר," הוסיפה. "לא, אני נשארת לקרוא עוד קצת," מלמלה רוז מבלי להרים את עיניה מהדף. "טוב," משכה אמנדה בכתפיה ופנתה לכיוון המדרגות הפתלתלות. "לילה טוב." רוז המהמה משהו כלפיה וחזרה לקרוא בלי הפרעות. בשנת 1756 התאגדה קבוצה קטנה של גמדוני-בית באוסטריה, ובראשם גמדון-הבית פרידריך הגדול, שביקשה להביא לרפורמה במעמדם של גמדוני הבית. בפגישתו עם שר הקסמים באותה שנה תבע פרידריק הכרה בזכויותיהם של גמדוני הבית, והוא מפרט: "אנו גמדוני הבית דורשים כי תוענק לנו זכות לשימוש בשרביט. כוחות הקסם שלנו אינם נופלים משל בני האדם, ואל למנהג קדום למנוע מאתנו זכות בסיסית זאת. יתר על כן, אנו דורשים כקבוצה אוטונומית, כי ברישום המנהלי של חיות הפלא בבריטניה, יופיעו גמדוני הבית תחת הקטגוריה: חיה קסומה, ומתוקף משפטי זה, יהא ברור לכל, שלבני האדם אסור לשעבדם... רוז שפשפה את עיניה. נותרו לה עוד מספר עמודים לקרוא עד סוף הפרק, אך היא תשאיר אותם ליום אחר. היא התפלאה לגלות כי החומר שפרופסור בינס מלמד יכול להיות מעניין. היא תחבה את הספר תחת בית שחיה ועלתה לחדר המיטות של בנות השנה השישית. רוז הניחה את הספר על תיבת המצעים שלה, ופשטה את בגדיה במהירות. לבסוף, כשהיא לבושה בכתונת הלילה שלה, עלתה למיטתה. המיטה, הרהרה רוז בטרם שקעה בשינה, הייתה מוצעת ומחוממת על ידי גמדוני-בית מקופחים שלא קיבלו זכויות כלשהן וסביר להניח שלעולם לא יבקשו. ג'יימי ואמנדה עדיין ישנו בעת שהתעוררה ביום ראשון בבוקר. היא חשבה לחכות עד שיתעוררו, אז תוכלנה שלושתן ללכת לארוחת הבוקר ביחד כפי שנהגו לעשות תמיד, אך תחושת בטן אמרה לה ששבירת שגרה אינה דבר רע.

 

[הפסיכית של החדר אוכל]

בהודעות חלק ג ואחרון.

במסדרון קומת הכניסה שמה לב שמישהו הולך אחריה. "למה אתה עוקב אחרי, בלק?" "למה את כזאת?" הוא שאל בהתגוננות. "כזאת איך?" "את יודעת." הוא משך בכתפיו והביט בה. רוז נענעה את ראשה לשלילה והוא הסביר; "תוקפנית ורצינית וסגורה." רוז חרקה את שיניה בכעס והחישה את צעדיה, אך כעבור מספר רגעים הוא שוב עמד לצידה. "אולי תפסיק ללכת אחרי?" קראה בקול רם יותר משהתכוונה. "אבל-" "מה?" "זאת הדרך הכי מהירה מהמגדל של גריפינדור לאולם הגדול," הוא אמר בפשטות, עקף אותה ונכנס אל האולם. רוז ערמה ביצה מקושקשת על צלחתה בעת שאמנדה וג'יימי נכנסו לאולם הגדול והתיישבו מולה. "בוקר טוב," מלמלה אמנדה בישנוניות ומזגה לעצמה קפה. "יש לך מעריץ סודי," פסקה ג'יימי כשרוז תיבלה את החביתה הטפלה שלה. אמנדה פלטה מעט קפה על גלימתה והביטה בה בשעשוע. "לפי מה?" ג'יימי הושיטה לרוז ניצן אדום בודד. "תודה," אמרה רוז כשהיא מניחה את ניצן הורד ליד צלחתה- במקום בו חברתה מצאה אותו. "אני מעריכה את ההשקעה שלך." "בחייך רוז," קראה ג'יימי. "את לא יכולה להיות כל כך אטומה!" "מסתבר שהיא יכולה," מלמלה אמנדה. "לצד מי את?" מחתה רוז ופנתה אל ג'יימי. "קדימה, האירי את עיני." "השם שלך. זה לא יכול להיות צירוף מקרים שמצאת פרחים במקום שלך." "זה ניצן אחד," אמרה רוז באדישות. "לא פרחים." ג'יימי משכה בכתפיה בביטול. "מה יותר רומנטי מורדים?" "טיול רומנטי לאור ירח," ענתה אמנדה שהושיטה את ידה אל החמאה. "אמנדה!" קראה רוז בייאוש. "גם את?" "סתם צחקתי," מהרה להתנצל. רוז רכנה מעל שולחן העץ. "הנה המאהב הסודי שלך," לחשה לאמנדה. אמנדה וג'יימי הביטו בסקרנות לאחור וראו את רמוס לופין מתקרב לשולחן רייבנקלו. "ישיבה בחדר המדריכים," אמר בקיצור. "מה יכול להיות כל כך דחוף ביום ראשון בבוקר?" שאלה אמנדה. רוז משכה בכתפיה. "לא יודע, לא אמרו." אמנדה נאנחה, אחר הניחה את המזלג וקמה ממקומה. "את חושבת שזה משהו חשוב?" שאלה ג'יימי לאחר שאמנדה נעלמה מטווח ראייתן. "כנראה," ענתה רוז והכניסה את הניצן אל כיסה בהיסח הדעת. "את באה חזרה לחדר המועדון?" * "ג'יימי, ראית את הספר שלי?" רוז חיפשה את הספר בתיק הלימודים השחור, אך הוא לא היה שם. "איזה ספר?" שאלה ג'יימי ששכבה על מיטתה וקראה ספר מוגלגי שרוז לא זיהתה. "מכשפות וקסמים בעת העתיקה." "אני חושבת שהוא מתחת לבאבי," ענתה ג'יימי בחיוך קל. רוז הרימה את הגור ממקום רביצתו. החתלתול הגיב ביללת מחאה וניסה לשרוט את רוז, אך היא ספק-זרקה ספק-הניחה אותו על המיטה הקרובה, והביטה בספר השרוט. "תראי מה הוא עשה לספר שלי!" קראה בקול ועלעלה בדפים הקרועים. "את מכשפה, זוכרת?" אמרה ג'יימי. "את יכולה לתקן את זה." "אוף, נכון. רפארו," רטנה רוז והביטה בכריכת העור האדומה מתאחה. "אני אתחשבן עם אמנדה אחר כך." לרדיפת המכשפות היו השלכות רבות. הבולטת מביניהן הייתה אכלוס שכונות וכפרים בקוסמים בלבד, ולמעשה, יצירת גטאות מבודדים. באנגליה של ימינו נותר כפר קסום אחד בלבד- הוגסמיד, שנמצא בקרבת בית הספר הוגוורטס. הוגסמיד נבנה בשנת 1685 ועומד עד היום על תילו הודות לקסמי ההגנה הרבים המקיפים אותו... "באבי, די כבר!" קראה רוז. ג'יימי הרימה את ראשה על מנת לגלות את המראה המשעשע של גור החתולים השובב מנסה לפרום את תפרי גלימתה של רוז. היא צחקה וקמה ממיטתה על מנת לקחת את החתול הסורר בזרועותיה. באבי פלט יללה כעוסה וקפץ מחיקה של ג'יימי אל בין זרועותיה של אמנדה שנכנסה באותו רגע אל החדר. "מה קורה?" שאלה. "מה קורה?" חזרה רוז על דבריה והתיישבה במיטתה. "קורה שהחתול השטני שלך משחית לי את הספרים ומנסה בזדוניות לקרוע לי את הגלימה, מרלין יודע למה." אמנדה צחקה והביטה בספר שרוז נופפה בו. "לי הוא נראה די שלם." "תיקנתי אותו," אמרה בזעף. "אז מה הבעיה?" אמנדה רכנה והניחה את באבי בסלסילת הנצרים שלו. "אמנדה!" קראה. "זה לא מצחיק." "טוב, טוב," נסוגה בהתגוננות. "אני ארגיע אותו. מרוצה?" "כן." "אתן באות לאולם?" שאלה אמנדה. "עכשיו?" ג'יימי הביטה בשעון זהוב-המחוגים שלה, השעה הייתה שעת אחר-הצהרים מוקדמת. "כן, דמבלדור רוצה להודיע משהו," אמרה אמנדה והסתובבה לכיוון הדלת. "משהו חשוב שאת יודעת ולא רוצה לספר לנו?" "לא יזיק לך לחכות בסבלנות כמה דקות." ג'יימי גלגלה עיניים ויצאה אחריה. * רוב המושבים באולם הגדול כבר היו תפוסים על ידי תלמידים רעשנים שניסו לשער מהו העניין הדחוף לכבודו כונסו. דקות מספר לאחר מכן נכנס צוות המורים ובראשו פרופסור דמבלדור. הרעש לא שכך. רק כאשר הרים המכשף המבוגר את הגביע שלפניו והקיש על צידו בכפית, השתרר שקט באולם. "כפי שאתם יודעים, ביקשתי מהמדריכים לכנס אתכם כאן על מנת להודיע הודעה," קולו השקט והשקול כרגיל לא הסגיר דאגה או פחד.

 

[אדויסמן]

לסיכום:../images/Emo66.gif

מדהים

הפרק קצת קצר אבל מעולה, אני אוהבת את סגנון הכתובה שלך ואת איך שאת מצחיקה אותי כל הזמן! בקיצור, תמשיכי כך! -המצקת הראשית, סגניתך הנאמנה-

 

[12111 מיכל]

התגובה בבלוג

 

[אדויסמן]

תוכדי:../images/Emo66.gif

"ג'יימי ואמנדה עדיין ישנו בעת שהתעוררה ביום ראשון בבוקר. היא חשבה לחכות עד שיתעוררו, אז תוכלנה שלושתן ללכת לארוחת הבוקר ביחד כפי שנהגו לעשות תמיד, אך תחושת בטן אמרה לה ששבירת שגרה אינה דבר רע" וכל מילה נוספת מיותרת, רק הרשי לי להוסיף שברגע שתאשרי לי להחליף חתימה הוא כמעט בטוח יהיה בה, משפט פשוט גדול!

 

[אדויסמן]

תוכדי:../images/Emo66.gif

"רק על המחשבה הזאת," פוטר זקף אצבע באיום. "אני מוריד עשרים נקודות מרייבנקלו." "אתה לא יכול לעשות את זה," קראה אמנדה."לצערי את צודקת," הודה." מצוין...ממש...צחקתי ממש המון.

"ולאחר מכן את בלק פולט שרשרת של קללות מגוונות- החל מחיות ויצורים אפלים עליהם למדו תלמידי השנה הרביעית וכלה בפירוט לא נחוץ אודות עבודתה האמיתית של הגברת פוטר..." אהבתי את זה , העבודה האמיתית של גברת פוטר... - אל תדאגי, זה רק לחלק הזה...-

 

[אדויסמן]

לי? תודה? ../images/Emo66.gif

אני לא בטוחה שאני מסוגלת לתת תמיכה נפשית, אבל סבבה!

-המצקת הראשית-

 

[S i r i u s]

../images/Emo13.gif

כרגיל, נראה מבטיח הניסוח (במיוחד בהתחלה) ניראה קצת מסורבל בחלק מהמקומות אבל הוא מסתדר לקראת הסוף. בהתחלה יש גם מיצטער במקום מצטערת, חוץ מזה הכל ניראה תקין. מה שהכי הפריע לי הוא הסוף - אני מבינה שרצית ליצור מתח אבל לקטוע את הפרק בנקודה כל כך לא קשורה לא הולך לדעתי. מה האירוע המרכזי של הפרק? לפעמים, מרוב אירועים שוליים ופחות חשובים אין במה להתמקד וזה יוצר הרגשה של פיספוס (האירוע עם הורד למשל היה יכול להיות יותר מורכב וארוך לדעתי). הפרק הקודם לדוגמא היה ממוקד יותר. חסרות לי גם הרגשות של רוז - מה היא חושבת, תוהה, מרגישה - הפרטים מהדיאולוגים עם אמנדה וג'יימי לא מספיקים.

 

[הפסיכית של החדר אוכל]

צודקת..:/

גם לי הייתה הרגשה כזאת, אבל זה מה שיצא. גם עם הסוף היה די דפוק לקטוע שם. אוף, אני שומעת את העריכה החוזרת קוראת לי.

 

[מיה אחת]

לא מסכימה.

למה כל הפיקים צריכים להראות אותו הדבר? למה כל פיק שמערב שיפ צריך להיכתב במתכונת של רומן רומנטי? מה שאני אוהבת ב-"כנפיים שבורות" הוא העידון שלו. הsubtlety. הוא מפוזר, הוא מפורק. הוא אינטליגנטי. לפרקים הוא מצריך עיון חוזר. את השלם ניתן לקרוא בתוך החלקים הקטנים. הכל נמצא שם. הרגשות של רוז. התהיות שלה. הכל שזור בזהירות ובתחכום לתוך הטקסט. פירוט נוסף ינפץ את בועת הסבון הזו. שאלת אותי למה לא הערתי לפסיכית בנוגע לסוף הקטוע: התשובה שלי היא כזו- אני מאמינה שאת הפיק הזה יהיה צורך לקרוא כמכלול. אני לא רואה בו חתירה מוגדרת לשיא (כמו באי-אלו פיקים קלאסיים), אלא שיא שמתהווה מתוך הרבה רגעים קטנים יותר. לכן הקטיעה ברגע מסוים כזה או אחר לא מאוד רלוונטית בעיני, אלא אפילו מחדדת את האופי הייחודי והלא-סטנדרטי של הפיק הזה.

 

[אנוכי דוט כומ]

זאת את../images/Emo35.gif../images/Emo70.gif

את כתבת את הפיק המושלם "מר-מתוק מוזר" ?

 

[S i r i u s]

אולי זה עניין של טעם-

אבל אני אישית לא הייתי קוראת פיק מפוזר. ברור שאם קוראים אותו מספר פעמים אפשר לעלות על כל אותם דברים שהיא לא פירטה - אבל - זה לא מעניין - לא גורם לרצות להמשיך לקרוא הלאה ובעצם נוצרת הרגשה של חצי פרק או פרק מבוזבז. לו כל הפיק בשלמותו היה נכתב כיצירה אחת ללא פרקים - אולי זה היה עובד אבל כפרק ניפרד זה לא. אני לא רוצה לקרוא על פיסות מחיי אנשים לא מוכרים - זה נחמד במינון מסויים אבל יש גבול. אומנם כל הקטעים כתובים היטב ומספרים די הרבה על הדמויות אך כשאין מטרה מסויימת - נקודה לשאוף אליה זה פשוט ביזבוז לדעתי. שוב - אם זה היה סיפור ארוך המצב היה שונה. קטיעה באמצע לא מחדדת שום דבר אלה גורמת לחשוד שהכותב רצה לפרסם פרק מהר ועצר סתם באמצע המשפט (אולי זה לא נכון במקרה הזה אבל ככה זה כשלפרק אין סוף).

 

[הפסיכית של החדר אוכל]

האמת.

שעד הפרק הקודם כשמיה אמרה לי, לא שמתי לב בכלל שיש משהו בלתי רגיל בכתיבה שלי. נראה, יכול להיות שזה ישפיע..

 

[הפסיכית של החדר אוכל]

אני כבר רואה את יעל מכינה אבנים.

נא לא לסקול. הנה הפרקים הקודמים.. בבלוג.

 

[ToryMaster]

../images/Emo9.gif

היה לי נורא עצוב שלא יכולתי לקרוא כמו שצריך מההתחלה. אגיב בבלוג על כל פרק בנפרד נראה לי.

 

[הפסיכית של החדר אוכל]

בכיף../images/Emo45.gif